דיני ירושה
1 רקע ומבוא
דיני הירושה עוסקים ברכוש שנותר לאדם לאחר מותו.
וכהמשך לדיני המשפחה, לא כל רכוש שרשום על שמו של אדם עובר בירושה, אלא בכפוף להלכת השיתוף וחוק יחסי ממון.
1.1 הירושה
סע' 1 לחוק הירושה (להלן החוק): במות אדם עובר עזבונו ליורשיו.
לא נדרשת פעולה של המוריש בכדי שעזבונו יעבור ליורשיו ודי בכך שהוא נפטר.
ובשים לב שמות אדם והעברת עזבונו ליורשיו אינם עסקה, וגם אם עוברים מקרקעין בירושה לא מדובר בעסקה במקרקעין (רלוונטי לדיני המס), וככל שהיורשים יסתדרו ביניהם כך עלויות המס יפחתו.
1.2 היורשים
סע' 2 לחוק: היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה.
דהיינו, ברירת המחדל לירושה היא על פי דין, אא"כ נכתבה צוואה שהירושה תהיה על פיה, ובמקרים של צוואה עמומה או צוואה שלא התייחסה לכל הנכסים, חוזרים לברירת המחדל היא ירושה על פי דין.
1.2.1 ירושה או צוואה – מה עדיף?
אין ספק שהירושה עדיפה על הצוואה מג' סיבות:
א. הנטל
ע"א 91470/99 עזבון בוטח
העובדות:
יורשים שטענו שאשת המנוח העלימה את הצוואה.
קובע ביהמ"ש שהנטל על היורשים להוכיח את קיומה של הצואה.
ולכן כל הטוען לקיומה של צוואה, עליו הנטל להוכיח זאת.
ב. הסדר הכרונולוגי בחוק הירושה
סדר זה המראה שירושה על פי דין עדיפה:
פרק ראשון – עוסק בהוראות כלליות.
פרק שני – עוסק בירושה על פי דין.
פרק שלישי – עוסק בירושה על פי צוואה.
ג. ברירת המחדל על פי דין
הגם שצוואה גוברת, אך ברירת המחדל היא ירושה על פי דין.
ביחס לצוואה – האם נכון לאפשר לאדם לשלול את הירושה מקרוביו?
לדוגמא:
אדם שעל ערש דווי החליט להוריש את כל הונו למטפלת הזרה שעמו, האם זה ראוי?
השיטה הישראלית גורסת שאדם יכול לעשות בנכסיו כרצונו ולהורישם לכל מי שהוא חפץ ביקרו, אכן ישנן מדינות בעולם הנוהגות שריון מסוים ליורשים, שריון שכזה איננו קיים בישראל מלבד במקרים בהם אדם שהלך לעולמו והניח אישה וילדים נזקקים בטרם יחולק העיזבון על פי הצוואה מבטיחים ממנו מזונות למשפחה הנזקקת.
כן גם חוק יח"מ והלכת השיתוף נותנים הגנה מסוימת.
ואולם בד"כ המוטו בצוואה הוא שמצווה לקיים את דברי המת.
לא כך בירושה, שההסדר שקבע המחוקק ביחס לירושה הוא שמשערים ברוב בני אדם שזהו רצונם.
ואומר השופט ברק בספרו שמאחר שהירושה הוא דין דיספוזיטיבי ניתן להתנות כנגדו ע"י צוואה.
ואכן אם בטלה צוואה או הוראה מהוראותיה, כגון צוואה ספציפית שלא התייחסה לכל הנכסים, כן אם נכתב בה סע' שיורי כעין כל נכסי לפלוני ונצברו עוד נכסים, חוזרים לברירת המחדל שהיא ירושה על פי דין.
כן ניתן לחלק את הרכוש כך שחלקו יהיה ע"י צוואה וחלקו ע"י ירושה.
1.3 עסקאות בירושה עתידה
סע' 8 (א) לחוק: הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
ולכן לא ניתן להעביר רכוש לאחר מיתה אלא ע"י צוואה או בירושה.
החריג:
סע' 147: סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון.
ולכן פוליסת ביטוח וקופות גמל המגיעים לאדם לאחר מותו עוקפים את העיזבון, ובמידה ויש מוטב בפוליסה הרי שמוטב זה זכאי לקבל את הכסף, ובמידה ואין מוטב בפוליסה, הרי שהכסף יכנס לתוך העיזבון ויחולק ליורשים.
ולכן יכול שיהיו מקרים שבני זוג התגרשו והבעל נפטר, הגם שהאישה איננה זכאית לירושתו, אך אם היא המוטבת היחידה בפוליסה הרי שהיא תקבל את כספי הביטוח.
2 ירושה על פי דין
2.1 יורשים מבני המשפחה
סע' 10 לחוק הירושה: יורשים על פי דין הם:
(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;
(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש).
זוהי למעשה שיטת הפרנטלות הבנויה מעגל בתוך מעגל.
במעגל הירושה הראשון – ילדי המוריש וצאצאיהם.
ורק אם אין צאצאים למוריש הולכים למעגל השני.
במעגל הירושה השני – הוריו וצאצאים (אחים) ואפי' נכדי ההורים (אחיינים) ורק אם הוריו אינם בחיים ולא הותירו צאצאים עוברים למעגל השלישי.
במעגל הירושה השלישי – הורי הוריו וצאצאיהם, ואם הם אינם בחיים ולא הותירו צאצאים, הרכוש הולך אחר כבוד לקופת המדינה.
סדר העדיפויות הנ"ל קבוע בסע' 12 האומר: ילדי המוריש קודמים להוריו, הוריו קודמים להורי הוריו.
סע' 14 (א) אומר: ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו; הוראות אלה לא יחולו כאשר המוריש הניח בן זוג וכן הורים או הורי הורים כאמור בסעיף 11(א), או אחד מאלה.
ולכן: נין של מוריש קודם להוריו של המוריש.
כן גם נכדו של אח המוריש (מהפרנטלה השנייה) קודם לסבו של המוריש (מהפרנטלה השלישית).
ואולם במקרה שההורים זכאים לירושה, הם נוטלים את כולה גם אם יש להם צאצאים (כן גם ביחס להורי הורים).
כל הנ"ל הוא מתוך תפיסה שאדם רוצה לדאוג ליוצאי חלציו לפני שהוא דואג להוריו, אחיו, והורי הוריו.
2.2 זכות ירושה של בן הזוג
סע' 11 (א): בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העיזבון.
