סדר דין אזרחי

 

1           מבוא ומפת הקורס

קורס סדר דין אזרחי עוסק בפרוצדורה ויתקדם כמו בחיים, בהם מגיע לידי עו"ד סיפור המעשה שהוא בד"כ סיפור לא ברור ועליו לזקק מתוכו עובדה אחרי עובדה, ומתוכם הוא בודק היאך הוא יגיש תביעה. ולכן עליו לבדוק:

• סמכות עניינית – היא הסמכות האנכית לאן התביעה תגיע, האם לביהמ"ש השלום או לביהמ"ש המחוזי (כאן בשונה מדיני משפחה הסמכות היא ייחודית והתביעה תגיע או לשלום או למחוזי).

עניין הסמכות העניינית הוא כה חשוב, שהרי אם התביעה הגיעה בטעות לשלום במקום למחוזי ולהיפך, ביהמ"ש לא ידון בתיק ותביעה זו עלולה להמשך זמן כפול.

• סמכות מקומית – היא הסמכות האופקית בה ניתן לעו"ד לבחור בין בתי משפט שלום ת"א חיפה צפת וכיו"ב, או מחוזי ת"א חיפה וכו'.

בסמכות זו יש יותר מרחב תמרון לעו"ד והיא מאפשרת לו לבחור ע"פ פרמטרים מסוימים שופט הקרוב ללבו (בשונה מסמכות עניינית).

• סוגיות בסמכות – איך מחברים תיקים.
• סמכות בינלאומית.
• כתב תביעה – מה ייכתב בו ומה לא.
• כתב הגנה – כנ"ל.
• כתב תשובה – תגובת התובע על כתב ההגנה.
• סילוק על הסף – דחייה מחיקה הפסקה, היא כמובן מלאכתו של הנתבע.

הליכים מוקדמים – כאן בעבודה טובה ונכונה ניתן לחשוף כל מה שיש לצד השני ואם הוא מתעקש ומסתיר הרי שהוא גם לא יכול יהיה להשתמש בו בעתיד, ולכן בעבודה נכונה מקבלים תמונה מלאה על התיק. (זהו כמובן הדדי וגם הצד שכנגד יכול לחשוף מה יש).

כמו"כ ניתן לשלוח שאלון שבו ישאלו אי אלו שאלות הקשורות בתיק.

• תיקון כתבי טענות – אם אחד הצדדים שכח ענין כלשהוא, איך ניתן יהיה לתקן ולצרף ענין זה לתיק.

כמובן שלתיקון יש מחיר שאז גם הצד שכנגד יכול לתקן.

• מועדים ופגרות.
• טעות סופר.
• הליכי ערעור
• סדר דין מהיר
• סדר דין מקוצר
• תביעה לפינוי מושכר
• מעשה בי"ד.
• סדרי הדין בביהמ"ש לענייני משפחה.

1.1         סדר דין אזרחי – מבוא

לאור המקרה המצער של התאבדות השופט מוריס בן עטר שכתב במכתב הפרידה שלו מהחיים שהעומס בבית המשפט הכריע אותו, צפה ועלתה אחת הבעיות המטרידות ביותר את עולם המשפט והיא העומס הבלתי נתפס בערכאות השיפוט בישראל.

ומפאת שלא ניתן לנתק את הסד"א מהעומסים הקיימים במערכת, ועל אף הסדר המובנה שהחוק מתווה, העומס הוא זה שקובע ומכריע את המערכת. ולהלן נתונים אמפיריים ביחס לעומס:

 

מדינת ישראל ביחס לששה עשר מהמדינות המפותחות בעולם, דורגה שלישית בעומס התיקים הבאים לפני שופט (1016 תיקים בשנה – חמישה תיקים לשופט ביום).

ומעבר לעומס הבלתי נתפס, שופט שלום אינו יכול להתמקצע ולהתמחות בכל סוגי התיקים הבאים לפניו (חוזים – נזיקין – קנין רוחני).

 

זאת ועוד, מבחינת הפעילות המשפטית מספר התיקים לשופט ביחס לאוכלוסייה, ישראל דורגה ראשונה ביחס למדינות המפותחות, מה שגורם לנשיאי הערכאות להאיץ בשופטים לסיים תיקים והבעייתיות מובנת.

 

 

 

2           סמכות עניינית.

משמעותה של הסמכות העניינית היא הבחירה בין שתי סוגי הערכאות האפשריות שהן השלום או המחוזי (מלבד אלו הנכנסים תחת הקטגוריה של הו"ח מיוחדות כגון עבודה, משפחה וכיו"ב).

 

הוראות החקיקה של הסמכות העניינית מפאת חשיבותה מוסדרות בחוק בתי המשפט ולא בתקנות סדר דין אזרחי (להלן התקסד"א).

2.1         האם ניתן להתנות על הסמכות העניינית.

כגון: אם נכתב בהסכם שהסמכות תהא נתונה לביהמ"ש המחוזי בת"א.

ככלל, לא ניתן להתנות על הסמכות העניינית, שהרי היא נקבעה בחוק ולכן ניתן לכתוב בהסכם בין צדדים שהסמכות לדון במחלות בין צדדים תוכרע "בבימ"ש בת"א" וללא ציון סוג הערכאה.

2.2         מי אמור לבחון את הסמכות העניינית.

ראשית, על עורך הדין של התובע לבדוק מהי הסמכות העניינית ולאחר מכן על הנתבע לבדוק האם יש סמכות עניינית, אך הוא לעיתים ישתוק ויעכב את אמירתו עד אשר יראה לאן הרוח נושבת.

כאשר התיק בא לדין לפני השופט, על השופט לעורר את עניין הסמכות העניינית.

 

בדיקת הסמכות העניינית היא בכל שלב של התיק ואפי בשלב הערעור, ולכן כאשר אחד מן הצדדים מנהל הליך שבסופו הוא יוצא חייב בדין, הרי שהוא יכול לטעון בערכאות הערעור שאין לערכאה הקודמת סמכות עניינית, ואם אכן השופט משתכנע שאין סמכות עניינית – פסק הדין בטל.

 

ע"א 1049/94 דור אנרגיה נ' חמדאן

העובדות:

חמדאן העלה טענת סמכות עניינית והשופט המחוזי דחה אותה ואכן חמדאן ניצח בתיק ובערעור לעליון הוא שב וטען את בעיית הסמכות העניינית.

 

ואמר השופט אור (באמרת אגב): "קבלת טענת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לשלום על מנת שיתחיל הכלל מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לביהמ"ש המחוזי… תוצאה זו אינה מניחה את הדעת… נראה לי שככל שמדובר בבתי המשפט הרגילים רצוי לקבוע כלל שלאחר שביהמ"ש דן בעניין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות העניינית בכל שלב נוסף של הדיון".

העולה מדבריו שלא ניתן להעלות טענת סמכות עניינית בערעור, ומכך אנו למדים שבמהלך כל הדיון בערכאה הדיונית ניתן להעלות טענת סמכות עניינית.

 

ע"א 1662/99 חיים נ' חיים

שני אחים שהתקוטטו ביניהם והעלו טענת סמכות עניינית בערכאת הערעור.

ואומרת השופטת פרוקצ'יה שצריך להחיל את עקרון תום הלב גם בסד"א, ולכן אם השופט יחשוב שאחד הצדדים ידע ושתק לעורר את עניין הסמכות העניינית, לא תעלה טענה זו בערכאת הערעור.

 

רע"א כליפא

בפס"ד זה עלתה טענה של הסמכות העניינית במהלך הערכאה הדיונית אלא שלא העלו אותה בראשית הדיון.

וקבע ביהמ"ש שעקרון תום הלב חל גם על סד"א וגם בערכאה הדיונית.

 

הביקורות על החלת עקרון תום הלב בסד"א.

כאשר מחילים תום לב בסד"א זה גורם להתנגשות עצומה, שהרי סדרי הדין בנויים על סדר ברור והחלת עקרון תום הלב מטשטש את הסדר ולכן פרופ' דודי שוורץ העלה בספרו ביקורת רבה על החלת עקרון תום הלב בסד"א.

 

תוצאת פס"ד שניתן בחוסר סמכות עניינית.

פס"ד שניתן ללא סמכות עניינית הרי הוא בטל.

2.3         מהו המבחן הקובע לאן תוגש התביעה.

ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי

נקבע שהמבחן הוא "מבחן הסעד". כגון: ויכוח בין צדדים על נכס, והצד שכנגד מבקש פינוי ולא הכרעה בענייני בעלות (פינוי בסמכות השלום ובעלות בסמכות המחוזי).

כאן המבחן הקובע הוא מבחן הסעד, קרי מה התובע רוצה מבית המשפט. ומאחר שכאן התובע מעוניין אך ורק בפינוי ולא בהכרעת בעלות, הסמכות היא לשלום.

 

 

דוגמא נוספת.

ויכוח בין שני צדדים על חמישה מליון שקלים והתובע מבקש רק מליון שקלים.

כאן מאחר שהסעד הנדרש הוא מליון שקלים הסמכות היא לשלום.

 

מבחן הסעד הוא מבחן טוב שבו אנו מביטים על השורה התחתונה של התביעה ודרכה אנו מכריעים על הסמכות העניינית.

2.4         הכללים לבחינת סמכות שיפוט עניינית.

זוהי כעין מפת דרכים שדרכה ניתן להכריע מהי הסמכות העניינית במקרה הבא לפנינו.

א. האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של ביהמ"ש לפי הו"ח ספציפית?

לעיתים המחוקק קבע שבכל מקרה עניין מסוים ילך לבימ"ש מסוים.

כגון: עניינים שבתוך המשפחה (ע"פ הפרמטרים בהלכת חבר) מסורים בידי ביהמ"ש לענייני משפחה. כמו"כ עניינים שבין עובד ומעביד.

 

אם יש בעניין זה הו"ח ספציפית – הסמכות תינתן לאותו בית משפט הקבוע בחוק (סמכות זו תקבע ע"פ מבחן העילה).

אם אין בעניין הו"ח ספציפית (המבחן הוא מבחן הסעד).

 

ב. האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של ביהמ"ש השלום?

אנו בודקים האם העניין שלפנינו מצוי בסמכות השלום ע"פ סע' 51 לחוק בתי המשפט הנותן סמכות לשלום לעסוק ב:

1. תביעות כספיות עד סך שנים וחצי מליון ש"ח.
2. חזקה או שימוש במקרקעין.

 

אם העניין מצוי בסמכות של השלום (ע"פ מבחן הסעד) הדיון יהיה בשלום.

אם לא –

 

ג. האם העניין מצוי בסמכות השיורית של ביהמ"ש המחוזי?

סע' 40 לחוק בתי המשפט קובע סמכות שיורית למחוזי.

 

ד. לעיתים הסמכות השיורית נתונה בידי בג"צ ליתן סעד לעניין שמן הצדק לעשות זאת (ס' 15 (ג) (ד) לח"י השפיטה).

 

2.5         ביאור מפת הסמכות העניינית.

2.5.1         האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של בית משפט ע"פ הו"ח ספציפית?

כאשר ישנה הו"ח ספציפית המבחן הקובע הוא מבחן העילה שבו אני צריך לדעת מה הסיפור שמאחורי הסעד המתבקש.

לדוגמא:

סכסוך משפחתי – לא משנה מה שוויו של הסכסוך. די בכך שעילתו משפחתית ע"פ סע' 1 (3) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה הקובע שכל עניין משפחתי ידון לפניו.

עילה זו תקבע ע"פ פרמטרים שנקבע בהלכת חבס (גורמים לבר משפחתיים).

 

דוגמא נוספת:

סע' 24 לחוק ביה"ד לעבודה אומר: לבי"ד אזורי תהא סמכות ייחודית לדון:

בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד מעביד לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד מעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין.

 

בדיני העבודה ביה"ד הארצי הוא ערכאת ערעור בלבד (מלבד עניינים של אישור הסכם קיבוצי).

לעומתו ערכאות השלום והמחוזי שתיהן ערכאות דיוניות ולעתים המחוזי משמש כערכאת ערעור (נ"מ לשמיעת עדים – רק בערכאה דיונית וכן על כס השיפוט בערכאה דיונית יושב שופט אחד ורק בערכאת ערעור יושבים שלשה שופטים).

וסע' 24 הנ"ל קובע שכל תביעה שעילתה ענייני עבודה תובא בפני ביה"ד לעבודה (למעט תביעות נזיקין שבהם מאחר שאין בבה"ד לעבודה התמחות נאותה בדיני הנזיקין, הסמכות היא לשלום או למחוזי ע"פ מבחן הסעד).

 

 

דוגמא נוספת.

סע' 256 לפקודת החברות קובע שפירוק חברה (עמותה שותפות) לעולם תהא בביהמ"ש המחוזי ולא משנה מהו הסעד ודי בכך שהעילה היא פירוק חברה.

2.5.2         האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של השלום.

סע' 51 לחוק בתי המשפט עוסק בסמכותו הייחודית של השלום ונותן בידיו שלש סמכויות:

 

2.5.2.1         תביעה כספית.

סע' 51 (א) (2) לחוק בתי המשפט אומר: "בית משפט שלום ידון בתביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות במקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על שניים וחצי מליון ₪ ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט, שכ"ט עו"ד.

 

בסע' זה ישנם כמה הלכות הקובעות את סמכותו הייחודית של השלום.

א. מועד קביעת הסמכות.

המועד לקביעת סמכות השלום הוא יום הגשת התובענה.

 

ב. הסכום שלפיו תקבע הסמכות.

החוק קובע שביום הגשת התובענה הסכום לתביעה יהיה עד שניים וחצי מליון ₪.

ולכן אם הנזק הנגרם צבר ריבית ופיגורים וביום הגשת התובענה הוא עמד על יותר משניים וחצי מליון, הסמכות היא של המחוזי אפי' שהנזק במקורו היה נמוך משנים וחצי מליון ₪.

כך אם נקבע הסכום ביום הגשת התובענה, גם אם הוא עבר את השנים וחצי מליון ₪, שלא מחמת ריבית וכיו"ב, התקרה לתביעה כספית מביהמ"ש השלום היא שניים וחצי מליון ₪, ולכן עליו לתקן את כתב התביעה ולהגישו מחדש לסמכות הרלוונטית.

 

ג. תביעות כספיות הקשורות במקרקעין.

כאשר אדם מגיש תביעה כספית אין זה משנה אם היא באה מכח מקרקעין – חוזים בנזיקין, מאחר שהיא תורגמה לכסף הסעד ייקבע ע"פ שווי התביעה.

 

לעיתים התובע לא מבקש כסף אלא בעלות על חפץ.

תביעה זו נקראת "סעד בעין".

ולכן על התובע לתרגם את שווי החפץ לכסף וכך הוא קובע את הסמכות העניינית (אם יש מחלוקת בשווי החפץ השופט ימנה שמאי שיקבע ערכו).

 

ד. מספר סעדים כספיים שאוחדו בכתב תביעה אחד.

לדוגמא:

אדם קונה דירה ובודק בציציותיה ומוצא אי אלו ליקויים ותובע את הקבלן ומקבל סכום נאה. ויראו שכניו כי טוב עשה, וגם הם תובעים את הקבלן כאשר סך כל תביעותיהם גדול משנים וחצי מליון ₪.

תקנה 46 (ג): אוחדו עילות, יהא שיפוטו של בית המשפט באותה תובענה תלוי בסכום או בשווי של כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה.

ולכן אם כל השכנים חברו את תביעותיהם לכתב תביעה אחד, הרי שזו תביעה אחת והסמכות היא של המחוזי.

ואולם אם כל אחד תובע בנפרד הסמכות תהיה של השלום.

 

ה. תביעות פיצויים בשל נזקי גוף.

נזקי גוף נחלקים לשתי תביעות אפשריות:

1. תביעת נזיקין שאיננה תאונת דרכים – כגון: עובד נפל במקום עבודתו. עפ"י מבחן הסעד אנו מעריכים מהו הנזק וזאת ע"י כך שהתובע מצרף חו"ד רפואית, שאל"כ לא תשמע ממנו טענה רפואית.

וע"פ חו"ד זו מתמחרים את שווי הנזק (שהרי לא דומה נזקו של שחקן כדורגל הנפגע ברגלו לנזקו של אדם רגיל).

ומנגד הנתבע זכאי לשלוח את התובע למומחה מטעמו שקובע שערוך נמוך (בד"כ) מהשערוך שהתובע  קבע, או אז השופט משערך את התביעה על האמצע ולפי שערוך זה נקבע הסעד (לעתים השופט ממנה מומחה מטעם בימ"ש שיקבע את הנזק).

 

2. תביעות נזיקין שע"י תאונות דרכים – מאחר שתאונות הדרכים הן מכת מדינה, הוחלט שהתובע לא מגיש חו"ד אלא תוך הגשת כתב התביעה הוא יכתוב באלו תחומים הוא נפגע (פלסטי – נוירולוגי – אורתופדי). והנתבע כמובן שמתכחש לאי אלו מן התחומים. והשופט מקיים דיון קדם משפט ושולח את הנפגע למומחה מטעמו, ואז א"א לדעת לאן התיק יגיע ומה הסעד הסופי המתבקש (במיוחד בפסיכיאטריה).

(ככלל, האגרה במחוזי גבוהה בהרבה מהאגרה בשלום, ולכן גם תשלום האגרה הוא שיקול שיילקח בחשבון כאשר מגישים תביעה).

 

בכל תביעות הנזיקין התביעה מתחלקת לשני מרכיבים ששניהם מרכיבים את הסעד:

א. נזק מיוחד – אלו הוצאות כבר הוצאו בגין הנזק, כגון הוצאות רפואיות וכיו"ב. הוצאות אלו יקבעו ע"פ קבלות שהתובע יגיש.

ב. נזק כללי – הוא אובדן כושר ההשתכרות העתידי.

שני מרכיבים אלו מגבשים את הסמכות העניינית בתביעות נזקי גוף.

(אם וכאשר התברר שהפיצוי נמוך מהתביעה (ב-60%), הנתבע ישלם אגרה ע"פ תביעה בשלום והתובע ישלם את ההפרש בגין מה שהוא תבע במחוזי).

2.5.2.1.1       סיכום ביניים.

טענת סמכות עניינית – מותר להעלות בכל שלב (ואפי' בערעור).

הלכה זו נחלשת ע"פ אמרת האגב של אור (בע"א דור אנרגיה) ועניין תום הלב (פרוקצ'יה בע"א חיים וברע"א כליפא).

הסמכות העניינית תקבע ע"פ מבחן הסעד.

מפת הדרכים לבחינת סמכות

א. הו"ח ספציפית.

ב. סמכות ייחודית – שלום.

ג. סמכות שיורית – מחוזי.

 

2.5.2.2         תביעות מקרקעין

סע' 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט אומר: תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה, אך בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות במקרקעין.

ככלל, ענייני הבעלות מאחר שהם נושאים כבדים הם הולכים ישירות למחוזי ואולם חזקה ושימוש הולכים לשלום (מלבד חכירה לדורות).

2.5.2.2.1       חזקה מהי.

לדוגמא:

אדם שוכר דירה ובבואו להיכנס ולדור בה הוא מוצא שוכר אחר ומתברר שהבעלים השכיר את הדירה לשני אנשים.

הסעד שאדם זה מבקש הוא חזקה בנכס ולכן התביעה תהיה בשלום.

א"כ חזקה – שינוי – סילוק יד כולם הולכים להתדיין בשלום.

 

ומה באשר לסעד הצהרתי על החזקה חוקית בנכס? כאן מאחר שהסעד ההצהרתי הוא רק הכלי השומר על החזקה בנכס הסמכות תהא לשלום.

כן גם ביצוע בעין של חוזה השכירות – גם כאן הסעד הוא תפיסת החזקה על הנכס והביצוע בעין הוא הכלי לשימור חזקת השכירות ולכן הם הולכים לשלום.

2.5.2.2.2       שימוש במקרקעין מהו.

לדוגמא:

אדם רוצה לעבור בנכס מסוים ואדם חוסם את מעברו, כמו"כ השכן משמיע מוזיקה רועשת ומפריע לשכנו לשימוש יעיל במקרקעין שברשותו.

כמו"כ אדם רואה שבונים על חלקה שבבעלותו כל אלו הם סעד השימוש במקרקעין – והולכים לשלום.

 

השופט זוסמן כתב בספרו כמה הלכות שטלטלו את המערכת ועד היום לא נמצא שופט אמיץ דיו שישנה אותן.

אחת ההלכות היא תביעה לשימוש תוך פגיעה על גוף הנכס.

 

 

תביעה לשימוש תוך פגיעה על גוף הנכס.

קובע השופט זוסמן שתביעה לשימוש תוך פגיעה בגוף הנכס הולכים למחוזי, ורק תביעה לשימוש תוך "שמירה" על גוף הנכס הולכים לשלום.

כגון: בניית פרגולה – הריסה בנכס וכיו"ב – כאן מאחר שהנכס נפגע התביעה הולכת למחוזי.

 

על הלכה זו רבתה הביקורת שתוצאותיה פקקו יותר את המערכת.

לדוגמא:

אדם מבקש לבנות בחלקה שבבעלות שכנו  שפונה בבקשה לצו מניעה – זוהי תביעה לשימוש תוך שמירה על גוף הכנס ולכן הסמכות היא לשלום.

ואולם אם הוא כבר החל לפנות והשכן מבקש להוציא צו הריסה זוהי תביעה לשימוש תוך פגיעה בגוף הנכס, ולכן הסמכות היא למחוזי.

 

הלכה זו נולדה בע"א שמש.

 

ע"א 37/59 שמש

אדם קנה נכס וחברת המים החליטה להפסיק את זרימת המים והוא פונה בבקשה להורות על החזרת המים.

ואומר השופט זוסמן שזוהי תביעה בסמכות המחוזי שכן הוא תובע את הזכות לצרוך את המים ולא רק להשתמש בהם, ולכן זוהי פגיעה בנכס.

 

ע"א 524/63 גולדמן.

שוכר בקומה ראשונה ביקש להרחיב חנותו ופער חור ברצפת הקומה השנייה וריצף אותו במרצפות זכוכית (לצורך אור) והשכן עתר לבקשת צו שיורה לנתבע להסיר את מרצפות הזכוכית ולהחליפן במרצפות רגילות.

ביהמ"ש חיזק את הלכת שמש וקבע שזוהי תביעה לשימוש תוך פגיעה בגוף הנכס ולכן הסמכות היא של המחוזי.

 

עם השנים הובנה בעייתיות הלכת שמש, בעיקר שבעבר הסמכות הנמוכה היתה פחות מיומנת, ואולם כיום שסמכות השלום היא בתביעות על שנים וחצי מליון, אין כל הגיון שהם לא ידונו בכגון אלו.

 

ואכן השופט עמית קבע שעת לעשות הפרו תורתך ובתיק שהגיע לידיו הוא ביטל את הלכת שמש (למעשה לא ניתן לעשות כן שהרי זוהי הלכת ביהמ"ש העליון).

ואכן ד"ר יצחק כהן כתב מאמר ארוך בעניין בו הוא העלה טענות מדוע הלכת גולדמן בעייתית ובראשן הטענה שבהלכת גולדמן נזנח מבחן הסעד ושב לאיתנו מבחן העילה שהרי אם אנו בודקים האם מדובר בשימוש תוך פגיעה או בשימוש תוך שמירה, אנו תרים אחר העילה וכיודע המבחן הוא מבחן הסעד.

כמו"כ בהלכת שמש הסעד שהתבקש הוא חיבור המים וצריכת המים היא העילה ולא הסעד.

ולכן השופט עמית בהסתמכו על דברי ד"ר כהן הסכים שזו הפרה מהותית של מבחן הסעד.

 

ומה באשר משכיר המחשיך את ביתו של השוכר, ופונה השוכר ומבקש צו להורות על חיבור החשמל.

יש בעניין מחלוקת מחוזית.

השופט גרסטל – קבע שהסמכות היא למחוזי (ע"פ ע"א שמש).

השופט עמית – קבע שהסמכות היא לשלום (ע"פ הביקורת הנ"ל).

 

ובפועל כל שופט קובע ע"פ מי הוא פוסק.

 

חלוקת שימוש במקרקעין.

כאשר שני שותפים רוצים לחלק את הקרקע שברשותם – הסמכות היא למחוזי.

ואולם פירוק שיתוף בו צד אחד משלם על חלקו של השני – הסמכות היא של השלום.

 

מקרקעין לא מוסדרים.

כאשר מדובר במקרקעין שלא עברו הליך הסדרה מתייחסים אליהם כמיטלטלין, ולכן אפי' תביעת בעלות על מקרקעין שאינם מוסדרים הסמכות תקבע ע"פ הסעד שהוא שווי הקרקע, ואם השווי נמוך משניים וחצי מליון הסמכות היא לשלום.

 

תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במטלטלין.

אם אדם רוצה לפנות זולתו מנכס וגם לפנות מתוך הנכס מיטלטלין בשווי שלשה וחצי מליון ₪, סע' 51 (א) (3) קובע שתביעת המיטלטלין נכרכת לתביעת הפינוי ושניהם הולכים לשלום.

2.5.2.2.3       סיכום ביניים.

תביעות בעלות במקרקעין לרבות חכירה לדורות – סמכות מחוזי.

חזקה – סמכות שלום.

שימוש תוך שמירה על גוף הנכס – סמכות שלום.

שימוש תוך פגיעה בגוף הנכס – סמכות מחוזי (זוסמן בע"א שמש).

פירוק שיתוף – סמכות שלום.

חלוקת מקרקעין – סמכות מחוזי.

 

דוגמאות לבירור:

שכני משמיע מוזיקה רועשת – השאלה תהיה מהו הסעד הנדרש.

תביעה לסעד הצהרתי – זהו הכלי בלבד וגם כאן מהו הסעד הנדרש.

אם הצדדים סיכמו שבכל מקרה בתביעה ביניהם בקשר למקרקעין ילכו לשלום – לא ניתן להסכים לכך שהרי הסמכות העניינית נקבעת בחוק.

היכן אבקש צו מניעה?

צו מניעה למנוע מעבר ושימוש במקרקעין – סמכות שלום.

צו מניעה לבעלות – סמכות מחוזי.

 

דוגמא לסיכום:

אדם הולך לתומו ברחוב ותוקף אותו כלב ונושכו, והוא מבקש סעד לסלק את הכלב מהשכונה.

א. אין הו"ח מיוחדת.

ב. אין תביעה כספית, לא מדובר בחזקה ושימוש.

ובשל כך מדובר בסמכות שיורית של המחוזי.

 

2.5.2.3         תביעות שכנגד.

אדם התובע חברו על נזק שנגרם לו, ובשל כך חברו רוצה לתבוע אותו על הלוואה שהוא לא השיב לו בסך מליון שקלים, יש לו כמה אפשרויות לתבוע:

א. להגיש תביעה בנפרד – הסמכות לשלום.

ב. להגיש תביעה במסגרת תביעתו של הראשון, כאשר בתוך כתב ההגנה הוא כמובן מכחיש, ולחילופין והיה אם ביהמ"ש יחליט שהוא אשם אזי הוא תובע את כספו.

ג. להגיש תביעה שכנגד שלא במסגרת כתב ההגנה, דהיינו מסמך ובו כתב ההגנה ומסמך נפרד המספר את התביעה שכנגד.

 

ישנן שלש אבחנות בין הגשת התביעה בתוך כתב ההגנה או בתביעה שכנגד.

1. אגרה:

בכתב הגנה – אין תשלום אגרה שהרי הוא רק הודף את טענות התובע.

בתביעה שכנגד – יש אגרה.

 

2. אם נפלה התביעה העיקרית.

בכתב הגנה – תביעתו של הנתבע נופלת שהרי היא שם רק כהגנה.

בתביעה שכנגד – התביעה ממשיכה שהרי האגרה שולמה.

 

3. הפרשים

בכתב הגנה – אם התביעה של הנתבע גדולה על זו של התובע, הוא לא יקבל את ההפרש.

בתביעה שכנגד – ניתן לתבוע הכל.

 

היתרון הוא בייעול המערכת.

2.5.2.3.1       אם התביעה של הנתבע עולה על הסמכות של תביעתו של התובע?

לדוגמא:

הראשון תובע מליון שקלים והנתבע תובע כנגד שלשה מליון שקלים.

אם התביעה היא במסגרת כתב ההגנה – אין בעיה, שהרי הסכום המקסימלי הוא הסכום שהראשון תבע.

 

ואולם אם מדובר בתביעה שכנגד.

סע' 51 (א) (4) לחוק בתי המשפט אומר: תביעה שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות יהיה שוויו של נושא התביעה שכנגד אשר יהיה.

לדוגמא:

הראשון תובע פינוי (סמכות שלום) והשני תובע בעלות (סמכות מחוזי) בתביעה שכנגד. כאן מאחר ששתי התביעות באותו נושא ובאותו עניין – הסמכות היא לשלום.

אך אם מדובר בתביעה שכנגד שלא באותו ענין, כגון הראשון תובע פינוי (סמכות שלום) והשני בתביעה שכנגד תובע שלשה מליון שקלים חוב, כאן לא ניתן להגיש תביעה שכנגד אלא רק תביעה עצמאית.

 

2.5.2.4         תביעה למספר סעדים במצטבר.

ככלל, תובענה חובה שתכיל את כל הסעדים האפשריים ואם שוכחים אחד מן הסעדים לא ניתן להוסיף סעדים שהרי ההלכה היא מעשה בי"ד.

2.5.2.4.1       תביעה של שני סעדים, האחד כספי והשני סעד בעין?

ע"א 29/88 לוי נ' עקריש.

אדם תבע שלשה מליון שקלים וחזקה בנכס.

ביהמ"ש המחוזי קבע שהחזקה נגררת אחר שלשת המיליון.

ובערעור לעליון אומר השופט זוסמן שתביעה מעין זו תפוצל כאשר החזקה תתבע בשלום והתביעה הכספית במחוזי (והוא הוסיף קריאה למחוקק לתקן את החוק בעניין).

 

ולכן עד היום הלכה זו לא השתנתה והסעדים מפוצלים ובמקים מסוימים אותם עדים ואותם תובעים ונתבעים ינהלו הליך נפרד.

 

עם השנים נוצרה תחושה שהלכת עקריש בעייתית ולכן בתי המשפט התעלמו ממנה, עד שבאה הלכת הפדרציה הישראלית לתקליטים וחיזקה את הלכת עקריש.

רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות נ' שוורץ.