ומשכך, בן הזוג נוטל את המיטלטלין והמכונית.
(1): אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;
לדוגמא:
אדם הניח ירושה, בת זוג וילדים:
מחצית מן הירושה הולכת לאשה מכח דיני המשפחה (חוק יח"מ והלכת השיתוף), וכן היא לוקחת את כל המיטלטלין המשותפים.
ובאשר למחצית שנותרה,
מחציתה הולך לבת הזוג, וחצי נוטלים הילדים.
ואם האישה איננה זכאית למחצית רכושו (כגון שנישאו לא מכבר), האישה נוטלת את כל המיטלטלין ומחצית מן הירושה, ואת המחצית השנייה נוטלים הילדים.
במידה והמוריש לא הותיר ילדים:
מחצית מירושתו נוטלת בת זוגו, ואת המחצית האחרת נוטלים הוריו.
במידה והמוריש לא הותיר ילדים והוריו נפטרו:
ס"ק (2): אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעיזבון, ייטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העיזבון;
כאשר למוריש בת זוג ולא הותיר צאצאים והורים, והותיר אחים או צאצאיהם, או הורי הורים, ובת הזוג גרה עמו בדירת המגורים הכלולה בעיזבון לפחות שלש שנים לפני מותו, הרי שבת הזוג תיטול את הדירה כולה ושני שלישים משאר העיזבון, ושליש ייטלו האחים או צאצאיהם, ואם הם אינם קיימים, הורי הוריו של המוריש ירשו את השליש.
ולכן במקרה זה, האישה נוטלת את המיטלטלין והמכונית (ע"פ ס"ק (א)), ואת הדירה הכלולה (אם גרה אתו לפחות שלש שנים לפני מותו – ע"פ ס"ק (ג)), ושני שלישים מהעיזבון.
ס"ק (ב): אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א), יורש בן הזוג את העיזבון כולו.
2.2.1 ענין הכתובה
סע' 11 (ג): המגיע לבן-זוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן-זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן-זוג לקבל מן העיזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על מנת להחזיר כשיפקעו.
סע' זה עוסק בכתובת האישה המגיעה לה ע"פ ד"ת, והכתובה משמשת למעשה כחליף לירושה שהרי ע"פ ד"ת האישה איננה יורשת, ואולם מאחר שע"פ החוק האישה יורשת כאמור, אין הגיון שהאישה תקבל גם את כתובתה, ולכן סע' 11 (ג) קובע שכתובת האישה תנוכה מחלקה בעיזבון.
אכן אם הכתובה גדולה מהנותר בעיזבון כולו, זכאית האישה לקבל את כתובתה בטרם יחולק העיזבון (ע"פ סע' 104 (4) לחוק).
כל האמור לעיל נכון "רק" ביחס לכתובה הנגבית מחלקו של הבעל, ואולם הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לאישה מכח חוק יחסי ממון והלכת השיתוף, וכן מכח הסכמי ממון בין בני הזוג.
ולכן בטרם יחולק העיזבון, האישה תיטול את המגיע לה מכח חוק יח"מ או מכח הסכמי ממון, ומהחלק שנותר תקוזז הכתובה, קרי ירושה תבוא לעולם לאחר מימוש המגיע מכח דיני המשפחה.
ולכן עם הנ"ל ושריון המיטלטלין, לרוב יישאר בידי בת הזוג כשלשה רבעים מהון המוריש.
חשוב לציין, שבן זוג יורש אפי' אם הוא היה נשוי רק יום אחד וללא קשר למאמץ משותף המוכר מדיני המשפחה, ולכן אין כל משמעות בדיני הירושה להתנהלות בן הזוג בטרם מת, ואפי' במקרים בהם הבעל מחויב היה לתת לאשתו גט, הוא יורש את אשתו ולהיפך, ואפי' בני הזוג חיים בפירוד.
ולכן העצה הפרקטית לבני זוג הנפרדים לכתוב צוואה ובכך למנוע מהצד השני לרשת אותם, שהרי לא ידע האדם את יום מותו.
2.2.2 הסכם ממון אל מול ירושה
מה גובר, הסכם ממון או חוק הירושה?
לדוגמא:
בני זוג שערכו הסכם ממון ביניהם שבו סוכם על חלוקה של הרכוש שלהם לאחר המוות, ושופט אישר זאת (הגם שהוא אינו מוסמך לעשות כן שהרי עניינים שלאחר המוות נגזרים רק ע"י צוואה והסכם ממון הוא אינו צוואה) ולאחר מכן בן הזוג עורך צוואה ומוריש את רכושו לילדיו, האם חוק הירושה גובר, או הסכם הממון גובר? שהרי אם הצוואה גוברת על הסכם הממון, מה ערכו של הסכם הממון, כאשר כל אחד יכול לכתוב צוואה כנגדו.
פס"ד אחירם
קובע ביהמ"ש שהסכם הממון גובר על חוק הירושה, וזאת מאחר שחוק יחסי ממון המאוחר גובר על חוק הירושה המקודם, כן גם מהסיבה שאם לא כן יהיה, הסכם הממון מתייתר כאמור.
2.2.3 זכות ירושה של בנ"ז בנישואי תערובת אזרחיים
בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית
העובדות:
בנ"ז שלהם ילדים ובשעה שהאם חלתה טפלה בה במסירות מטפלת רומניה, ולאחר שהאם השיבה נשמתה, התפתחה מערכת יחסים בין הבעל למטפלת הרומנייה, ולאחר ארבע שנים הם נישאו נישואים אזרחיים ברומניה ונרשמו כדת במשרד הפנים, וחודשיים לאחר החתונה האב נפטר ולא הותיר צוואה, וילדיו בקשו וקבלו צו ירושה בביהמ"ש לענייני משפחה כיורשים בלעדיים, ולא דווחו על היות האב נשוי לרומניה.
האישה הרומנייה עתרה לביהמ"ש לביטול הצו וזאת לאור סע' 11 (א) (2) המותיר לה מחצית מעיזבון הבעל ולחילופין כידועה בציבור.
ביהמ"ש ביטל את צו הירושה לאור בקשתה של הרומנייה.
וטוענים הילדים שמדובר בנישואין פיקטיביים מכורח עניני הגירה. ועל כך משיב ביהמ"ש שאם אכן כך היה, על האב היה לכתוב צוואה.
ערעור למחוזי – נדחה.
ברשות ערעור לעליון טענו הילדים ע"פ הגישה האנגלית מדיני המשפחה הדורשת כושר וצורה להתקיימות נישואין, כושר ע"פ הדין האישי של בני הזוג, וצורה ע"פ מקום עריכת הטקס. וא"כ כושר האישה מוטל בספק שהרי על פי ד"ת אין נישואי תערובת תופסים.
ואומר השופט ברק שתכלית החקיקה של זכות הירושה היא שהמוריש מעוניין להקנות הגנה לבת זוגו, ולכן אין לפרש את סע' 11 על פי הדין הדתי, ודי בקשר נישואין פורמלי להתקיימותו.
ומוסיף השופט ברק ואומר, שלא יתכן שמעמד הנישואין האזרחיים יהיה נחות ממעמדה של ידועה בציבור, שגם אז היא הייתה נחשבת לבת זוגו וזכאית לרשת אותו, וכל זאת מבלי להיכנס לשאלה האם נישואין אלו תופסים אם לאו.
2.2.4 זכות ירושה של יד"צ – מעין צוואה
סע' 55 לחוק: איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש.
סע' זה, בשונה מדיני המשפחה שאינם מבדילים בין היותו בן הזוג נשוי או לא, קובע שיד"צ זכאים לרשת את בן זוגם "רק" אם אין הם נשואים לאחר בשעת המוות, שאז הם זכאים לירושה ע"פ הקריטריונים הקבועים בסע' 11.
פרופ' רוזן צבי אומר, כי חוק הירושה ביקש להשוות – בהקשר לזכות הירושה על פי דין – את מעמדם של הידועים בציבור עם זה של בני זוג הנשואים זה לזו כדין.
אכן, החוק מבחין בין בנ"ז (ע"פ סע' 11) לבין יד"צ (ע"פ סע' 55), אך בפועל אין כל שינוי ומיקומו של הסע' הנ"ל הוא לחץ ח"כ החרדים.
בשנת 1965 מדינת ישראל הייתה היחידה שאפשרה לידועים בציבור לרשת את בן זוגם.
כך למעשה המחוקק חותר תחת מוסד הנישואין בהעניקו את שתי הזכויות העיקריות של חוק הירושה לידועים בציבור, אך כאמור כל עוד הידועים בציבור הללו לא פרקו את קשר הנישואין הקודם אין הם זכאים לרשת.
ולכן לגבי הרכוש שנצבר בשעה שחיו ביחד – יחלוקו.
אך לגבי החלק של הנפטר – ע"פ הוראות סע' 55.
וכעצה פרקטית, כאשר זוג חברים החיים ביחד, ולאחד מהם יש נכס חיצוני ובן הזוג נהרג, בן הזוג יחלוק בנכס עם הוריו של המוריש.
מכח דיני המשפחה – בת הזוג איננה זכאית לכלום (ע"פ פס"ד הדרי)
אך מכח דיני הירושה – בת הזוג תחלוק עם ההורים.
ולכן חשוב וכדאי לכתוב צוואה.
ü שיעור 2
ע"א 1717/98 יוסף בלאו נ' אדית פוזש
העובדות:
בנו היחיד ואשתו של המוריש נפטרו ונותר בן אחיו.
כעשר שנים בטרם מת, חי המוריש עם האלמנה פוזש תוך שהוסכם בין הצדדים כי הם אוהבים ובני זוג (הסכם ממון) אך אין הם מעוניינים להינשא. כן הוסכם שמקום מגוריהם המשותף יהיה בבית המוריש והאישה לא תשלם על כך כל תמורה ורשאית היא להישאר בדירה כדיירת מוגנת גם לאחר מותו.
כאשר המוריש נלב"ע, ביקשה בת הזוג צו ירושה ע"פ סע' 11 (2) לחוק הירושה (שני שליש).
האחיין הגיש התנגדות בטענה שמגיע לאשה רק מגורים ע"פ ההסכם ביניהם.
ביהמ"ש המחוזי קבע שיש לחלק את העיזבון ע"פ סע' 11 (2) (שני שליש לאשה ושליש לאחיין) וזאת מאחר שהם כבני זוג לכל דבר וענין.
בערעור לעליון טוען האחיין, שכאשר יש מסמך המגלה את רצון המוריש בכך שיש לתת לידועתו רק מגורים בדירה, ולשון סע' 55 הקובע "שרואים אותו כאילו הוא בן זוגו" , משמע זוהי חזקה הניתנת לסתירה ע"י גילוי דעתו של המוריש (טיעון שאצל בנ"ז כדת אינו מחזיק מים).
ואומר השופט טירקל שהזכות לרשת ע"פ סע' 55 קמה כאשר התמלאו התנאים הבאים:
א. בני זוג שחיו חיי משפחה.
ב. משק בית משותף.
ג. בשעת מות אחד מהם אף אחד לא היה נשוי לאחר.
זכות הירושה בהתקיים תנאים אלו קמה, ואין הדבר תלוי בתנאי נוסף ואפי' בכוונתו של המוריש, וזו חזקה שאיננה ניתנת לסתירה.
אך ע"פ האמור בסע' 55, למעט – כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה שהותיר המוריש בצואה ולא בשום מסמך אחר (ענין השווה גם לבני זוג היורשים ע"פ סע' 11).
ע"א 107/87 שרה אילון נ' פרידה מנדלסון
העובדות:
אב ששכל את בנו וקיבל מטפלת ממשרד הביטחון, ולאחר שאשתו נפטרה התפתחה בינו ובין המטפלת מערכת יחסים חמה, והוא עבר לגור עמה ובעקבות כך הבת הפסיקה לבקרו. האב נלב"ע, והבת טוענת שהיא היורשת היחידה.
מתברר שאחיו של המוריש ביקשו ממנו לרשום צוואה לטובת בתו והוא סירב, משמע שהוא לא רצה לנשל את בת זוגו.
בת הזוג טענה שהיא יד"צ ולכן חל סע' 11 (1) ומגיע לה מחצית מרכוש המוריש.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את טענת בת הזוג.
בתו של המוריש ערערה בטענה שלא היו בין הצדדים יחסי אישות, וזאת בניגוד לסע' 55 הדורש קיום חיי משפחה,
ביהמ"ש קובע שני יסודות להתקיימות סע' 55:
- 1. חיי אישות כבעל ואישה – קרי חיים אינטימיים המושתתים על יחס של מסירות, נאמנות המראים ששני הצדדים קשרו את גורלם זה בזה.