העובדות:

הפדרציה בקשה מביהמ"ש להורות לשוורץ בעלת מסעדה להפסיק להשמיע תקליטים של אמנים תחת חסות הפדרציה (סמכות שיורית למחוזי) וכן תביעה כספית בסך חמישים אלף ₪ (סמכות שלום).

השופט המחוזי החזיר את שתי התביעות לשלום.

בערעור לעליון אמר השופט אור שכבר נקבע בהלכת לוי נ' עקריש שיש לפצל את התביעות ובכך הוא קבע את דברי זוסמן בפס"ד עקריש.

 

ולכן עד היום תביעה בעלת שתי סמכויות תפוצל.

ü      שיעור  2

2.5.2.4.2       שני סעדים במקרקעין

ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד

העובדות:

קלקודה שכר חנות מאגד. והוא מבקש מביהמ"ש צו שיורה לאגד למסור לו את החנות (מדובר בחזקה ובסמכות השלום) ובנוסף הוא מבקש להורות לרשום את זכותו בפנקס המקרקעין (בעבר נהגו לרשום גם שכירות קצרת טווח ברשם המקרקעין, ומאחר שזהו סעד אחר במקרקעין הסמכות היא למחוזי).

סוגיית הרישום היא קריטית לקביעת הסמכות. לבדיקת סטטוס הזכויות בנכס והפקת נסח עדכני, היעזרו ב-[המדריך המלא לחשיבות, פומביות המרשם ותיקון טעויות]

ואומר השופט זוסמן שכאשר אדם מבצע עסקה בנכס ולא מעבירים לרשותו את הנכס או אז הוא מבקש ביצוע בעין של חוזה המכר, ולכן יש שתי סעדים אפשריים:

1. להורות לרשם לרשום את הנכס על שמו בפנקס המקרקעין.
2. למסור לו את החזקה בנכס.

ולכן קובע זוסמן שהטפל הולך אחר העיקר ובמקרה דנן הטפל מבחינת קלקודה הוא הרישום של הנכס בטאבו והחזקה בנכס היא העיקר ולכן שניהם יידונו בשלום.

 

פס"ד קלקודה אינו סותר את הלכת עקריש שהרי פס"ד קלקודה מדבר על שני סעדים במקרקעין ובהם הטפל הולך אחר העיקר, ואולם אם מדובר בשני סעדים (כספי ובעין) הלכת עקריש קובעת לפצלם.

 

החיסרון של הלכת קלקודה בכך שהיא איננה מכוונת למבחן ברור וחד משמעי, מה טפל ומה עיקר.

 

ואולם חובה להדגיש שכאשר ישנן כמה תביעות כספיות בכתב תביעה אחד העוברים את שניים וחצי מליון ₪, מחברים את הסכום ולא מפצלים את התביעות. כך קובעת תקנה 46 ג' לתקסד"א האומרת: אוחדו עילות יהא שיפוטו של בית המשפט באותה תובענה תלוי בסכום או בשווי של כלל נושאי התובענה ביום שהוגשה.

2.5.2.4.3       סעד חלופי

לדוגמא:

סכסוך בין שני אנשים על דירה שרשומה עליה ה"א על צד ג' ולכן התובע מבקש לרשום את הדירה על שמו, ולחילופין אם הדבר לא יתאפשר ובגין הערת האזהרה אזי הוא תובע את כספו בחזרה זהו הסעד החלופי.

ע"א 8130/01 מחאג'נה.

בפס"ד זה התובע ביקש אכיפת חוזה מכר (סמכות מחוזי) ולחילופין סעד להשבת מאה ושבעים אלף ₪ (סמכות שלום).

בערעור לעליון אומר ביהמ"ש "לעומת זה כאשר הסעד הנוסף או החילופי הנתבע בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין הוא סעד כספי, קובעת "ההלכה הפסוקה" כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה נקבעת על פי שווי הסעד הכספי".

א"כ גם כאשר הסעד הוא חלופי צריך לפצל את התביעה.

פס"ד זה עורר ביקורת רבה שהרי עד לאותו יום פוצלו רק סעדים מקבילים, וכאן פוצלו גם הסעדים החילופיים. (ואכן בפס"ד שלאחר פס"ד זה פוצלו גם סעדים חילופיים. ראה פס"ד גיריס).

2.5.2.4.4       סעדים זמניים

לדוגמא:

תיק של תביעה בת שני מליון שקלים מתנהלת בשלום. ותוך כדי התיק התובע חושש מהברחת נכסים ומבקש להטיל עיקול על נכס בבעלות הנתבע, שזו הסמכות של המחוזי מכח סמכות שיורית.

ואולם כאן קובעת ההלכה שסעד זמני, סמכותו העניינית נאצלת מהסעד העיקרי של התביעה, ולכן במקרה דלעיל גם תביעה לעיקול כסעד זמני תתנהל בשלום.

2.5.2.4.5       סיכום ביניים:

סעד בעין וסעד כספי (כולל סעד חלופי) פיצול – הלכת עקריש ומחאג'נה.

שני סעדים במקרקעין – הטפל אחר העיקר – הלכת קלקודה.

שתי תביעות כספיות בכתב תביעה אחד – ע"פ השווי של כולן – תקסד"א 46 ג'.

סעדים זמניים – הסמכות העניינית אחר התביעה העיקרית.

2.5.3         האם העניין מצוי בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי – סמכות שיורית

סע' 40 לחוק בתי המשפט אומר: בית משפט מחוזי ידון באלה – כל ענין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום.

 

2.5.3.1         סמכותו של המחוזי.

2.5.3.1.1       סמכות שיורית לכל מה שאינו בסמכות השלום.

א. בעלות – חכירה לדורות.

סמכות נוספת למחוזי עולה מסע' 51 (א) (3) האומר: אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ותביעות אחרות הנוגעות במקרקעין.

סע' זה מחדש שעל אף שחכירה לדורות עוסקת בשימוש במקרקעין ולכן סמכותה המקורית היתה בשלום ואולם נקבע שגם חכירה לדורות תינתן בסמכות המחוזי כעין בעלות.

לדוגמא:

ראובן מבקש לפנות את שמעון מהנכס בטענה (עילה) שחוזה החכירה לדורות הסתיים – הסמכות לשלום.

ואולם אם שמעון יבקש סעד הצהרתי (הכלי) שהחכירה לדורות טרם הסתיימה – הסמכות למחוזי (סע' 51 (א) (3)).

 

ב. קביעה בדבר תקפותו של חוזה מכר – וכן הצהרה על עיקול.

גם כאן הסמכות היא של המחוזי מכח הסמכות השיורית.

 

ג. קביעה להורות על מחיקת ה"א.

הסמכות של המחוזי מכח סמכות שיורית.

 

ד. מטרד לרבים.

ע"א 49/58 היועמ"ש נ' גורנשטיין.

העובדות:

במפעלו של גורנשטיין היו שורפים זפת ושאר כימיקלים ובכך היה נגרם ריח רע באזור והיועמ"ש ביקש צו המורה על סגירת המפעל.

וקבע ביהמ"ש שמאחר שהיועמ"ש הוא זה המבקש את הצו הסמכות היא של המחוזי (ואולם אם השכן היה מבקש צו מאחר שמדובר בשימוש הסמכות היא של השלום).

 

ה. סעד שלא ניתן לכימות.

כגון: אדם מבקש מביהמ"ש שיורה למדינה לאחר מותו להשליך את גופתו למנוחת עולמים במחיצת דגי הים.

כאן זהו סעד בלתי ניתן לכימות והסמכות של המחוזי.

2.5.3.1.2        תביעה שכנגד אזרחית.

סע' 40 (1) בתביעה שכנגד אזרחית מוסמך לדון בית משפט מחוזי אף אם אותו ענין או אותה תביעה הם בסמכותו שלבית משפט השלום.

סע' זה איננו דורש שהתביעה שכנגד תהא מאותו נושא ואותן נסיבות (כפי שנדרש בשלום). כאן ביהמ"ש המחוזי בולע את התביעה הקטנה.

2.5.3.1.3       תביעה שכנגד משפחה.

סע' 40 (1) ממשיך ואומר: ואולם אם היתה התביעה שכנגד בסמכותו של בית משפט לענייני משפחה, רשאי בית המשפט להעביר את התביעות לבית משפט לענייני משפחה שבאזור שיפוטו היתה מוגשת התביעה שכנגד.

לדוגמא:

אח תובע את אחיו על סך שלשה מליון שקלים (סמכות מחוזי) ואחיו תובע אותו בתביעה שכנגד בעניין שקשור בסמכות ביהמ"ש לענייני משפחה.

סע' זה קובע שהמחוזי "רשאי" להעביר את שתי התביעות לביהמ"ש לע"מ.(אך גם רשאי לדון בשניהם)

2.5.3.1.4        ערעורים על פס"ד של השלום ועל החלטות אחרות.

המחוזי, מלבד היותו ערכאה דיונית, הוא גם משמש ערכאת ערעור לביהמ"ש השלום.

2.5.3.1.5        תביעה בעניין קניין רוחני.

סע' 40 (4) אומר: תביעה בענייני קניין רוחני הכרוכה בענייני קנין רוחני שהיא בסמכות ביהמ"ש המחוזי לפי פיסקה (1) אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בס' 51 (א) (2) בפסקה זו "תביעה בענייני קנין רוחני" תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים.

לדוגמא:

אדם מבקש להפסיק מכירה פירטית של קלטות שהקליט (פגיעה בקנין רוחני) ובנוסף תובע חצי מליון שקלים מהפיראט.

סע' 40 (4) קובע ששניהם יכרכו זה בזה ויידונו במחוזי.

סעיף זה חוקק בעקבות הלכת הפדרציה, ולכן כיום במקרה שמדובר בסעד כספי וסעד בעין בענייני קנין רוחני שניהם הולכים למחוזי.

2.6         סיכום ריבוי סעדים.

א"כ ישנם כמה דרכים לתביעה מעורבת בסעדים:

א. סעד כספי וסעד בעין – פיצול. (הלכת לוי נ' עקריש)

ב. שני סעדים במקרקעין – טפל אחר העיקר. (קלקודה).

ג. סעדים חילופיים – פיצול.(מחאג'נה)

ד. סעדים זמניים – סעד זמני אחר הסעד העיקרי.

ה. מספר תביעות כספיות בכתב תביעה אחד – אחר השווי של כולם.

ו. סעדים שאחד מהם בקנין רוחני – שניהם נכרכים. סע' 40 (4) – ושניהם הולכים למחוזי.

2.7         טבלה לסיכום הסמכות העניינית

 

3           סמכות מקומית

בסמכות זו יכולת התמרון גבוהה יותר וניתן לבחור ערכאה מתוך מספר אפשרויות.

רע"א 188/02 מפעל הפיס.

אומר ביהמ"ש: הסמכות העניינית נתפסת כסמכות מרכזית בשל הנחת קיומו של קשר בין מיומנות השופטים בערכאה מסוימת והכשרתם, לבין סמכותה העניינית של אותה ערכאה. לא כך בנוגע לסמכות מקומית הכללים נועדו לשרת שתי מטרות ניתוב תיקים בין בתי המשפט השונים למניעת עומס יתר על בית משפט זה או אחר, וקידום נוחות הדיון.

 

על הסמכות המקומית ניתן להתנות (בשונה מסמכות עניינית), ואכן כך עושות החברות בישראל המתנות בחוזים שמי שמוסמך לדון הם בתי המשפט בת"א.

 

אם וכאשר מתנהלת תביעה מחוסר סמכות מקומית, הפגם נרפא בשתיקה, והשופט לא מערער על חוסר הסמכות המקומית (בשונה מסמכות עניינית).

 

ולכן חובה על הצדדים להעלות טענת סמכות מקומית כבר בהזדמנות הראשונה בכתב ההגנה ואם לא הועלתה טענת חוסר סמכות מקומית, היא לא תועלה שוב. ולכן בית המשפט כאמור לא בודק ביוזמתו את הסמכות המקומית.

 

הכללים  של הסמכות המקומית נכתבו בתקסד"א – תקנות 3-6 והן גמישות.

3.1         חלוקה למחוזות שיפוט.

סע' 33 לחוק בתי המשפט אומר שר המשפטים רשאי בצו להקים בתי משפט מחוזיים ולקבוע מקום מושבם ואזור שיפוטם.

מדינת ישראל חולקה לששה מחוזות (נפות) שבראש כל מחוז עומד בית משפט מחוזי.

המחוזות הם:

ירושלים – דרום (ב"ש) – ת"א – מרכז (יושב בפ"ת ובקרוב יעבור ללוד) – חיפה – נצרת.

כל מחוז מחזיק תחתיו כמה בתי משפט שלום כאשר לכל בית משפט שלום באותו מחוז יש סמכות מקבילה לחברו ולכן ניתן לבחור היכן לתבוע באותו מחוז בין בתי משפט השלום.

בכל עיר שבה יש מחוזי יש בה גם שלום שבו יושב נשיא בית המשפט השלום של אותו אזור.

3.2         הכללים לבדיקת סמכות מקומית.

3.2.1         האם יש הוראת דין ספציפית המקנה סמכות מקומית לבימ"ש ספציפי.

לדוגמא:

א. תביעה לפירוק חברות – תקנה 1 לתקנות החברות (פירוק) קובעת שהסמכות היא למחוזי, או במקום המען הרשום של החברה, או במקום העסקים העיקרי של החברה.

ב. תובענה בענייני משפחה – תקנה 258 ג' לתקסד"א קובעת שתביעה בין בני משפחה סמכותה המקומית קבע ע"פ מקום מגוריהם של בני הזוג לאחרונה.

ג. בקשה לפשיטת רגל – תקנה 346 לתקסד"א קובעת שהסמכות המקומית היא היכן שהמבקש גר.

 

אם אין הוראת דין ספציפית.

3.2.2         הסכם שיפוט.

תקנה 5: היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית המשפט שבאיזור שפוטו מצוי אותו מקום, לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4.

 

הלכת לוי הבחינה בין תניית שיפוט ייחודית למקבילה.

העובדות:

תיק שהגיע למחוזי בי-ם והנתבע הראה הסכם שכתוב בו שסכסוכים יידונו בת"א.

התובע מערער לעליון (בר"ע) שקובע שרק אם כתוב בהסכם השיפוט שהתיק ידון "אך ורק" / "בלבד" רק אז הסכם השיפוט תקף, ואם לא מצוין בהסכם "אך ורק ובלבד" אזי ניתן לפעול או ע"פ התקנות או ע"פ ההסכם.

ובמקרים קיצוניים גם אם לא נכתב בהסכם "אך ורק ובלבד" וניתן להסיק מההקשר שהכוונה היא אך ורק ובלבד, ניתן לאכוף את הסכם השיפוט.

חריג להסכם שיפוט.

תקנה 2 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) אומרת: שתביעה תוגש לבית המשפט שאיזור שיפוטו הוא אחד המקומות המנויים להלן, והוא על אף האמור בכל הסכם שבין בעלי הדין.

 

אם אין הסכם שיפוט ייחודי.

3.2.3         האם מדובר בתובענה שכולה מקרקעין.

תקנה 4: תובענה שבמקרקעין תוגש לבית המשפט שבאיזור שיפוטו הם מצויים.

דהיינו, רק תובענה "שכולה" מקרקעין תוגש באיזור השיפוט שבו מצויים המקרקעין.

ואולם אם זו תביעה לחזקה שבצידה תביעה כספית, ניתן לבחור בין הסמכויות האפשריות.

 

ע"א מנליס.

העובדות.

שתי בנות ובן הנמצאים בסכסוך ירושה הכולל בית בנהריה (שבו מתגוררות הבנות) ונכס בת"א (המושכר) והם הגישו בקשה לחבר את התיקים ושם נקבע שגם פירוק שיתוף היא תובענה שכולה במקרקעין.

 

תובענה שכולה מקרקעין – קרי ענייני בעלות – זיקת הנאה -פירוק שיתוף – חזקה – ביצוע בעין של חוזה מכר במקרקעין.

 

אם מדובר בתובענה שלא כולה במקרקעין.

3.2.4         מקומות שיפוט אלטרנטיביים (אפשרות הבחירה).

תקנה 3 (א): תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:

 

3.2.4.1          מקום מגוריו או מקום עסקו של "הנתבע".

התובע מוחזק כמטריד ולכן עליו לתבוע אותו היכן שהוא גר, כאשר הדרישה היא לקשר דומיננטי ולזיקה של קביעות.

 

ובאשר לתייר שנוכחותו מתמשכת –

באם התגברו על ענייני הסמכות הבינלאומית, הסמכות המקומית תקבע על פי אותו מקום שהוא שוהה בו באופן מתמשך, ואם לא הסמכות של בתי המשפט בי-ם – שיורי.

 

חברה עם סניף ראשי וסניפים מקומיים.

לדוגמא:

אדם נכנס באילת לסניף של הסופר פארם וניזוק, ומאחר שזוהי חברה בעלת רשת סניפים בכל הארץ, כל סניף מקים סמכות מקומית.

 

המדינה היא הנתבעת

כאשר אדם תובע את המדינה היא יכול לתבוע אותה בכל הארץ ודרכה ניתן למשוך את שאר הנתבעים.

 

מקום העסק של חברת ביטוח.

ר"ע הסנה 501/84

נקבע שמקום העסק של חברת ביטוח הוא גם מקום עסקו של סוכן ביטוח עצמאי העובד בשליחותה, ולכן מאחר שסוכן הביטוח הוא כזרועה הארוכה של חברת הביטוח ניתן לתבוע בכל מקום שיש בו סוכן ביטוח מטעמה.

 

3.2.4.2         מקום יצירת ההתחייבות.

לדוגמא:

חברה מת"א שחתמה על התחייבות בחיפה והתובע הוא מק"ש ניתן לתבוע את החברה בת"א (מקום העסק) ובחיפה (מקום יצירת ההתחייבות), אך לא בק"ש שהרי התובע הולך אחר הנתבע.

 

3.2.4.3         המקום שנועד או היה מכוון לקיום ההתחייבות.

רע"א 6920/94 לוי נ' פלגי.

העובדות:

שני אחים הגרים בי-ם ולהם נכס בגבעתיים המושכר, וביום אחד הם גילו שהשוכר עשה שינויים בבית שבבעלותם תוך שבירת קירות פנימיים, ולכן הם הגישו תביעה בשלשה מישורים:

א. שישבור את מה שבנה + דמי שימוש ראויים.

ב. פיצויים בגין עגמת נפש.

ג. ירידת ערך הנכס.

בסה"כ – מאתיים אלף ₪.

תיק זה סמכותו העניינית מפוצלת. ההריסה הולכת למחוזי והשאר לשלום. והם הגישו תביעה בשלום בי-ם.

(לעניין הסמכות העניינית אמר השופט לוין שמאחר שהצדדים לא העלו אותה אין זה מעניינו).

בעניין הסמכות המקומית, השלום בי-ם קבע שתיק זה הוא בסמכותו של מחוז ת"א.

הוגש ערעור למחוזי (ע"י התובע) שקבע שהסמכות היא למחוז י-ם.

הוגש ערעור לעליון (ע"י הנתבע) שקבע שהמקום לקיום התחייבות הוא גם ע"פ הדין המהותי. וסע' 44 לחוק החוזים קובע שחיוב שלא הוסכם על מקום קיומו יש לקיימו במקום עסקו של הנושה, ומכח סע' זה הקובע את הדין המהותי מקום ההתחייבות של השוכר הוא בי-ם ולכן ניתן לתבוע בירושלים.

כמו"כ סע' 10 לחוק המכר קובע שאם אין הסכם אספקה בין שני צדדים, ההתחייבות היא ע"פ מקום העסק. גם סע' זה יוצר סמכות מקומות ע"פ הדין המהותי, ולכן אם בעל חנות באילת מוכר מוצר לעובר אורח ללא הסכם אספקה, הדין המהותי של ס' 10 קובע שמקום קיום ההתחייבות הוא במקום המכירה.

 

עניין זה פגע אנושות בערך החשוב שהתובע הולך אחר הנתבע,

ולכן תקנה 3 (א1) אומרת: על אף האמור בתקנת משנה (א) היו לעסקו של התובע מספר סניפים והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית משפט שבאותו איזו שיפוט.

דהיינו, למוכר שיש סניפים בחיפה וירושלים, ועובר אורח קנה בסניף בירושלים ולא סוכמה בין הצדדים אספקת המוצר, תקנה זו קובעת שאם אחד מן הסניפים מצטלב עם מקום מגוריו של הנתבע, הסמכות היא לאיזור שיפוט זה (ואם אף אחד מהסניפים איננו מצטלב ניתן לתבוע בכל מקום).

 

3.2.4.4         מקום המסירה של הנכס.

לא המקום בו הוא נועד להימסר, אלא המקום בו הוא בפועל נמסר.

 

3.2.4.5         מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.

ענין זה מצוי בתביעות נזיקין בהן ניתן לתבוע באותו המקום בו הוא ניזוק.

 

3.2.4.6         סייג לחלופות הנ"ל.

תקנה 3 (ב): היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים.

תקנה זו מאפשרת לגרור את כל הנתבעים אחר אחד מהם גם אם התביעה כנגדו חלשה יותר (ואכן ניתן לזהות כל בית עסק אחר חברת הביטוח שמבטחת אותו ולגרור אותו לכל מקום בארץ, וזאת במידה והם מגלים את שם חברת הביטוח שמבטחת אותם).

 

רע"א 2339/92 עמידר נ' חי.

העובדות:

קבלן שהשכיר בנין לחברת עמידר, שהפרו את חוזה השכירות עמו, ולכן הוא הגיש תביעה כספית נגד חמישה נתבעים: עמידר – מדינת ישראל – ושלשה מנהלים של החברה.

עמידר טוענת שבהסכם השיפוט שבין הצדדים נקבע שמקום השיפוט הוא בת"א ואולם השוכרת (עמידר) רשאית לתבוע בכל סמכות אחרת.

כאן נוצרה התנגשות בין תקנה 5 (הסכם שיפוט) לתקנה 3 (ב) (המאפשרת לגרור את הנתבעים אחר אחד מהם וכאן מאחר שהוא תבע את המדינה הוא יכול לגרור את כולם לאן שיחפוץ).

וקבע ביהמ"ש שתקנה 5 (הסכם שיפוט) גוברת על תקנה 3 (ב) ולכן הקבלן כפוף להסכם השיפוט.

כמו"כ נקבע שם שלא ניתן לגרור את כל שאר הנתבעים דרך הסכם השיפוט, שהרי הוא נעשה רק בין החותמים עליו.

 

3.2.4.7         סמכות שיפוט באינטרנט.

ב"ש (י-ם) 8033/06

העובדות:

אדם הגר בירושלים ומנהל אתר למכירת כלי בית וביום אחד הוא מוצא באתר של הנתבע תמונה שהוא צילם.

הנתבע גר בהוד השרון.

וקובע ביהמ"ש שיש סמכות מקומית גם בירושלים, שהרי מקום עסקו של הנתבע הוא בכל הארץ ולכן ניתן לתבוע בכל הארץ.

א"כ הסמכות המקומית באינטרנט משתרעת על פני כל המדינה.

 

3.2.4.8         סמכות טבועה.

לעתים כאשר השופט רואה שמטרת התובע היא רק לטרטר ולהטריד את הנתבע, השופט מכח סמכות טבועה יכול לחייב את הצדדים להישפט במקום נוח יותר לנתבע.

3.2.5         סמכות מקומית שיורית.

תקנה 6 : קובעת שכאשר אין סמכות מקומית, הסמכות השיורית היא של בתי המשפט בירושלים. ואולם הוא רשאי להעבירה לסמכות אחרת אם מצא שבנסיבות העניין נכון לעשות כן.

3.2.6         סמכות מקומית בתביעה שכנגד.

לדוגמא:

תביעה בירושלים והנתבע מגיש תביעה שכנגד על נושא אחר בחיפה.

האם ניתן למשוך את התביעה המקורית לחיפה מכח התביעה שכנגד?

 

הפסיקה קובעת שהסמכות המקומית נגזרת מן הסמכות הראשית.

ואכן בתקנות בתי משפט לתביעות קטנות תקנה 2 (6) נקבע שבתביעה שכנגד – מקום הגשת התביעה המקורית.

ואולם בתקסד"א אין סעיף שכזה וכאמור גם בסד"א הסמכות נגזרת מן התביעה המקורית מכח הפסיקה.

3.3         תניה מקפחת.

האם הסכם שיפוט בחוזה אחיד מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד.

בש"א רייזל.

העובדות:

עו"ד הגיש תביעה כנגד הבנק שבו הוא ניהל את חשבונותיו בגין הפרת סודיות במסגרת תצהירים שהבנק חשף בהם הוא חשף שרייזל עסק בסחר במניות, ולכן רייזל תובע נזיקין מהבנק שהופך אותו למהמר.

בהסכם השיפוט עם הבנק נקבע שאם תהיה תביעה בין הצדדים הוא תוגש באחד מארבעה מקומות בלבד ובסמוך לסניף שבו מנוהל החשבון.

רייזל הגיש את התביעה בחיפה והבנק טען להפרת הסכם השיפוט, ומנגד טוען רייזל שזו תניה מקפחת בחוזה אחיד ע"פ סע' 2 לחוק החוזים האחידים.

 

ואומר ביהמ"ש שסע' 4 (9) לחוק הנ"ל אומר: תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט חזקה שהוא מקפח. ואולם חזקה ניתנת לסתירה, ואכן מאחר שבמקרה דנן רייזל הוא עו"ד שהיה יכול להתמקח עם הבנק על תנאי החוזה האחיד, הבנק הצליח לסתור את החזקה, והסכם השיפוט תקף, שהרי סע' 4 (9) בא בעיקר להגן על אנוכיות של תובע, כן גם רוב הזיקות הם לאיזור ת"א, וגם המדינה קטנה בשטחה.

3.4         סמכות מקומית – סיכום סופי.

בכדי לבחון סמכות מקומית צריכות להישאל השאלות הבאות:

1. האם יש הוראת דין המקנה סמכות שיפוט מקומית לבימ"ש מסוים?

אם כן – ע"פ הוראות אותו חוק.

אם לא.

2. האם קיים בין הצדדים הסכם שיפוט שבו תניה ייחודית?

אם כן – ע"פ ההסכם (תקנה 5).

אם לא.

3. האם מדובר בתובענה "שכולה" מקרקעין?

אם כן – על פי איזור השיפוט שבתחומם נמצאים המקרקעין (תקנה 4).

אם לא.

4. האם קיימת זיקה לתביעה לפי אחת החלופות שקבועות בתקנה 3 (א)?

אם כן – נלך על פיהם.

אם לא.

5. הסמכות המקומית מסורה לביהמ"ש בירושלים (תקנה 6).

 

א"כ התרשים הוא:

תקנה 5 ß תקנה 4 ß תקנה 3 (א1) ß תקנה 3 (א) ß תקנה 6.

 

3.5         שאלות חזרה- סמכות עניינית ומקומית

1. ראובן ושמעון התקשרו בהסכם לפיו הלווה שמעון לראובן חצי מיליון ₪ לתקופה של שלוש שנים. ראובן התחייב למשכן מגרש שבבעלותו לטובת שמעון תוך חודש ימים מקבלת הכסף. שמעון נתן לראובן את הכסף אולם ראובן איננו רושם משכנתא על הנכס. לאור תנאי ההסכם, שמעון איננו מעוניין לקבל את הכסף חזרה אלא רק לדאוג לרישומה של המשכנתא. המגרש בת"א, ראובן מתגורר בחיפה ושמעון בירושלים. שמעון החליט להגיש תביעה כנגד ראובן ובה לבקש מבימ"ש לצוות על ראובן לרשום את המשכנתא על המגרש.

באיזה בימ"ש תוגש התביעה?

1. בבימ"ש מחוזי בת"א
2. בבימ"ש מחוזי בת"א או בחיפה.
3. בבימ"ש שלום בתל אביב
4. בבימ"ש שלום בתל אביב או בחיפה.

 

התשובה לשאלה הראשונה היא 1. יש לבחון הן את הסמכות המקומית והן את הסמכות העניינית ולא משנה הסדר. הסמכות העניינית היא לבימ"ש המחוזי כי הסמכות היא שיורית ומאחר וענין המשכנתא לא נכנס לסמכות השלום ע"פ סעיף 51 לחוק בתימ"ש, הרי שהסמכות היא למחוזי. הסמכות המקומית תיקבע ע"פ תקנה 4 לתקסד"א.

 

2. ראובן ושמעון ערכו ביניהם הסכם למכירת משאיות מראובן לשמעון. ראובן מתגורר בחיפה ושמעון בת"א. ההסכם נערך בתל אביב. בהסכם קבעו כי סמכות השיפוט הבלעדית במקרה של חילוקי דעות ביניהם תהיה לבימ"ש המחוזי בחיפה. התעוררה מחלוקת בנוגע להפרשי תשלום של אחת המשאיות. ראובן הגיש תביעה כספית על סך 300,000 ₪ בהתאם להסכם השיפוט?

האם היה רשאי לעשות כן?

 

1. כן, כאשר צדדים קובעים מקום שיפוט ייחודי תוגש התובענה לאותו בימ"ש
2. לא, מקום מגוריו של הנתבע ומקום יצירת ההתחייבות היו בת"א.
3. לא, צדדים אינם יכולים להתנות על סמכות עניינית.
4. לא, על התביעה להיות מוגשת לבימ"ש שלום בירושלים שבסמכותו העניינית לדון בה.

 

ü      שיעור  3

4           סוגיות בסמכויות

4.1         העברת דיון בשל חוסר סמכות.

סע' 79 לחוק בתי המשפט אומר: מצא בית המשפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית והוא בסמכותו של בית משפט אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם.

ביאור:

לרוב, בית המשפט אינו מוצא לבדו את חוסר הסמכות, אלא הצדדים מפנים את תשומת ליבו לעניין, ולכן סע' 79 מורה לשופט שמצא (או המציאו לו) שהדין שלפניו הוא מחוסר סמכות, הן ברמה האופקית (סמכות מקומית) והן ברמה האנכית (סמכות עניינית) ש"רשאי" הוא להעביר את הדיון לערכאה המוסמכת.

 

ומנגד, תקנה 101 (א) (2): בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי בכל עת לדחות תובענה נגד הנתבעים כולם או מקצתם, באחד הנימוקים הבאים: (2) חוסר סמכות.

(בשונה מתקנה 100 העוסקת במחיקה על הסף ואיננה סעד סופי ולכן די לה ברשם בלבד. תקנה 101 העוסקת בדחייה על הסף שהיא סעד סופי, ולכן רק בית המשפט או רשם שהוא שופט יכול לדחותה על הסף).