- 2. ניהול משק בית משותף – לא מתוך צורך אישי אלא כפועל יוצא מחיי משפחה (בניגוד לעוזרת הגרה בבית המוריש ואפי' היא קיימה יחסי אישות עם המוריש).
המבחן גמיש ביותר כי אין לך מתכונת אחת של "חיי משפחה במשק בית משותף" עניין המשתנה מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, מצבם הכספי, מצב בריאותם, ואפי' העדר טוטלי של אחד היסודות אינו בהכרח מפקיע את ההגדרה, ולכן חל סע' 11 (1) והאישה תחלוק עם הבת את נכסי המוריש.
למרות דרישת שני היסודות דלעיל:
ת"ע (חיפה) 833/81 לוסטיג
העובדות:
בני זוג שחיו יחדיו במשך ארבע שנים לאח"מ בת הזוג אושפזה במוסד לחולי נפש שש שנים, ובן זוגה המשיך לבקרה עד יום מותה.
וכפועל יוצא בן הזוג ירש אותה אף שאין להם משק בית משותף.
האם זכות דירת המגורים המצויה בסע' 11 (2) מגיעה גם ליד"צ?
פס"ד שניצר
נקבע שגם ידועים בציבור הגרים שלש שנים בטרם המוות בדירת המגורים הכלולה בעיזבון ואין ילדים והורים, הרי שבן הזוג זכאי לקבל את כל דירת המגורים.
האם יש פרק זמן מינימלי ליד"צ בכדי להיות זכאים לרשת?
ע"א 621/69 ניסים
ביהמ"ש קובע שאין אירוע פורמלי לתחילת היחסים ולסיומם, אך על ביהמ"ש להשתכנע שהם אכן ביחד (לפחות שנה) ומערכת היחסים צריכה להיות עד יום המוות, ולכן אם יד"צ נפרדו בסמוך למותה זו הפסקה של היחסים ואין זכות ירושה.
כמובן שאיבוד זכות הירושה לא פוגעת בהלכת השיתוף.
2.2.5 סיכום:
כאשר אין צוואה – הירושה ע"פ דין.
הנטל הוא על הטוען להתקיימות צוואה.
אם אין בן זוג הירושה ע"פ הפרנטלות:
א. צאצאים קודמים – ואם אין צאצאים:
ב. הורים וצאצאיהם (הורים קודמים לצאצאים) – ואם אין.
ג. הורי הורים וצאצאיהם.
אם יש בני זוג:
ראשית נוטל את חלקו ע"פ חוק יח"מ והלכת השיתוף.
לאח"מ נוטל את המיטלטלין והמכונית.
אם יש ילדים וצאצאיהם או הורים – חצי לבת הזוג.
אם יש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שליש לבת הזוג.
דירת מגורים הכלולה בעיזבון כאשר אין ילדים או הורים – נוטלת בת הזוג.
נדרש כל קשר נישואין פורמלי – (ברק בפלונית).
יד"צ – סע' 55 ג' תנאים, ע"פ הלכת בלאו ואז יחול סע' 11.
2.3 הפסלות לרשת
סע' 5 לחוק הירושה: (א) אלה פסולים לרשת את המוריש:
(1) מי שהורשע על שגרם במתכוון למותו של המוריש או שניסה לגרום למותו;
(2) מי שהורשע על שהעלים או שהשמיד את צוואתו האחרונה של המוריש, או שזייף אותה, או שתבע
על פי צוואה מזויפת.
(ב) מי שהורשע על שניסה לגרום למות המוריש והמוריש מחל לו, בכתב או על ידי עשיית צוואה לטובתו, חוזר ונעשה כשר לרשת את המוריש.
3 ירושה ע"פ צוואה
סימן א' עוסק בצורת הצוואה:
3.1 צורת הצוואה
סע' 18 לחוק הירושה: צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה.
צוואה תיעשה בארבעה אופנים:
א. בכתב יד.
ב. בעדים.
ג. בפני רשות.
ד. בע"פ – שכיב מרע.
בחוק אין הגדרה מהי צוואה, ועל מה ניתן לצוות. האם מינוח הצוואה משמעותו ציווי של אדם על נכסיו?
פרופ' קורינלאדי: – צוואה היא – הצהרה הדירה (ניתנת לחזרה) של אדם חד צדדית ואישית באחת מצורות הצוואה הקבועות בחוק שבה מביע את רצונו המוריש.
ניתן ללמוד דרך סע' 8 (ב) לחוק כי צוואה היא (על דרך השלילה)- בכך שא"א לתת מתנה לאדם לאחר המוות אלא בדרך של צוואה, ולכן צוואה היא סוג מתנה שלאחר המוות.
סע' 18 הנ"ל הוא סע' הצהרתי ומשמש ככותרת לארבעת הסע' שלאחריו, שמתוכם ג' צורות פתוחות לכל אדם והצורה הרביעית בתנאים ספציפיים.
כל סוגי הצוואות מצויות באותה דרגה ברגע שהן נערכו כדין.
העיקרון המנחה בצוואה הוא לקיים את רצון המת, ולכן הדרישות הפורמליות רבות, וחזקה על צוואה שנערכה על פי רצון המת.
3.1.1 צוואה בכתב יד
סע' 19 לחוק: צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו.
מאחר שאין עדים נוכחים בסוג צוואה זה, הסע' קובע ג' תנאים להתקיימותה:
א. הצוואה כולה נכתבה "בכתב ידו" של המצווה וזאת בכדי להראות על גמירות דעתו.
ב. תישא תאריך בכתב ידו (להראות צלילות דעת)
ג. תחתם בכתב ידו.
זו הדרך הקלה לעריכת צוואה ללא כל צורך בעדים או בעו"ד.
טענות השוללים דרך זו:
יש חשש שמא אדם כתב מסמך זה ללא גמירות דעת אמיתית ובעידנא דריתחא.
שמא אין מדובר במשאלת לבו האמיתית של המצווה.
שמא נכתבה תחת כפיה ואילוץ.
בהעדר עדים שמא המוריש אינו כשיר לצוות (שיכור) ויש חשש לזיוף.
טענות המצדדים בדרך זו:
בד"כ כתב יד לא ניתן לזיוף, וניתן להביא עדים להוכיח שזהו כת"י של המוריש.
בהרבה מדינות בארה"ב (22) לא ניתן לערוך צוואה בדרך זו, ולכן נקבעו ג' התנאים דלעיל.
ומשכך צוואה בדפוס ע"י מחשב אפי' שהיא חתומה איננה תקפה.