 

וא"כ תקנה 101 (ב) עומדת בסתירה עם סע' 79 הנ"ל בכך שהיא אומרת שהשופט חייב לדחותה על הסף אם היא מחוסרת סמכות.

ולכן מסביר ד"ר יצחק כהן שתקנה 101 (ב) (2) עוסקת אך ורק בחוסר סמכות בינלאומית ששם לשופט אין כלל סמכות, ולכן הוא דוחה אותה על הסף. לא כך בחוסר סמכות מקומית ועניינית שבהם לעיתים השופט דן על אף היותו מחוסר סמכות וזאת משיקולי תום הלב (ע"א דור אנרגיה – חיים – כליפא).

 

לבית המשפט הנעבר עומדות שתי אופציות:

א. לדון בענין כאילו הובא לפניו מתחילה (בין סמכות מקומית ובין עניינית).

ב. לדון בענין מהשלב שאליו הגיע ביהמ"ש הקודם (וזאת רק בסמכות ענינית כי בסמכות מקומית אם אבדה ההזדמנות הראשונה ביהמ"ש קונה סמכות).

 

ומה אם יתברר לביהמ"ש הנעבר שהדיון שלפניו לא בתחום סמכותו.

סע' 79 (ב) לחוק בתי המשפט אומר: בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד.

כאן בין מחוסר סמכות ענינית ובין מחוסר סמכות מקומית ברגע שעבר התיק, ביהמ"ש הנעבר לא יעבירנו עוד, וזאת משיקולים של יעילות משפטית.

בש"א 765/95 הרצליה

העובדות:

הוגשה תביעה נ' עיריית הרצליה בבקשה לצו מניעה זמני ביחס למטרד רעש שעושה העיריה. שופטת השלום חשבה שאין הענין מסמכותה והעבירה את התיק למחוזי (דנה בעילה ולא בסעד).

השופט המחוזי זפט, הפליג "בשבחיה" של שופטת השלום וכתב שאילולי דמסתפינא מסע' 79 הייתי מחזיר את התיק לשלום, אך כבר קבע חוק בתי המשפט שכאשר התיק עבר, לא יעבירנו עוד.

 

ומה באשר לתביעה הדורשת סעד זמני מהערכאה הנוכחית, וגם שהתיק יועבר מחוסר סמכות.

רע"א 459/89

רואים אותם כאילו ניתנו על ידי הנעבר – אם הערכאה הדיונית היתה במחוזי ונטען שהסמכות היא לשלום, נקבע שהסעד הזמני הוא ע"י הנעבר (השלום) ולכן ערעור עליו הוא למחוזי.

ואם הערכאה הדיונית היתה השלום, ונטען שהסמכות היא למחוזי, גם כאן הסעד הזמני הוא ע"י הנעבר (המחוזי) והערעור (בזכות) לעליון.

 

ועל עצם ההעברה עצמה.

אם הדיון הוא במחוזי – הערעור לעליון.

ואם הדיון הוא בשלום – הערעור למחוזי.

4.1.1         לסיכום:

סע' 79 עוסק בחוסר סמכות ענינית או מקומית, בה השופט צריך להעבירה לערכאה המוסמכת.

תקנה 101 (ב) – חוסר סמכות בינלאומית.

סעד ביניים ולחילופין חוסר סמכות – הסעד ע"פ ביהמ"ש הנעבר והערעור מעליו.

הערעור על עצם העברה – מעל מקום ההחלטה.

4.2         העברת דיון בין בתי משפט במחוזות שונים.

סע' 78 לחוק בתי המשפט אומר: ענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט מחוזי או בית משפט שלום במקום אחד, רשאי נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא להורות שיהיה נידון בבית משפט של אותה דרגה במקום אחר.

זוהי סמכות של נשיא ביהמ"ש העליון ומשנהו בלבד להעביר תיק, אך רק באותה דרגה של ערכאה, קרי שלום לשלום, ומחוזי למחוזי (העברה אופקית).

אופן העברה מכח סע' 78 הנ"ל מפורט בתקנה 6 א. לתקסד"א.

4.2.1         היחס בין סע' 78 לסע' 79 לחוק בתי המשפט.

בש"א 4666/02 ד"ר גוכלר.

העובדות:

מר אזואלוס נכנס לניתוח שבו הניתוח הצליח אך החולה מת. ואשתו תובעת את בית חולים העמק ברשלנות. התובעת גרה במגדל העמק והתביעה הוגשה בבאר שבע (בסמיכות למקום מושבו של העו"ד) וזאת ע"י תפיסת סמכות דרך קופ"ח כללית שבבעלותה בי"ח העמק.

ב"כ הנתבעים טוען להעברת התיק לעפולה ע"פ סע' 79 (חוסר סמכות). טענה זו נדחתה שהרי אין בעיית סמכות, ולכן לחילופין הוא מבקש סעד דרך סע' 78.

ב"כ התובעת טוען שערעור על סע' 79 הסמכות היא למחוזי. שהרי מה לי התקבלה ההחלטה ומה לי נדחתה ומדוע שנעקוף את הליך הערעור ע"י סעי' 78.

ואומר המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון שסע' 79 זוהי בקשה חדשה. ומאחר שסע' 79 העוסק בחוסר סמכות איננו רלוונטי (כאמור). סע' 78 מדבר על חוסר נוחות שבין הצדדים אך רק ברמה האופקית ולכן הוא מעביר את התיק מהשלום בבאר שבע לשלום בנצרת.

כאן בשונה מסע' 79 שאם התיק עבר לא יעבירנו עוד, דהיינו ביהמ"ש הנעבר לא יעבירנו עוד, אך הנשיא ומשנהו מכח סע' 78 יכולים להעביר רצוא ושוב את התיק (כמובן רק ברמה האופקית).

 

ולכן אם שופט מעביר תיק לערכאה אחרת ניתן לערער על החלטה זו בשתי דרכים:

א. ע"י ערעור על עצם העברה – ומאחר שזו החלטת ביניים הערעור עליה היא בערכאה שלמעלה.

ב. ע"פ סע' 78 – החלטת הנשיא ומשנהו.

 

כמובן שהנשיא משתמש בסמכותו זו משיקולים מדיניים, והוא איננו משתולל עם סמכותו זו (ואכן היה מקרה שבו בא להישפט במחוז מסוים נתבע שכל השופטים הכירהו, ולכן כולם פסלו עצמם מלדון בתיק והנשיא העבירו למחוז אחר).

 

טענת עומס בבימ"ש אחד לא תועיל בד"כ בכדי לקבל מהנשיא סעד, אולם גם כאן הנשיא רשאי לשקול זאת.

ובכל מקרה על הרוצה להעביר סמכות להזדרז ולבקש זאת כי בד"כ באמצע הליך קשה לראות את הנשיא מעביר דיון מערכאה לערכאה.

 

ככלל, העילה המרכזית להעברת הדיון היא נוחות הנוגעים בדבר.

לדוגמא:

כאשר תאונה מתרחשת בת"א, ב"כ הנתבע בת"א, החוקרים בת"א ובכל אופן הנתבע תבע בחיפה, הנשיא ישתמש בסמכותו מכח סע' 78 להעביר את התיק.

4.2.2         סע' 78 מתגבר על תניית שיפוט ייחודית (תקנה 5).

רע"א 2339/92 עמידר נ' ח"י.

בפס"ד זה היו כמה נתבעים שלאחד מהם היתה תניית שיפוט ייחודית, ולכן התוצאה לכך היתה פיצול, אך הדרך היחידה להתגבר על פיצול זה היא דרך סע' 78 המקנה סמכויות לנשיא להעביר דיון לצורך הנוחות שבין הצדדים.

4.3         העברת דיון לבימ"ש שלום אחר שבאותו מחוז.

סע' 49 לחוק בתי המשפט אומר: נשיא בית משפט השלום רשאי להורות שענין שהובא או שיש להביאו לפני בית משפט שלום במקום פלוני וטרם החל הדיון בו או שענין שהוחלט בו על פסלות שופט, בין שהחל הדיון ובין שטרם החל הדיון בו יהיה נידון בבית משפט אחר הנמצא באיזור שיפוט שבו הוא מכהן כנשיא.

 

סע' זה מקנה לנשיא השלום להעביר דיון מערכאה לערכאה אך ורק באותו מחוז שבו הוא מכהן כנשיא.

ענין זה מצוי כאשר פוסלים שופט מלדון בתיק, הנשיא מעביר את התיק מאותו בית משפט.

 

בין שיקולי הנשיא הם גם – יעילות – עומס – מאזן נוחות הצדדים – הצדקה ענינית.

 

הפרוצדורה להעברה היא גם ע"פ תקנה 6 א'.

4.3.1         ערעור על החלטת נשיא השלום:

סע' 49 (ב) אומר החלטה כאמור בס"ק (א) ניתנת לערעור לפני נשיא ביהמ"ש המחוזי.

סע' זה מחדש בשני אפיקים:

א. הערעור הוא אך ורק בפני נשיא המחוזי.

ב. הערעור הוא בזכות על אף שמדובר בהחלטת ביניים.(המועד : 45 יום על אף שמדובר בה"א)

 

סע' 49 (ג) אומר ביהמ"ש שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד.

קרי, לאחר שהתיק הועבר ע"י נשיא השלום, לא יעבירנו עוד.

 

4.3.1.1         האם ניתן בכל אופן להעביר תיק שנעבר ע"י נשיא השלום

וזאת מכח סע' 78 (סמכות לנשיא העליון)

יש בענין מחלוקת בפסיקה.

 

ולכן כאשר רוצים להעביר תיק משלום לשלום ניתן להעבירו בשתי דרכים:

א. סמכות נשיא השלום – סע' 49 (א) לחוק בתי המשפט.

ב. סמכות נשיא העליון – סע' 78 לחוק בתי המשפט.

4.4         תביעה בנושא אחד המוגשת במספר בתי משפט.

תקנה 7: הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים בעלי אותן סמכויות, יקבע נשיא ביהמ"ש העליון למי מבתי המשפט אלה השיפוט, ולאותו בית משפט יהיה לפי זה שיפוט ייחודי, והתובענות שבשאר בתי המשפט יועברו לבית המשפט האמור ויידונו בו במאוחד.

 

תקנה זו קובעת שכאשר יש תביעה בנושא אחד.

א. כל התביעות האחרות יועברו לבימ"ש שקבע נשיא העליון.

ב. ביהמ"ש הנעבר קונה סמכות מקומית מכח צו העברה זה.

 

המטרה: יעילות – מניעת החלטות סותרות – אמון הציבור.

 

חשוב להדגיש שלא יכולה להיווצר בעיה של סמכות עניינית שהרי לא מאחדים עילות אלא רק את מקום הדיון. ולכן אפי' את סך כל העילות עברו את תקרת הסמכות העניינית ניתן לדון כאמור, אך אם התובעים מתחברים יחדיו לכתב תביעה אחד, הסמכות תקבע ע"פ הסעד.

 

(מתן צו ע"פ תקנה 7 אינה מותנית בהסכמת השופט אפי' הוא כבר החל לדון).

4.5         איחוד תביעות באותו בית משפט.

תקנה 520: ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם לפי שיקול דעתו להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין, ובין מיוזמת עצמו, ובתנאים שיראו לו.

 

תקנה זו איננה עוסקת באיחוד עילות (סעדים) אלא רק באיחוד דיוני בכדי למנוע החלטות סותרות.

תקנה זו (בשונה מתקנה 7) מדברת על אותו בית משפט הדן בכמה תיקים רשאי הרשם או בית המשפט להורות על איחודם.

קרי, תקנה 520- עוסקת לאו דווקא באותו נושא.

לדוגמא:

תיק של ת"ד מהשטחים ועלתה בכולם השאלה לגבי זמן ההתיישנות של צו שהשטחים, ניתן לאחד את כל הדיונים לגבי זמן התיישנות הצו לדיון אחד.

4.6         לסיכום:

סע' 79 לחוק בתי המשפט – עוסק בחוסר סמכות ענינית ומקומית.

סע' 78 לחוק – עוסק בסמכות נשיא העליון להעביר תיקים ברמה האופקית וזאת משיקולי נוחות.

סע' 49 לחוק – סמכות נשיא השלום להעביר תיקים בין בתי המשפט שתחתיו – יעילות דיונית.

תקנה 101 – דחייה על הסף מחוסר סמכות בינלאומית.

תקנה 7 – תביעה בנושא אחד המוגשת במספר בתי משפט – רק בתביעות שבאותו נושא ובסמכות נשיא העליון.

תקנה 520 – תביעות באותו בית משפט לאו דווקא באותו נושא ובסמכות בית המשפט או הרשם.

4.7         סמכות נגררת.

תיאור:

אדם מבקש פינוי (סמכות שלום) והנתבע מבקש שיוכרז כבעלים (סמכות מחוזי), כאן אין את הלכת הטפל אחר העיקר העוסקת בשני סעדים במקרקעין מצד התובע, וכאן התובע מבקש פינוי והנתבע מבקש בעלות.

בעבר שופט שלום עצר את הדיון והעבירו למחוזי עד שיוכרע הענין שבסמכותו.

 

סע' 76 לחוק בתי המשפט אומר: הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו שאלה דרך אגב, שאלה שהכרעתה דורשה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין, אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר.

 

סע' 76 מכריע ואומר שהשלום ידון בפינוי וגם בבעלות ואולם החלטתו נכונה רק לאותו ענין, קרי אין מעשה בי"ד ולכן השני יכול ללכת למחוזי ולפתוח תיק לא בערעור אלא בדיון.

לדוגמא:

חשמלאי בא ומחליף מנורה והוא מתחשמל ואשתו תובעת בנזיקין (חריג סע' 24 לחוק ביה"ד לעבודה) וכן להחיל עליו דיני עובד מעביד.

אם השלום קבע שדורש העבודה הוא אכן מעביד, האשה איננה יכולה על סמך פס"ד זה לתבוע פיצויי פיטורין בביה"ד לעבודה, אלא בבואה לביה"ד לעבודה השופט יפתח את התיק מחדש וידון האם הוא עובד.

 

האמור לעיל הוא רק בסמכות נגררת שאין בה מעשה בי"ד, אך בתביעה שכנגד באותו ענין ובאותן נסיבות יש מעשה בי"ד.

4.7.1         התנאים לסמכות נגררת.

1. המסגרת העיקרית של הדיון היא ענין שהוגש לביהמ"ש המוסמך.
2. השאלה המתעוררת איננה עיקר הדיון אלא התעוררה דרך אגב – שאלת משנה.
3. השאלה נוגעת לגוף הענין והיא חשובה לצורך הכרעה בו.
4. ההכרעה בשאלה זו היא רק לצורך אותה תובענה, והיא לא תהווה מעשה בי"ד לצורך עניינים אחרים.

 

כאן הפסיקה קבעה כי הצדדים יוכלו להתדיין ביניהם בביהמ"ש המוסמך לשאלה האגבית, וא"כ המחוקק שבא למנוע פיצול משפטים משלים עם פיצול מעשה בי"ד.

4.7.2         סמכות נגררת – דוגמאות.

א. תביעת פינוי שבמסגרתה מתעוררת השאלה האם מי שתובע את הפינוי הוא אכן הבעלים של הנכס.

ניתן לעשות זאת בשתי אפשרויות:

א. ערעור.

ב. תביעה חדשה.