3.1.2 צוואה בעדים
סע' 20 לחוק: צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.
התנאים לצוואה בעדים:
א. בכתב.
ב. תאריך.
ג. חתימה בידי המצווה.
ד. בפני שני עדים לאחר שהמצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו.
ה. העדים יאשרו בחתימתם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר בפניהם כאמור.
זוהי צורת הצוואה הנפוצה בארץ.
3.1.2.1 נטל השכנוע.
על מי מוטל נטל השכנוע בכשרות הצוואה?
ככלל, מילוי כל תנאי הסעיף מוכיח שהצוואה כשרה, ועל התוקף את כשרותה הנטל.
אך אם יש פגמים בצוואה – הנטל הוא על מבקש הצוואה.
גם צוואה בעדים דורשת כתב, אך לא בהכרח כת"י של המצווה, ולכן אין חשיבות לדרך הכתב, וכשרה הצוואה גם ע"י דפוס.
התאריך בצוואה חשוב מהסיבות הבאות:
א. בחינת כשירות המצווה ביום הכתיבה.
ב. כשיש מספר צוואות, הקובעת היא המסמך האחרון.
לא נאמר בסעיף שחובה על המצווה למנות את העדים, אך ברור שהעדים צריכים להיות מודעים לכך.
גם ההצהרה וגם החתימה חייבות להיות בפני עדים.
כן די בחתימה בראשי תיבות.
ולכן אדם שלא יכול לחתום (משותק), ילך לצוואה ע"פ רשות.
3.1.2.2 תפקיד העדים.
העדים הם כלי קיבול פסיבי להצהרה, והם צריכים לצפות בחתימת המצווה ולאשר בחתימתם את ההצהרה.
אין העדים חייבים להכיר את תוכן הצוואה ואין הם חייבים לבדוק את מצבו המנטלי והרפואי של המצווה.
העדים חותמים לאחר המצווה, והחתימה שלהם צריכה להיות באותו מעמד.
3.1.2.3 הפקדת צוואה.
סע' 21 (א): מי שעשה צוואה בכתב יד או בעדים "רשאי" להפקידה אצל רשם לענייני ירושה; ההפקדה תהיה במסירת הצוואה על ידי המצווה עצמו לרשם לענייני ירושה.
ההפקדה איננה נותנת תוקף כל שהוא לצוואה "ורשאי" המצווה להפקידה.
מטרת ההפקדה היא, שכאשר היורשים מבקשים צו קיום צוואה, הם מחויבים לעבור דרך רשם הצוואות והפקדה אצל עו"ד אין לה כל משמעות.
הפקדת הצוואה חייבת להיות ע"י המצווה בעצמו.
ס"ק (ב) צוואה שהופקדה ונשמרה בפיקדון לפי סעיף זה עד מותו של המצווה תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה לכל המאוחר ביום ההפקדה.
צוואה שהופקדה, רשאי רק המצווה לצפות בה ולנוטלה.
הפקדה צוואה ללא תאריך, תאריך ההפקדה יחשב כיום הצוואה.
ס"ק (ג). אין בסעיף זה כדי לגרוע מזכותו של המצווה לקבל בחזרה בכל עת צוואה שהפקיד.
זו למעשה הדרך הקלה בכדי שהצוואה תתגלה, אך גם אם יש צוואה מופקדת ונכתב צוואה מאוחרת יותר, הצוואה המאוחרת גוברת.
ככלל, אין צורך להפקיד צוואות בכת"י ובעדים והמצווה יכול לשומרם בכל מקום, אולם ניתן ורצוי להפקיד.
שני יתרונות להפקדה:
א. שמירה מפני אבדון.
ב. קביעת תאריך הצוואה ע"פ יום ההפקדה.
קבלת הצוואה מהרשם אינה מבטלה, וניתן לבטלה רק ע"י צוואה אחרת.
3.1.3 צוואה בפני רשות
סע' 22(א) לחוק: צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.
ס"ק (ב): דברי הצוואה כפי שנרשמו על ידי השופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.
שתי צורות לצוואה בפני רשות:
- הקראה בע"פ
- הגשת הצוואה בכתב והקראתה.
הרשות מאשרת את הצוואה שחוזרת למצווה.
צוואה זו שווה לצוואה בכת"י ובעדים.
וניתן להפקיד גם צוואה זו.
3.1.4 צוואה בע"פ – שכיב מרע
סע' 23 (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
שכיב מרע – אובייקטיבית.
רואה עצמו כזה – סוביי' בנסיבות המצדיקות – אובי'.
צוואה זו בעייתית, שהרי בד"כ המוטבים בצוואה מעין זו נוכחים והם העדים (זו למעשה הצוואה היחידה שהעדים לה לא פסולים לזכות בה).
ס"ק (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזיכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
ניתן גם מעט לאח"מ.
ס"ק (ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.
ככלל, אין הגדרה מיהו שכיב מרע, ובהלכת רוזנטל הובאו דברי הרמב"ם הקובע, ששכיב מרע הוא חולה שתשש כוחו מחמת החולי ושאינו יכול להלך בשוק והרי הוא נופל על המיטה.
3.2 קיום צוואה על אף פגם בצורתה
סע' 25 (א): התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
כאן ביהמ"ש הוא שיאשר צוואה פגומה ולא די ברשם.
ס"ק (ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;
הפגם הוא – ללא תאריך וחתימה.
ולכן בצוואה בכת"י ללא תאריך וחתימה כשרה, במידה והשופט משתכנע שצוואה זו משקפת את רצונו של המוריש.
(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;
הפגם הוא – ללא הצהרה בפני עדים, חתימה בפניהם, וחתימתם בגוף הצוואה ובכפוף לשכנוע השופט כאמור.
(3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;
הפגם הוא – חוסר בהקראה או בחתימה, ובכפוף לשכנוע השופט כאמור.
(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.
הפגם הוא – שהעדים לא רשמו את דברי השכיב מרע, ו / או לא הפקידו אצל הרשם.
ת"ע 106680/04
העובדות:
במשך כעשרים שנה חי המנוח עם בת זוגו כידועים בציבור, חייהם ידעו עליות ומורדות אך המשיבה סעדה את המנוח עד יום מותו.
לאחר מותו בקשה צו ירושה ע"פ דין ואחיותיו של המנוח טענו לצוואה בע"פ שניתנו על ידו ביום מותו.
לטענתן, מאחר שיחסי המנוח וידועתו היו גרועים הוא החליט להוריש את רכושו לאחיותיו, והאחות ובנה היו עדים לכך.
דבריו של המוריש הועלו על הכתב באותו יום ע"י האחות, ולאחר מספר חודשים הבן הוסיף את חתימתו למסמך, ורק לאחר בקשת צו ירושה ע"י הידועה, הוגש המסמך לרשם לענייני ירושה.
לדבריהם, על אף שנפלו שני פגמים (חתימה בשני מועדים והפקדה לאחר מספר חודשים) יש להכשיר את הפגמים ע"פ סע' 25 (ב) (4).
השופט דחה את דבריהן על הסף ולא השתכנע שזהו רצונו של המוריש.
3.3 סיכום סופי
ארבע סוגי צוואות:
א. בכת"י.
ב. בעדים.
ג. בפני רשות.
ד. שכיב מרע – בע"פ.
את שלושת הצוואות הראשונות ניתן להפקיד, ואת האחרונה חייב להפקיד.
כאשר יש צוואה עם פגם – שני תנאים לקיומה:
א. התקיימו תנאי יסוד.
ב. אין לביהמ"ש ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי של המוריש.
ü שיעור 3
4 סוגיות שונות בצוואות
ע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז נ' יהושע ישועה אהל פז
אומר השופט טירקל: אקדים הערה כללית על הצוואה: הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי לבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו – והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזיכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך-כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות ועל התכליות שעמדו ביסודו. כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו.
4.1 פגם בצוואה בכתב יד
ע"א 714/88 נירה שנצר נ' יובל ריבלין
העובדות:
המשוררת יונה וולך נפטרה והותירה אחות בשם שנצר שטענה שהיא היורשת ע"פ דין.
אלא שבשנות חייה האחרונות היה לוולך ידוע בציבור בשם יובל ריבלין והשנים קיימו קשר רומנטי, והידוע גר בביתה של וולך וסעד אותה בטרם מותה.
לפני מותה כתבה יונה וולך מסמך על פנקס מכתבים בכתב ידה הבלתי קריא בעליל (מומחה פענח וקבע שהכתב אכן הוא של וולך).
חתימתה של וולך היא באמצע המסמך ומופיע במסמך שמו של יובל, אך לא ברור באיזה הקשר, מלבד זאת שבסוף המסמך מובאת בקשתה שלא להראות את המסמך ליובל.
ע"פ עדות עדה שהייתה נוכחת בכתיבת הצוואה, וולך כתבה את החלק הראשון בצוואה וחתמה ונתנה את המסמך לעדה להיווכח האם המסר בצוואה מובן, ומשהשיבה העדה בשלילה הוסיפה וולך את חלקו השני של המסמך ולכן החתימה היא באמצע המסמך.
וטוען יובל ריבלין שהוא הזכאי בצוואה, ולחילופין הוא זכאי לירושה ע"פ דין, ועל פי האמור בסע' 11 (א) (2) הוא זכאי לשני שליש מהירושה ולדירה המשותפת ולמיטלטלין.
ומנגד טוענת האחות שנצר שהצוואה בטלה מאחר שהיא איננה ברורה, וכן יובל איננו ידוע בציבור ולכן הוא אינו זכאי לכל נתח בירושה.
ביהמ"ש המחוזי קובע שחתימה באמצע המסמך מהווה פגם בצוואה, וכמו"כ לא ברור מהצוואה למי המנוחה אכן מתכוונת להוריש, ומשכך ביהמ"ש איננו משוכנע מהי כוונת המוריש (התנאי הבסיסי לקיום סע' 25).
ומשמדובר בצוואה סתומה, סע' 33 קובע שהיא בטלה, ולכן הירושה היא ע"פ דין וזכאי יובל לשני שליש מהירושה מאחר שהוא ידוע בציבור אך לא זכאי לדירת המגורים, מאחר שלא ברור האם נספרו שלש שנים להיותו ידוע בציבור.
ביהמ"ש העליון קובע שבסע' 19 אין קביעה באשר למיקום החתימה במסמך, ולכן עצם מיקום החתימה בלב המסמך איננה פוגמת בצוואה.
ואולם צדק ביהמ"ש המחוזי בכך שפסל את הצוואה ע"פ סע' 33 האומר: הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה – בטלה.
ובמקרה דנן, עיון בצוואה לא מברר מיהו היורש, ויובל המוזכר בצוואה איננו ברור באיזה הקשר, ולכן הצוואה בטלה.
אכן, סע' 54 לחוק הירושה אומר: (א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
כלומר, חתירה למה שכיוון המוריש בשני שלבים:
א. לשון הצוואה – כאשר הצוואה ברורה אין התחשבות בנסיבות, אך "רק" אם היא איננה ברורה פונים לשלב השני.
ב. ע"פ הנסיבות – כאשר לשון הצואה איננה ברורה, נתייחס לנסיבות.
ואולם חשוב לציין שהנסיבות אינן יכולות ליצוק תוכן מהותי לגוף המסמך, אלא רק לברר מקומות שאינם מובנים.
ובמקרה דנן מאחר שלשון הצוואה איננה ברורה כלל ועיקר, ולא ניתן כאמור לקבוע ע"פ הנסיבות בלבד מי היורש, הצוואה פסולה, ע"פ סע' 33 האמור.
וביחס להיות יובל ידוע בציבור, קובע ביהמ"ש שאין הוא מתערב בשאלה שבעובדה ולכן זכאי הוא לרשת ע"פ דין.
ובאשר לדירת המגורים, האם ניתן להחיל את סע' 11 (2) (הכותב במפורש שהזכאות לדירת מגורים היא רק לזוג נשוי) על ידועים בציבור?
על כך קובע ביהמ"ש שגם ידועים בציבור זכאים להטבה מעין זו ולא רק נשואים.
4.2 פרשנות צוואה
סע' 54 (א) לחוק הירושה: מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.
ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי
העובדות:
בלאנש אביגדור המנוחה הותירה צוואה בעדים, שבה היא חלקה את רכושה.
בין היורשים – הגב' איזבל – שלגביה נקבע שהיא תירש את כל מה שיוותר מהירושה הכללית.
ובסע' 6 לצוואה נקבע שמכל החשבונות והכספים שבנק לאומי ברח' ארלוזורוב בתל אביב יוקם הקדש ציבורי לטובת יתומי צה"ל.