 

ב. עובד מגיש תביעה נגד מעבידו שהתרשל ולא סיפק לו אמצעי בטיחות המעביד טוען שהוא איננו מעביד.

ניתן לתבוע בשלום וההחלטה על הענין העוסק ביחסי עובד מעביד רלוונטית רק לאותו דיון.

 

ג. ריבית מאה אלף ₪ על הלוואה של שלושה מליון שקלים, ומתעוררת שאלה האם בכלל היתה הלוואה.

כאן בשונה מהמקרה דלעיל מאחר שמדובר בהבדל כמותי בין סמכות השלום העוסקת בתביעות של שנים וחצי מליון ₪ לבין תביעות שלמעלה מסכום זה, אומר השופט זוסמן שהחלטת השלום הופכת למעשה בי"ד.

4.8         סמכות טבועה.

היא כוח כללי הנתון לבימ"ש לעשות פעולה מבלי שמוענקת לו סמכות מפורשת לכך בחוק או בתקנות.

כגון:

א. ענין של סדרי דין כשאין חיקוק המסדיר את הענין או שההסדר הקיים איננו ממצה.

ב. כחלק אינטגרלי מהכוח שניתן ע"י המחוקק כגון: הוצאות אישיות לעו"ד (בד"כ ההוצאות המוטלות על עו"ד הן על הלקוח) – סמכות מקומית באינטרנט – יכול השופט להעביר מכח סמכות טבועה – ע"פ עקרון תום הלב.

 

5           סמכות בינלאומית.

למעשה בחינת הסמכות הבינלאומית באה, טרם בחינת הסמכות העניינית והמקומית, ולכן תמיד בראש ובראשונה הבחינה היא, האם יש סמכות בינלאומית, או אז תפתח הדלת לדיון בסמכות העניינית והמקומית.

 

גבולות מרות הריבון הישראלי הם גבולות המדינה, ולכן מי שנמצא בתוך גבולות המדינה ונמסרה לו התביעה, יש סמכות.

אך מסירת כתבי טענות בחו"ל אסורה שהרי היא פוגעת בכללי נימוס בינלאומיים, ולכן אפי' לאזרח ישראלי הנמצא בחו"ל אסור למסור לו כתבי טענות.

 

הבעיה מתעוררת כאשר נכנס אלמנט זר (תייר), ואז התובע יבחן בראש ובראשונה את הסמכות הבינלאומית ולאח"מ סמכות עניינית ומקומית (ואם אין סמכות מקומית הסמכות היא בירושלים).

5.1         הכללים בדבר קיומה של סמכות בינלאומית.

כאן המטרה היא לבדוק האם לבימ"ש בארץ יש סמכות בינלאומית.

ולכן בודקים:

א. האם קיימת הוראת דין המקנה לביהמ"ש בארץ סמכות לדון בתובענה,

– אם לא.

ב. האם קיים הסכם שיפוט המקנה לבימ"ש בארץ סמכות לדון בתובענה,

– אם לא.

ג. האם הנתבע נמצא בישראל? או האם ניתן להמציא כתב בי"ד לאחד מבני משפחתו של הנתבע, לשלוחו או למורשה הנמצא בארץ?

– אם לא.

ד. האם מתקיימים התנאים למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט של המדינה (תקנה 500).

 

ביאור:

5.1.1         קיומה של הוראת דין מיוחדת המקנה סמכות לביהמ"ש.

לעיתים החוק מתיר לביהמ"ש לדון, הגם שהוא מחוסר סמכות בינלאומית.

לדוגמא:

סע' 136 לחוק הירושה אומר: בית משפט בישראל מוסמך לדון בירושתו של אדם שמושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל.

כאן ניתנת לביהמ"ש סמכות בירושה הגם שהוא לא אזרח המדינה, אך בתנאי שמקום מושבו ביום מותו היה בישראל או שהניח נכסים בישראל.

 

דוגמא נוספת:

סע' 76 לחוק הכשרות המשפטית אומר: בתימ"ש מוסמכים להכריז על אדם כפסול דין אם מקום מושבו ומגוריו בישראל.

היינו, הגם שהוא איננו בארץ בימ"ש רשאי לדון בכשרותו.

5.1.2         קיומו של הסכם שיפוט.

מכח עקרון חופש החוזים, כאשר יש תניית שיפוט בין צדדים שהחליטו להתדיין ביניהם בישראל, בית משפט מוסמך לדון הגם ששניהם תיירים.

 

הסכם שיפוט ייבחן בשני אופנים:

א. האם הוא תניית שיפוט זר ייחודית – (היינו "אך ורק").

ב. האם הוא תניית שיפוט זר מקבילה – (גם בישראל וגם בחו"ל).

לדוגמא:

ע"א נברום מריטים.

העובדות:

חברה רומנית המובילה סחורות ברחבי העולם, שנתבעה ע"י חברה ישראלית בטענה שלא סופקו העצים שהיא הזמינה בזמן.

החברה תבעה את הביטוח של החברה הרומנית (שתבעה בשיבוב (סוברוגציה) את החברה הרומנית).

התביעה הוגשה בארץ וזאת מאחר שיש לחברת הביטוח סניף בארץ.

חברת נברום מריטים הגישה כתב הגנה ובקשה למחוק את התביעה על הסף בטענה שקיים הסכם שיפוט המקנה סמכות רק לבית המשפט בבוקרשט.

ואומר בית המשפט שיש להבחין בין לשון ההוראה למטרת ההוראה ולא כל מקום שאושר על בית המשפט לדון לא תהיה סמכות לבית המשפט.

אכן, ישנם מקרים שבהם ביהמ"ש לא יכבד תניית שיפוט זרה. כגון:

א. כאשר תניית השיפוט במדינה הזרה לא מבטיחה משפט צדק (תביעת ביטוח בחוף השנהב).

ב. לתובע אין גישה לבית המשפט הזר.

ג. אם השופט יחשוב שהתניה נחתמה בעקבות אילוץ מטעם המדינה הזרה ולא מכח חופש החוזים.

ואולם במקרה דנן ביהמ"ש כיבד את תניית השיפוט ופיצל את הדיון.

5.1.3         האם הנתבע נמצא בישראל.

תקנות 475-499 : שכאשר הנתבע נמצא בארץ ונמסרו לו כתבי הטענות, יש סמכות לביהמ"ש.

המסירה מטרתה היא:

א. אמצעי הודעה לנתבע על ההליכים נגדו.

ב. היא הפעולה המקנה סמכות שיפוט לבית המשפט והיא אשר מטילה על הנתבע את מרות המשפט הישראלי.

5.1.4         היתר המצאה לחו"ל.

זהו צו שבו השופט מתיר לתובע לשלוח כתבי טענות הגם שהנתבע שוהה בחו"ל (כתבי טענות + צו המצאה).

 

5.1.4.1         היתר המצאה מורכב מג' תנאים מצטברים:

א. התביעה נכנסת לאחת מן החלופות של תקנה 500 לתקסד"א – דהיינו קיים קשר בין התביעה לישראל.

ב. קיום עילת תביעה טובה וראויה לדיון – בתביעה רגילה אין צורך לדון בטיב העילה, אך כאשר רוצים היתר המצאה לחו"ל צריך שהתביעה תהיה רצינית.

ג. שק"ד לבית המשפט – או רשם שהוא שופט.

ü      שיעור  4

5.1.4.1.1       החלופות של תקנה 500 לתקסד"א

התקנה קובעת רשימה סגורה של עילות המבוססות על זיקה בין עילת התביעה או הנתבע, למדינה.

 

התקנה מונה 11 חלופות אפשריות:

1. מבקשים סעד זמני נגד אדם שמקום מושבו / מגוריו הרגיל הם בתחום המדינה.
2. נושא התובענה הוא "כולו" מקרקעין המצויים בתחום המדינה.
3. מבקשים לתקן, לפרש, לבטל או לאכוף פעולה, שטר צוואה, חוזה, התחייבות או חבות בנוגע למקרקעין המצויים בתחום המדינה.
4. …
5. 5. …
6. 6. …
7. התובענה מבוססת על מעשה / מחדל בתחום המדינה.

ע"א 565/67 מזרחי.

העובדות:

התובע הוא מפוצץ סלעים ומשבר הרים, וביום אחד הוא עצמו התפוצץ, ובשל כך הוא תובע את  חברת נובלס שבסקוטלנד, שאין להם סניף בארץ.

ולכן הוא תובע לקבל היתר המצאה דרך ס"ק 7 בטענה שזהו מחדל שנעשה בתחום המדינה.

ואומר בית המשפט שתצהיר צריך להיות מוכיח שהתביעה רצינית (מה שלא עולה מגוף התצהיר בכך שהוא כתב מספר טענות חלופיות) ובסמכות בינלאומית צריך להיות קונקרטיים.

ולכן יש בעיה עם התצהיר, כן נראה שהתביעה איננה רצינית.

ומוסיף השופט שס"ק 7 הנ"ל דורש שמעשה הרשלנות יהיה בארץ ולכן לא הוכח שמעשה הרשלנות של חברת נובלס היה בארץ ובשל כך אין לו סמכות לדון.

 

10. האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

תקנה זו היא תקנת סל שדרכה ניתן להכניס כמעט כל תביעה נגד גורם זר.

תקנה זו מדברת על שני נתבעים שאחד מהם ישראלי שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

ביאור התקנה:

שהוגשה כהלכה (נגד הישראלי) בשני היבטים:

א. היבט פורמלי – הפרוצדורה טובה ומלאה.

ב. התביעה איננה פסולה – קרי, התביעה לא הוגשה פיקטיבית נגד הישראלי בכדי לתפוס את הזר.

ג. בעלי דין דרוש / נכון – קיימות שאלות עובדתיות או משפטיות לבירור בתביעה נגד השני (כגון פס"ד מזרחי – האם מוכר הנפצים התרשל בארץ).

 

ע"א 481/84 אטלנטיק

העובדות:

חברת אטלנטיק רכשה אוניות ספרדיות ולשם כך היא הקימה חברה שלישית שהיא למעשה הקונה (משיקולי מיסוי).

חברת צים הישראלית רכשה את חברת הבת.

התברר שיש מחלוקות משפטיות בין הצדדים, ולכן חברת אטלנטיק הגישה תביעה נגד צים (בענין קטן) כאשר התביעה המרכזית היא נגד החברה הספרדית, ולכן היא מבקשת היתר המצאה לחו"ל (ע"פ תקנה 500 (10)).

ואומר ביהמ"ש שהגם שהתביעה נגד צים הוגשה כהלכה ואיננה תביעת סרק, אך לא יעלה על הדעת שנגרור את התביעה הגדולה (החברה הספרדית) בתר התביעה הקטנה (חברת צים).

5.1.4.1.2       טיב העילה

תנאי זה דורש שהעילה תהיה מבוססת.

תקנה 501 (א): לבקשת רשות להמציא כתב בית דין לנתבע מחוץ לתחום המדינה יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש עילת תביעה טובה, והמפרש באיזה מקום ובאיזו ארץ נמצא, או יתכן שנמצא הנתבע וכן נימוקי הבקשה.

כל בקשת ביניים שיש בה עובדות חדשות, חייבת לשאת בצידה תצהיר שבו יש תמיכה לבקשה להיתר המצאה לחו"ל (לא ניתן להגיש בקשה ללא תצהיר מגובה בעובדות).

תקנה זו אומרת שהתצהיר צריך שיכוון לארץ ומקום ספציפי שבו נמצא הנתבע, וכן את נימוקי הבקשה (תצהיר – מקום – נימוקים).

כן נדרש לצרף לתצהיר ראיות לכאורה (ע"א מזרחי).

5.1.4.1.3       שק"ד ביהמ"ש.

גם אם מתקיימת אחת מהחלופות של תקנה 500, והעילה מבוססת ויש סמכות בינלאומית, עדיין יש לביהמ"ש שיקול דעת האם לדון בתביעה, בשני מישורים:

א. האם בית המשפט השתכנע שיש הצדקה עניינית לגרור את הנתבע לישראל.

ב. שיהוי – כמה זמן עבר בין מועד הגשת התביעה לבין בקשת היתר ההמצאה לחו"ל.

תקנה 501 (ב): ביהמ"ש או הרשם רשאי שלא להיעתר לבקשה לפי תקנת משנה (א) אם ראה מנסיבות הענין שהבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר. לא נעתר ביהמ"ש לבקשה, רשאי הוא למחוק את התביעה נגד בעל הדין שלא הומצא לידו כתב בית הדין.

 

תו"ל וניקיון כפיו של התובע.

ע"א 837/87 הוידה

העובדות:

שני חברים תלמידי תיכון שהאחד זרק על משנהו גיר שפגע בעינו וגרם לה נזק.

הניזוק תבע את המזיק רק לפני תום תקופת ההתיישנות (מראה על חוסר רצינות), ולכן הוא שלח כתב תביעה להוריו של הוידה אך לא קיבל כתב הגנה. וכאשר הוא התייצב למשפט התברר שהוידה עזב את הארץ ולכן הוא ביקש כתב המצאה לחו"ל.

הרשמת נתנה לו היתר המצאה, וכאשר הוידה בא להתגונן הוא טען שהיתר ההמצאה ניתן שלא כדין וצריך לבטלו משתי טענות:

א. שיהוי בהגשת התביעה.

ב. תום ליבו וניקיון כפיו של התובע בכך שכתב תצהיר שהוידה עזב לפני חודש את הארץ, מה שיצר רושם מוטעה כאילו הוא ברח מפני התביעה, ולמעשה הוידה כבר שבע שנים איננו בארץ.

ולכן קבע ביהמ"ש שבקשות הניתנות במעמד צד אחד (כגון בקשות להיתר המצאה) תום הלב הנדרש הוא גבוה יותר.

ומאחר שבקשה במעמד צד אחד הוא כעין בקשה על תנאי עד שיבוא הצד שכנגד, ולכן הנטל מוטל על התובע ממציא ההיתר, ואם השופט לא השתכנע להמצאת ההיתר (ואישורו) בטל ההיתר.

 

הליכים תלויים ועומדים.

כאשר הצד השני יטען שיש הליך המתנהל בענין בארץ אחרת השופט לא רק שימחק את התביעה אלא ידחה אותה על הסף.

5.1.4.1.4       החריג להקניית סמכות שיפוט בינלאומית- הפורום הנאות.

לאחר שנמצאה חלופה מתקנה 500 ויש עילה מבוססת ואין בעיית של תו"ל והליכים תלויים ועומדים, עדיין ביהמ"ש יכול לומר שהוא איננו הפורום הנאות לדון בענין זה. וזאת אם:

א. אם מרב הזיקות מצביעות על כך שהצדק ייעשה בבי"ד זר (כגון שרוב העדים נמצאים בחו"ל).

ב. אם אין מדובר בפורום הטבעי לדון בתובענה.

ע"א 2705/91 אבו ג'חלה.

העובדות:

התובע תושב איו"ש נפגע מחוט חשמל ובשל כך תבע את חברת החשמל הישראלית הפועלת מכוח זיכיון באיו"ש.

את התביעה הוא מגיש בביהמ"ש בירושלים, כן הוא מסר את התביעה לחברת החשמל.

ואומר ביהמ"ש שהוא לא הפורום הנאות לדון בתביעה זו מכמה שיקולים:

א. שיקולים ציבוריים – די לישראלים העומס בבתי המשפט שלה ושילך למערכת הצדק הפלסטינית באיו"ש.

ב. מרב הזיקות נמצאות באיו"ש, העדים, הנתבע, כן ביהמ"ש יתקשה לרדת לשטח.

ג. חברת החשמל תמחה את השירות שלה ע"פ רמת הסיכון בשטחים ולא ע"פ רמת הזהירות הנהוגה בארץ.

ולכן אומר ביהמ"ש שאם השיקול היחיד המניע את התובע הוא קבלת סכום כסף גדול יותר, ביהמ"ש הוא לא הגוף המתאים.

 

הנטל להעלות טענת פורום לא נאות הוא:

אם הנתבע נתפס בארץ – ההנחה היא שהפורום הישראלי נאות אלא אם הנתבע יוכיח אחרת.

אך אם הנתבע בחו"ל ומבקשים היתר המצאה – ההנחה היא שהפורום הישראלי הוא איננו נאות ועל התובע להוכיח אחרת.

 

5.1.4.2         התגובה מצד הנתבע לאחר שקיבל היתר המצאה

תקנה 502 (ב): הומצא לבעל דין כתב בית דין מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לבקש את ביטול הצו המתיר את ההמצאה או לכפור בכתב הטענות, בסמכות ביהמ"ש לדון בתובענה והכל לא יאוחר מהיום שבו הוא טוען לראשונה לגופה של התובענה.

 

דהיינו, יש לנתבע ג' דרכים לפעול כאשר קיבל היתר המצאה:

א. לא להגיב – המשמעות היא קבלת פס"ד במעמד צד אחד.

ב. להגיש בקשה לביטול צו ההיתר (פס"ד הוידה).

ג. לכפור בסמכות  – טענת פורום לא נאות.

 

מועד העלאת ההתנגדות הוא בהזדמנות הראשונה, לא יאוחר מהיום שבו טוענים לגוף התביעה(כעין סמכות מקומית).

5.2         סיכום סמכות בינלאומית:

כאשר מעורב גורם זר בתביעה צריך לבדוק:

א. האם יש הו"ח מיוחדת – כגון חוק הירושה.

ב. האם ישנה תניית שיפוט – מקבילה / ייחודית.

ג. האם הנתבע נמצא בישראל וניתן להמציא לו כתב תביעה פיזית בישראל.

ד. בקשה להיתר המצאה לחו"ל בג' תנאים מצטברים (ועוד תנאי):

א. החלופות של תקנה 500.

ב. טיב העילה – מבוססת – עם ראיות לכאורה.

            ג. שק"ד לביהמ"ש – הצדקה, שיהוי, תו"ל של התובע, הליכים תלויים.

            ד. טענת פורום לא נאות.

ה. הנטל – בתוך המדינה על הנתבע. מחוץ למדינה על התובע.

ו. המשמעות – לא להגיב. בקשה לביטול צו ההיתר. לכפור בסמכות.

ז. טענת פורום לא נאות תועלה בהזדמנות הראשונה.

 

6           כתב תביעה

כתב התביעה לא כרוך בזמן (לבד מתקופת ההתיישנות).

תקנה 1: תובענה – תביעות, בקשות ושאר ענינים שמביא בעל דין לפני בית משפט באחת הדרכים שנקבעו לכך.

6.1         פתיחת תובענה.

תקנה 7 (א): הליך בבית משפט יפתח בהגשת תובענה.

בכתב התביעה מבקשים את הסעד מבית המשפט, כאשר סעד שלא נכתב לא יחשב כסעד שנתבקש בתובענה (תקנה 7 א (ד)).

הליך יפתח ע"פ טופס 1 (תקנה 7 א (ב)) טופס זה גוזר את גובה האגרה.

6.2         מה כתב התביעה אמור לכלול.

תקנה 9 מונה מספר תנאים שכתב התביעה יכלול:

1. שם ביהמ"ש שהתובענה מוגשת לו

סמכות עניינית ומקומית.

2. שמו של התובע, מספר זהותו, מקום מגוריו, ומען להמצאת כתבי בית דין.

(הגם שמען היינו משרד עורכי הדין המטפל בתובענה, אך גם צריך את כתובתו של התובע).

3. שמו של הנתבע וכן מספר זהותו, מקום מגוריו, במידה שניתן לבררם.

הפסיקה קובעת "שבמידה וניתן לבררם" חוזר על מספר הזהות ומקום המגורים, אך שמו של הנתבע

חובה לכלול.

4. העובדה שהתובע או הנתבע הוא תאגיד או הוא פסול דין, אם הדבר הוא כך ואם הוא תאגיד הצורה שבה התאגד.
5. העובדות "העיקריות" המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה.

(המילה עיקריות הוספה בתיקון תשנ"א).

6.2.1         העילה

תיאור העילה הוא לב כתב התביעה, ולכן אם הכתב אינו מגלה עילה רשאי ביהמ"ש למחקו על הסף.

המבחן: אם תוכחנה אותן עובדות עיקריות כאמת יזכה הטוען בסעד המבוקש, הוא עילה שצריך לכתבה.

 

6.2.1.1         מה ייחשב כעובדות ומה לא?

מכלול עובדות מסוימות יהווה עילת תביעה, אם הדין המהותי מכין בהן בתור שכאלה, ולכן צריך להכיר את הדין המהותי (נזיקין – חוזים) ולשוות את הדין לנגד עיני התובע.

 

תובע לא רשאי להסתמך על עובדה שלא נטענה אף אם הנתבע לא הכחישה.

לדוגמא:

ראובן ושמעון שכנים שהסתכסכו והלכו לבוררות, ותוך כדי הבוררות, הבורר קידם פשרה ששניהם חתמו עליה. ראובן שב ותובע את שמעון ובכתב התביעה הוא מציין ש"הוחלט במסגרת הבוררות", זוהי עובדה לא נכונה, ומה שנכון הוא "שהוסכם במסגרת הבוררות".

6.2.2         שטר ועסקת יסוד.

תובע מציין בכתב תביעה את העובדות המהוות את עסקת היסוד ומציין כי קיבל שיקים.

יש כאן שתי עילות:

א. עילה עסקית – היא העסקה שתמורתה שולמו השיקים.

ב. עילה שטרית – כאשר שיק (שטר) חוזר זוהי עילה שונה, נ"מ לעניין ההתיישנות.

          עילה עסקית – מיום ביצוע העסקה.

          עילה שטרית – מיום חילול השטר (השיק).

6.2.3         מסקנה משפטית – אינה עילת תביעה.

אם התובע טוען "שהנתבע חייב לו סכום פלוני דמי נזק" היינו מסקנה משפטית שמדובר בנזק, זו איננה עילה וצריך לפרט את העובדות המקימות את החוב. כגון: שהנתבע חייב סכום כסף בגין התרשלותו.

 

ככלל, ביהמ"ש לא יפסוק בבעיה שלא נטענה, וכן גם לא בסעדים שלא נטענו, שאל"כ יצא הנתבע מקופח בכך שלא היתה לו האפשרות להתגונן, שהרי אין לצפות מן הנתבע שיכחיש מראש עובדות העתידות להתגלות.

לדוגמא:

עילת הפרת חוזה, שהתובע מבקש השבה בלבד, ביהמ"ש לא ייתן פיצויים מוסכמים מאחר שלא התבקש לכך.

(ניתן לתקן כתבי טענות "ברשות" ביהמ"ש (תקנה 92)).

6.3         מה לא יכיל כתב תביעה

6.3.1         תנאי מוקדם.

תקנה 80: אין בעל דין חייב לפרש בכתב הטענות שתנאי מוקדם פלוני הדרוש לעניינו נתקיים. בעל הדין הרוצה לטעון שתנאי כאמור לא נתקיים, חייב להעלות טענה זו במפורש בכתב טענותיו הוא, שאם לא כן יהא זה דבר המשתמע מאליו מתוך כתב טענות שכל התנאים המוקדמים הדרושים לעניינו נתקיימו.

 

תנאים אלו הם חלק מהעילה ואם הם לא נתקיימו אין התובע זכאי לסעד, ואולם התקנות הקלו על התובע בכך שהנתבע יצטרך להכחיש אף אם התנאי לא נטען בכתב התביעה, וזאת למרות שבד"כ שתיקת התובע פועלת לטובת הנתבע.

לדוגמא:

תביעה לנזק עקב הפרת חוזה. התובע צריך לטעון גם הפרת חוזה וגם נזק, אך אם הוא טען רק נזק והנתבע טוען שלא היתה הפרת חוזה הנטל על התובע.

6.3.2         חזקה לטובת בעל דין.

תקנה 81: אין בעל דין חייב לטעון בכתב טענותיו עניין עובדתי שחזקה מן הדין שהוא לזכותו, אא"כ אותו עניין עובדתי הוכחש תחילה במפורש.

לדוגמא:
סע' 29 לפקודת השטרות קובע שכל צד לחתימה על השטר חזקה לכאורה שנעשה לו צד בעד ערך מסוים, דהיינו הדין המהותי אומר שכאשר אדם חתום על שיק חזקה שקיבל תמורה בעדו, ולכן תקסד"א אומרות שכאשר יש חזקה לטובת התובע אין צורך לטעון אותה בכתב התביעה, ולכן א"צ לומר שמוסר השיק קיבל תמורה בעדו, שהרי אם הנתבע יכפור הנטל עליו להוכיח שלא קיבל תמורה.

 

הצמצום כאמור בניסוח כתב תביעה משקף את הגישה האדוורסרית מתוך רציונל שישחקו הנערים לפנינו.

 

ומאחר שכיום כתב תביעה מלא כרימון בטענות חלופיות (ו/או), יש הצעה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי האומרת, שהתביעה תביא פירוט עובדתי מלא הנשען על תצהיר של בעל הדין או של אדם אחר היודע את העובדות מידיעה אישית. ההגנה לא תוכל עוד להתבטא בהכחשות סתמיות, אלא תכלול תצהיר של בעל הדין היודע את העובדות מידיעה אישית בו תובא התיזה העובדתית של ההגנה.

ביחס לסד"א הצעה זו נדחתה,

ואולם בסדר דין מהיר (תביעות עד 75000 ₪) הצעה זו יושמה, ואכן בסדר דין מהיר אין שאלונים ואין גילוי מסמכים.

הצעה זו מטרתה למנוע הצפה, כמו"כ ניתן לסלק תביעות על הסף ביתר קלות.

 

(בארה"ב – כלל 8 (2) (a) לכללי הפרוצדורה הפורמלית קובע, כי נדרש רק טיעון פשוט וקצר בכתב התביעה המבצע על כך שהתובע זכאי לסעד (אך גם שם פסיקה מאוחרת הרחיבה את הפירוט)).

6.3.3         ראיות.

תקנה 71 (א): כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות "המהותיות" בלבד שבעל הדין מסתמך עליהם בתביעתו או בהגנתו לפי הענין "אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן".

 

כתב תביעה יכיל רק עובדות המקימות עילה ולא ראיות לעובדות.

ע"א 127/60 שרונה.

נקבע שמסמך המאשר הסכם בע"פ, אין צורך לצרפו לכתב התביעה (זוהי ראיה) ואולם עילה שטרית (שיק – חוזה היוצר עסקה) חובה לצרף שהרי הוא למעשה עובדה מהותית.

 

6.3.3.1         חריגים

6.3.3.1.1       צירוף מסמכים.

תקנה 75: בעל דין ירשום בכתב טענותיו או ברשימה מצורפת אליו, מהם המסמכים שעליהם הוא מסתמך ויצרפם לכתב הטענות.

תקנה זו אומרת שעל אף שבעבר צורפו לכתב התביעה רק עובדות מהותיות (כגון שיק) כיום צריך לצרף לכתב התביעה גם ראיות על העובדות כגון חוזה המאשר הסכם בע"פ.

 

בפועל, בתי המשפט לא אוכפים תקנה זו ולמעשה חוזה שמאשר הסכם בע"פ צריך לצרף אך לא חובה.

 

א"כ גם בס"ד רגיל קיים שינוי שבו אמורים לצרף את כל הראיות המועילות לתובע ולנתבע ורק לאח"מ חשיפת מסמכים.

ובס"ד מהיר – תצהיר ברור ללא שאלונים וללא גילוי מסמכים.

6.3.3.1.2       חוות דעת רפואית.

תקנה נוספת המכרסמת ברעיון שלא לצרף ראיות

תקנה 127: רצה בעל דין להוכיח ענין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוו"ד של מומחה.

דהיינו, בכדי להוכיח ענין שברפואה חובה לצרף כבר בכתב התביעה חוו"ד רפואית (מלבד נזקי גוף בת"ד שבהם ביהמ"ש ממנה מומחה).

6.3.3.1.3       הוראות חקיקה.

תקנה 74 (א): הועלתה בכתב טענות, טענה של הפח"ח, יצוין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה.

מאחר שהפח"ח היא העילה, חובה לציין את החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה.

 

תקנה 74 (ב): מותר להביא בכתב טענות, כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מלהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו.

לדוגמא:

אם לא כתב תו"ל ורשלנות בכתב התביעה, מותר לו לטעון זאת מאוחר יותר.

ע"א 744/86 החברה לשיכון ופיתוח.

העובדות:

התובעים רכשו קוטג' בשכונת קוטג'ים, תוך שהם יצאו מנקודת הנחה שהשטח שלהם שווה לשטח של הקוטג' השכן, ובפועל שטח הקוטג' שלהם קטן יותר. ובכתב התביעה הם טענן למצג שווא.

ביהמ"ש המחוזי חייב את החברה גם על תו"ל בקיום חוזה (סע' 39 לחוק החוזים) ובערעור טוענת החברה שהשופט יצר כאן עילה משפטית שלא נטענה בכתב התביעה.

ואומר ביהמ"ש העליון שלא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה התייחסות בכתב התובענה, אלא העובדות המקיימות עילה זו, ועובדות אלו נטענו ע"י המשיבים ואף הובאו ראיות בעניינם, ולכן עובדות אלו מקיימות שתי עילות מצג שווא ותו"ל גם אם התובעים לא טענו זאת.

6.3.4         טענות עובדתיות חלופיות.

תקנה 72 (ב): בכתב טענות אין לטעון נגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות אא"כ הצהיר הטוען כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו, אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות.

 

בעבר ניתן היה לטעון טענות עובדתיות חלופיות כגון: נפגעתי מהמזיק ברח' פלוני ולחילופין ברחוב פלמוני, ואולם בעקבות וועדת שמגר, הוחלט לתקן זאת בכך שלא ניתן לטעון טענות עובדתיות חלופיות וזאת בכדי לצמצם מחלוקות בשלב הראשוני.

אך כאשר המצהיר טוען במפורש שהוא לא מכיר את העובדות כהווייתן ואינן ידועות לו (מסוכן!) וזאת כאשר נטל הראיה מתהפך כגון: הדבר מעיד בעד עצמו (סע' 41 לפקנ"ז) שבו התובע לא יודע את העובדות אך ברור לו שהנתבע הוא זה שגרם לנזק, ומאחר שהחוק הפך את נטל הראיה שמוטל מעתה על המזיק, ניתן לטעון זאת כטענה עובדתית חלופית.

 

ומנגד טענות משפטיות חלופיות ניתן לטעון כגון הנתבע התרשל ולחילופין הפר חוזה.

6.3.5         עקרון תום הלב

למרות הגישה האדוורסרית הבאה לכדי ביטוי בצמצום היקף הפירוט הנדרש כתב התביעה, לאחרונה מתפתחת הגישה להרחבת הפירוט מכח עקרון תום הלב.