לאחר עריכת הצוואה, המנוחה העבירה את חשבונה לסניף בנק לאומי שבכיכר המדינה ורוקנה את חשבון ארלוזורוב.
המנוחה שינתה מספר פעמים את צוואתה, אך לא שינתה את סע' התרומה ליתומים.
לאחר מותה עתר האפוטרופוס הכללי להצהרה כי הוראת סע' 6 לצוואה תחול גם על הכספים שבחשבון ככר המדינה.
איזבל התנגדה בטענה שהסע' מפנה בבירור לחשבון שברח' ארלוזורוב.
ביהמ"ש המחוזי קובע שהשאלה הינה, מהו אומד-דעתה של המנוחה כפי שהוא עולה מתוך הצוואה.
אומד-הדעת מורה להוריש כספים ליתומי צה"ל. בסעיפים קטנים (1) עד (4) לסעיף 6(ב) ניסחה המנוחה הוראות ברורות בעניין הקדש זה. על רקע פירוט זה נראה כי אין מקום לצמצם את כוונתה של המנוחה להורשת הכספים מסניף בנק מסוים, אלא יש לראות את כוונתה הכללית להוריש כספים ליתומי צה"ל.
ביהמ"ש העליון קובע שהאינטרס "היחיד" בצוואה שמתייחסים אליו הוא רצונו של המצווה ולא מתחשבים כלל באינטרס ההסתמכות בצוואה, ואל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה.
כן רשאי המצווה לשנות את דעתו בכל עת שיחפוץ ולא תשמע טענת הסתמכות מצד היורשים הפוטנציאלים.
ומשקבע ביהמ"ש המחוזי כדבר שבעובדה שרצון המנוחה הוא להעביר כספים ליתומים, כן גם נסיבות המקרה מראות שזוהי כוונת המנוחה כפי שעולה מצוואות אחרות לכן יישאר פסק דינו של המחוזי על כנו (ואף ניתן להביא ראיות חיצוניות בשלב הערעור לכך).
ע"א 80/ 102 חיה שרה פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל
העובדות:
גינזבורג המנוח צבר רכוש רב, ובשעת מותו הוא לא היה נשוי ולא הותיר ילדים.
גינזבורג כתב צוואה שבה הוא הוריש את כל רכושו לאלמנות וליתומים, ובלבד שלא למשפחתו.
בסע' 2 לצוואה כתב גינזבורג כי צוואתו חלה על כל רכושו, מקרקעין מיטלטלין וזכויות, שיש לו ושיהיו לו בעתיד.
ובסע' אחר כתב שאת היתרה בצוואתו יש להוריש ליתומי צה"ל.
ובסע' 7 לצוואה כתב: "את מניותיי בחברת חלקה 153 בגוש 6903 בע"מ, המבטאות מחצית הבעלות בחלקה והבית הבנוי עליה הנמצאת בתל-אביב אני מצווה בזה לשם הקמת הקדש לצרכי צדקה למימון פעולותיו של מגן דוד אדום בישראל…"
שלשה חודשים בטרם מותו רכש גינזבורג את המחצית השנייה של החברה האמורה.
אחיותיו של המנוח העונות לשמות פרוכטנבוים ואיזובר טוענות ,שמאחר שהמנוח חילק את רכושו ואין מי שזכאי למחצית השנייה של החברה, הרי שהן יורשות ע"פ דין.
ומנגד טוען מד"א שגם המחצית השנייה של החברה כלולה בירושה, שמחד הוריש את המניות ומאידך הן רק מה שהיה ברשותו .
(מי שהיה אמור לטעון ולא טען הם יתומי צה"ל שלהם סע' שיורי בצוואה).
ביהמ"ש המחוזי זיכה את מד"א וזאת מאחר שברור שהמנוח לא היה מעוניין להוריש מאום לאחיותיו.
בערעור לעליון השופט שילה קובע שצוואה מתפרשת בארבעה שלבים:
א. אם ההוראה בצוואה ברורה – ניישם אותה ככתבה וכלשונה.
ב. אם ההוראה איננה ברורה וטעונה פירוש, נלך לסע' 54 הקובע שני כללים:
- 1. הכלל שברישא – כאשר הטקסט ברור נפרש על פיו את הצוואה אפי' שפירוש זה דוחה פירושים אפשריים אחרים.
- 2. הכלל שבסיפא – "רק" אם הטקסט איננו ברור נפרש את הצוואה ע"פ הנסיבות (שכאמור אינם יכולים לקבוע מהות).
ג. טרחת ומצאת שהוראה פלונית בצוואה מקבלת יותר מפירוש אחד והפירושים סבירים באופן שווה, כלך לך אצל סע' 54 (ב) האומר: צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
ד. במידה ושני הפירושים האפשריים מקיימים את הצוואה, הרי שהצוואה בטלה לאור סע' 33 לחוק.
ובמקרה דנן המוריש חילק צוואתו לשניים, בחלק הראשון הוא חילק את כספו ובחלק השני חילק את קרקעותיו, ביחס לכסף יש סע' שיורי המותיר אותו ליתומי צה"ל. (שאינם טוענים בתביעה) אך ביחס לקרקעותיו אין סע' שיורי וכל קרקע חולקה למוטב בשם.
ומאחר שברור שהמוריש לא התכוון להוריש את המחצית השנייה בקרקע למד"א (שהרי ברור שאם היה מדובר על דירה בצפת לא היה למד"א כל טיעון לגביה) ומשלא התכוון המוריש להוריש את מחציתו השנייה של הנכס למד"א, ומשאין סעי' שיורי בצוואה ביחס לנדל"ן, הרי שהאחיות יורשות על פי דין.
השופט לוין קבע בדעת מיעוט שמד"א זכאי בצוואה.
השופט ברק קובע כהשופט שילה ומוסיף, כי אין לחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר ולא אמר, אלא יש לחלק רכוש "רק" על פי מה שהמצווה אמר, ואפי' שברור מתוך הצוואה שרצונו של המוריש היה לנשל את אחיותיו מהצוואה, אך באין כל אמירה מפורשת בדבר אין "וו" שעליו ניתן יהיה לתלות את האמירה.
יש לזכור שמטרת הבאת הראיות היא להבהיר הכתוב בצוואה ולא לקבוע מה היה רצונו במנותק מהצוואה.
מאדם המצווה רכושו אין מצפים לסבירות והגינות ולמעט הגבלות של חוקיות ותקנת הציבור אין הגבלות על רצון המצווה, כגון הורשה לארגון סמים.
המבחן לרצון המוריש הוא "סובייקטיבי בלבד" וכאשר הצוואה בטלה, הירושה ע"פ דין אף על פי שברור שזהו איננו רצונו של המוריש.
4.3 עסקאות בירושה עתידה
סע' 8 (א) לחוק הירושה: הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
ולכן גם כאשר אדם נותן לחברו סכום כסף בכדי לזכות בשורה בצוואתו, עסקה זו בטלה.
ס"ק (ב): מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה.
דהיינו המתנה היחידה והאפשרית שלאחר המוות היא באמצעות צוואה (למעט קופת גמל (ס' 147) והסכמי ממון).
בחוזה האחיד בבנקים ישנו סעיף "ההיוותרות בחיים" האומר, שכאשר אחד מבני הזוג נפטר הצד השני יורש אותו, זהו בהחלט סע' בעייתי שהרי הוא עוסק במתנה לאחר המוות שלא בדרך של צואה.
4.4 החופש לצוות
סע' 27 (א) לחוק הירושה: התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת.
כלומר, אין כל עקרון הסתמכות ורשאי אדם לשנות את צוואתו ככל שיחפוץ.
ס"ק (ב): הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה.
הוא החופש לצוות.
4.5 צוואה לטובת עדים
סע' 35 לחוק הירושה: הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה.
דהיינו ההוראה הספציפית בטלה וכל השאר קיימות, ומה שנותר מבטלות ההוראה יחולק ע"פ ירושה ע"פ דין.
ע"א 2555/98 הרב אברג'יל נ' עזבון המנוח בן יאיר ו 14 אחרים:
העובדות:
המנוח בן יאיר הוא אדם ערירי שמצא לו בדמות אב את הרב אברג'יל וסר לשיעורי התורה שלו, עד שהחליט להוריש את דירתו לרב.
הרב אברג'יל ניסח את הצוואה ע"פ ההלכה המחייבת את הניסוח "מעתה ושעה לפני מותי".
וטוענים היורשים שמאחר שהרב הוא המוטב בצוואה הרי שהצוואה פסולה.
ומנגד טוען הרב כי הניסוח "מעתה ושעה לפני מותי" מפקיע את המסמך מהיותו צוואה ומכניסו לדיני המתנה, ולכן סע' 35 האמור איננו רלוונטי.
ואומר השופט אנגלרד שמאחר שרק לאחר המוות מתברר מתי היא השעה שלפני המוות, לכן מדובר בצוואה וההוראה בטלה ע"פ סע' 35 וזכאים היורשים לרשת ע"פ דין.
4.6 צוואות הדדיות
אלו צוואות שבהן בני זוג מסכמים שהאחד מוריש את חלקו לשני במידה והוא ימות, ולהיפך.
בעבר, צוואות הדדיות היו נפסלות שהרי אסור למוטב לחתום על הצוואה, כן לא היה ברור האם מתחשבים באינטרס ההסתמכות בצוואות, והאם בצוואה הדדית נפגם החופש לצוות.
ואכן בעקבות פסיקות סותרות של בתי המשפט בעניין, ניסח ח"כ ניסן סלומיאנסקי תיקון לחוק הירושה המסדיר את ענין הצוואות ההדדיות.
סע' 8 א (א) לחוק הירושה: בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה – צוואות הדדיות).
כלומר, ניתן לערוך צוואות הדדיות בין בני זוג ואף יכולים הם להוריש לצד ג'.
הצוואה יכולה להיות הן בכת"י, הן בעדים והן בפני רשות, ויכולה שתהיה בשני מסמכים או במסמך אחד.
4.6.1 ביטול צוואה הדדית
ס"ק (ב): לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:
(1) בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;
כך למשל אם הצדדים לצוואה התגרשו, ימסור האחד הודעה לשנייה על ביטול הצוואה ההדדית בכתב, ושתי הצוואות בטלות.
(2) לאחר מות אחד מבני הזוג:
(א) כל עוד לא חולק העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעיזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;
(ב) לאחר חלוקת העיזבון – בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעיזבון, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – ישיב את שווי המנה או החלק בעיזבון שירש;
שהרי טרם נוצלה ההדדיות.
ס"ק (ג) הוראות סעיף קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג – בטלה.
כלומר, לא ניתן לקבוע הוראה בצוואה המבטלת את החופש לצוות.
כך סע' 8 א מאזן בין החופש לצוות לעקרון ההסתמכות.
4.7 צוואה ע"פ ההלכה
למרות הנטייה להדחיק את ענין המוות, חשוב מאד לדעת שירושה על פי דין או ע"פ צוואה שלא ע"פ ההלכה במקרים מסוימים הם בגדר גזל גמור.
כך למשל כאשר יש בן בכור היורש כשני ילדים, או כאשר יש בנות במשפחה שאינן יורשות ע"פ ההלכה, או כאשר נותרת בת זוג שאיננה יורשת מלבד כתובתה, כל אלו הנוטלים מן הירושה הרי שהם גזלנים.
ולכן חשוב לאדם יר"ש לכתוב צוואה ע"פ ההלכה בכדי להרחיק המחלוקת.
עיין רשב"ם במסכת בבא בתרא דף קל"ה ע"ב, העוסק בכיצד ניתן לחלק צוואה לכל ילדיו ובניסוח ההולם.
ראוי לנסח צוואה בדרך של שטר אודיתא ובכך לפתור את הבעיות ההלכתיות שבה.
4.8 לסיכום:
ארבעה שלבים לפרשנות צוואה:
א. אם ההוראה בצוואה ברורה – ניישם אותה ככתבה וכלשונה.
ב. אם ההוראה איננה ברורה וטעונה פירוש, נלך לסע' 54 הקובע שני כללים:
- 1. הכלל שברישא – כאשר הטקסט ברור נפרש על פיו את הצוואה אפי' שפירוש זה דוחה פירושים אפשריים אחרים.
- הכלל שבסיפא – "רק" אם הטקסט איננו ברור נפש את הצוואה ע"פ הנסיבות (שכאמור אינם יכולים לקבוע מהות).
ג. טרחת ומצאת שהוראה פלונית בצוואה מקבלת יותר מפירוש אחד והפירושים סבירים באופן שווה, כלך לך לסע' 54 (ב) האומר: צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.
ד. במידה ושני הפירושים האפשריים מקיימים את הצוואה, הרי שהצוואה בטלה לאור סע' 33 לחוק.