רע"א 218/85 אריה (חברה לביטוח) נ' שטמר.

העובדות:

שטמר תבע את אריה חברה לביטוח כתוצאה מפגיעה שנפגע והוא חתם על כתב ויתור, ובכל אופן הוא הגיש תביעה והעלים את ענין הוויתור. חברת הביטוח, הגם שעלתה על טעות זו, כתבה זאת רק בסע' 13 לכתב הטענות שלה.

בשלב הקדם משפט השופט המשיך לשלב ההוכחות שרק בו הנתבעת טוענת שאין תביעה מאחר שהתובע חתם על כתב ויתור.

בא כח התובע בקשה לתקן את כתב הטענות ולהוסיף את עילת העושק וביהמ"ש דחה בקשה זו, ומכאן הערעור.

ואומר ביהמ"ש העליון שהיה מקום לתקן את כתב הטענות והוא מותח ביקורת קשה על השופט "המלומד" שלא ראה זאת כבר בשלב הקדם משפט, ומוסיף ואומר שעל הצדדים לקחת בחשבון את טענות ההגנה ולהתמודד איתן כבר בכתב התביעה וזאת מכח עקרון תום הלב.

 

ביקורת רבה הוטחה בפס"ד זה, שהרי מאימתי התובע צריך לטעון את טענות הנתבע.

 

ע"א 685/81 ליסנסס

העובדות:

חברה שרצתה להוביל סחורה בים חתמה עם המובילה על כתב ויתור האומר שאם הסחורה תובל על הסיפון אין אחריות (תניית פטור) ובתביעת הנזק התובעת לא צרפה את שטר המטען על תניית הפטור שבו.

ובמשפט הנתבעת העלתה את עניין תניית הפטור ולכן ביהמ"ש דחה את התביעה. ומכאן הערעור.

ואומר ביהמ"ש העליון שאם התובע מעוניין היה לטעון שהתניה היא תניה מקפחת, היה עליו להעלות זאת כבר בכתב התביעה ולטעון לטענה מקפחת ולכן אם רק הנתבעת היא שמעלה את תניית הפתור בכתב ההגנה, התובע לא יכול לטעון לתניה מקפחת בכתב התשובה, שהרי הוא לא הזכיר כלל את ענין התניה, וכתב התשובה לא נועד להרחיב את יריעת העילה.

כן לא ניתן לטעון שתניה מקפחת ונוגדת את תקנת הציבור הן טענות משפטיות.

 

על פס"ד זה יש ביקורת אקדמית רבה השואלת מהן הגבולות, ומה באחריות תובע ומה באחריות נתבע.

הבעייתיות היא בהחלת נורמה מהדין המהותי (תו"ל – משפחת הסטנדרטים) על הדין הפרוצדורלי (משפחת הכללים) שגבולותיו אמורים להיות חדים וברורים.

 

ü      שיעור  5

 

תקנה 9 (6): פרטי כתב תביעה… העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה.

קרי, הסמכות העניינית היא של בית המשפט.

וכאשר מסתמכים על חלופה מתקנה 3, צריך לציין שיש גם סמכות מקומית אך אם הנתבע גר בתחום השיפוט א"צ לציין הסמכות.

 

תקנה 9 (7): פרטי כתב תביעה… הסעד המבוקש.

(8) הסכום שהתובע הסכים לקזזו או וויתר עליו.

ככלל, ביהמ"ש לא יפסוק יותר ממה שהתבקש בסעד (אא"כ הוגשה בקשה לתיקון טענות). ואכן לעיתים התובע מציין כי נזקו גבוה אלא שהוא תובע נמוך בשל היטל האגרה.

ברם, לא ניתן לפצל את התביעות ולתבוע את היתר בזמן אחר, וזאת מאחר שפסק דין נותן מעשה בי"ד מכח עקרון סופיות הדיון. כמו"כ זכות הנתבע היא לא להיות מוטרד שוב ושוב.

ותקנת משנה 8 משלימה ואומרת: שצריך לציין התובע את הסכום שוויתר או הסכים לקזז, ואולם בין אם הוא ציין זאת ובין אם לאו הוא לא יכול יהיה לתבוע את היתרה בעתיד, שהרי תקנה 44 קובעת שתובענה תכיל את מלא הסעד.

 

ע"א 371/87

העובדות:

אדם ניזוק בסכום כסף ותבע את חלקו, ובסופו של דיון נקבע שיש לו אשם תורם לנזק בגובה של 75%. האם זהו אשם תורם מסך הנזק הכללי או רק מהנזק שתבע?

וקבע ביהמ"ש שהאשם התורם יקוזז מסכום התביעה הכולל שצוין ולא מהחלק שהוא תבע.

 

ואולם ניתן יהיה לתבוע את היתרה של הנזק, וזאת כאשר ביהמ"ש נותן היתר לפיצול סעדים (תוך כדי ניהול התיק התובע מבקש לפצל סעד הנובע מאותה עילה, וברשות ביהמ"ש נפתח סעד חדש בתביעה חדשה שלגביו גם לא חלה התיישנות, שהרי התביעה המקורית היתה בתוך תקופת ההתיישנות(תקנה 45)) ואולם ההיתר לפיצול סעדים יינתן כל עוד מתנהל הדיון הראשון.

 

יתכן, כי אותן עובדות מקימות שתי עילות (חוזית נזיקית), לא פשוט להבחין האם מדובר בעילה אחת בעלת שני סעדים או שמה בשתי עילות. ויש לכך נפקות חשובה:

עילה אחת עם שתי סעדים – נקבע שתובענה תכיל את מלוא הסעד ולא ניתן לתבוע את היתרה (אא"כ פוצל הסעד) ופסק הדין הינו מעשה בי"ד.

שתי עילות – ניתן לנהל כלפי כל עילה תיק נפרד.

לדוגמא:

פיצויים מוסכמים ופיצויים בגין הפרה, האם מדובר בשתי עילות או בשני סעדים. מחד גיסא ניתן לומר שמדובר בשתי עילות – עילה חוזית לפיצויים המוסכמים, ועילת הפרת חוזה לפיצויים בגין הפרה. ומנגד ניתן לטעון ששני הסעדים הללו נובעים מעילת הפרת החוזה(כפי שנקבע בפסיקה).

 

דוגמא נוספת.

שוכר שאינו משלם שכר דירה, והתובע מבקש את שכר הדירה שחלף וכן תשלומים עיתיים על כל חודש שיבוא.

כאן נקבע שתביע על סכום שחלף מקים עילה אחת, ואולם כל תביעה על חודש עתידי מקים עילה חדשה (אך לא ניתן לתבוע סכום שהוא לפני התביעה הראשונה).

כן גם בהסגת גבול נמשכת המעשה מתחדש בכל יום, ולכן הוא מקים עילות חדשות.

6.3.6         סעד כללי.

תקנה 14 (ב): כתב התביעה יפרש את הסעד הנתבע אם לחלוטין ואם לחילופין, אך אין צורך לבקש סעד כללי לרבות הפרשי הצמדה ריבית, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט שבית המשפט מוסמך ליתן אותו בכל מקרה לפי שק"ד וכאילו נתבקש על כך.

ולכן א"צ לציין סעדים כללים, וזאת מאחר ששופט מוסמך לתת אותם.

6.4         סיכום:

תקנה 9 מפרטת מה כתב התביעה אמור לכלול.

1. שם ביהמ"ש שהתובענה מוגשת לו (סמכות ענינית ומקומית).
2. שמו של התובע, מספר זהותו, מקום מגוריו, ומען להמצאת כתבי ב' דין.
3. שמו של הנתבע (חובה). מספר זהותו ומקום מגוריו במידה וניתן לבררם.
4. העובדה שהתובע או הנתבע תאגיד או פסול דין.
5. העובדות "העיקריות" המהוות את עילת התביעה.

תקנה 71 – כתב טענות יכיל רק עובדות מהותיות – השיטה האדוורסרית מנחה למעט את הפירוט העובדתי.

כתב התביעה לא יכלול.

א. תנאי מוקדם (תק' 80).

ב. חזקה לטובת בעלי דין (תק' 81).

ג. ראיות – (תק' 71 (א) – ע"א שרונה).

ד. הוראות חוק – מלבד הפח"ח והדבר מעיד בעדו (תק' 74).

ה. טענות עובדתיות חלופיות (תק' 72 (ב)). ניתן לטעון טענות משפטיות חלופיות.

ו. סעד כללי לא צריך לכלול (תק' 14 (ב) ).

מה כתב התביעה אמור לכלול.

1. העובדות המראות שביהמ"ש מוסמך לדון בתובענה (תק' 9 (6) סמכות עניינית ולעיתים גם מקומית).
2. הסעד המבוקש (תק' 6 (7). ניתן לציין נזק גדול ולתבוע פחות, אך א"א לקבל את היתרה (תק' 44) אא"כ יש היתר לפיצול סעדים (תק' 95).
3. ותק' 9 (8) מורה לציין את הסכום שהתובע ויתר או קיזז.

 

מגמה חדשה המכרסמת ביסודות האדוורסרים

א. צירוף מסמכים (תקנה 75).וחו"ד רפואית(תק' 127)

ב. העלאת טענות ההגנה של הנתבע ולהתמודד איתם בכתב התביעה וזאת מעקרון תום הלב (ע"א שטמר וליסנסס).

6.5         תביעה נגד נתבע אנונימי.

ע"א מור.

העובדות.

התובע נפגע ממסר אנונימי בפורום שבאינטרנט, ומבקש מספקית האינטרנט לחשוף את כתובת ה- IP של הפוגע.

ביהמ"ש המחוזי קובע שניתן להגיש תביעה נגד נתבע אנונימי ובמסגרת סעד בינים נגד צד ג' שאותו רוצים לחשוף.

ביהמ"ש העליון קובע שמאחר שאין מסגרת דיונית לתבוע נתבע אנונימי ולכן לא ניתן להגיש תביעה ללא נתבע (תק' 9 (3)). ובקשת גילוי מסמכים נועדה רק למסמכים שבידי בעל דין ולא צד ג'.

תביעה שכזו נגד נתבע אנונימי משנה את סדרי הדין, ואם המחוקק מעוניין בכך שיתכבד ויתקן את החוק.

7           כתב הגנה.

העקרונות המהותיים החלים על כתב התביעה חלים גם על כתב ההגנה (טענות עובדתיות חלופיות, ראיות, הוראות חוק וכיו"ב).

מטרתו של כתב ההגנה היא בירור השאלות השנויות במחלוקת והנחתם בפני בית המשפט. אין מטרה לבירור האמת שהרי הנתבע מכחיש גם את דברי האמת שבפי התובע והנטל על התובע להוכיח כל דבר.

7.1         מועד הגשת כתב ההגנה.

תקנה 19: בהזמנה לדין יידרש הנתבע להגיש כתב הגנה "תוך שלושים ימים" לאחר המצאת ההזמנה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע ביהמ"ש או הרשם.

 

(ככלל, כל המועדים בסד"א נספרים מהיום שלמחרת(סע' 10 לחוק הפרשנות).

7.1.1         אי הגשת כתב הגנה

תקנה 97 א: נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, ייתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד.

עם זאת פסק הדין יינתן "רק אם התובע מבקש" וביהמ"ש לא ייתן פסק דין על דעת עצמו.

כאשר התובע אינו מבקש מתן פס"ד בהיעדר הגנה, ביהמ"ש יבקש מהתובע לנמק מדוע לא יזם מהלך שכזה (חוסר מעש), אחרת ביהמ"ש ימחק את התביעה.

 

ע"א 392/89 עינצ'י.

העובדות.

הסוכות היהודית הגישה תביעה נגד תושבים, שמצדם הגישו כתב הגנה ותביעה שכנגד. הסוכנות לא הגישה כתב הגנה שכנגד, ומנגד גם התושבים לא בקשו מתן פס"ד בהיעדר הגנה.

ביהמ"ש זימן את הצדדים לדיון (זהו מהלך בעייתי שהרי זו אמורה להיות בקשתו של תובע מול ביהמ"ש).

ואומר ביהמ"ש העליון שכל עוד לא ניתן פסק דין מחוסר הגנה, רשאי הנתבע להגיש כתב הגנה ואפי' אם עבר המועד שנקבע בתקנות (30 יום). ובמידה ויגיש דינו כדין נתבע שהגיש הגנתו בזמן, ולכן יש לראות את "מועד הדיון בבקשה לקבל פסק דין" בהיעדר הגנה כגבול העליון שלאחריו לא ניתן להכניס עוד לתיק כתב הגנה שהוגש באיחור (ביקורת כלפי ביהמ"ש שזימן את שני הצדדים שכן כשדן בבקשה למתן פס"ד לא היה כתב הגנה בתיק והדיון היה אמור להיות רק במעמד התובע).

 

א"כ פס"ד זה מרחיב וקובע שהמועד להגיש כתב הגנה הוא עד מועד הדיון בבקשה לקבל פסק דין.

 

רע"א 8743/01 אריעד

פס"ד זה מרחיב את הפריבילגיה שניתנה לנתבע בפס"ד עינצ'י וקובע, שאין לפגוע בזכות היסוד לגישה לערכאות גם של הצד שכנגד, ולכן אין להתעלם מכתב הגנה שהוגש באיחור כל עוד לא ניתן "פסק דין" בהיעדר הגנה (מנגד ניתן לפצות על האיחור בהוצאות).

 

ומנגד.

רע"א 1643/00

אומר ביהמ"ש שהקפדה יתרה של לוחות זמנים בהליך שיפוט הוא הכרחי, שאחרת לא ניתן לקבל מערכת שיפוט תקינה וסופן של חריגות אלו לפגוע בזכויות של בעלי דין.

 

א"כ לסיכום:

תק' 19 – מועד הגשת כתב הגנה 30 יום.

ע"א עינצ'י – עד מועד הדיון בבקשה לקבל פסק דין.

רע"א אריעד – כל עוד לא ניתן פסק דין בהיעדר הגנה.

רע"א 1643/00- הקפדה על לוחות זמנים

7.2         טענות מקדמיות.

ישנן טענות שצריך להעלותן בהזדמנות הראשונה, שאל"כ הן לא ישמעו.

א. תניית בוררות.

כאשר יש הסכם לתניית בוררות צריך לבקשה בהזדמנות הראשונה שאל"כ לא יוכל הצד שכנגד לבקש בקשה לעיכוב הליכים עקב תניית בוררות.

 

ב. התיישנות.

סע' 3 לחוק ההתיישנות קובע, שצריך להעלות טענת התיישנות כבר בהזדמנות הראשונה.

 

ג. חוסר סמכות מקומית.

כאמור צריך לטעון לחוסר סמכות מקומית כבר בהזדמנות הראשונה (לא כך בסמכות ענינית).

 

ד. טענת פורום לא נאות

 

טענות נוספות "שלא" צריך להעלותן בהזדמנות הראשונה.

א. העדר עילה.

תקנה 100 לתקסד"א אומרת שניתן למחוק על הסף תביעה בשל חוסר עילה כגון: תביעה שטרם הגיע המועד לפירעונה. כאן אין חובה להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה.

 

ב. חסרים פרטים.

כאשר צד אחד מגיש כתב תביעה עמום (טענת רשלנות כללית מידי – אין פירוט נזק) הצד שכנגד מגיש בקשה להוספת פרטים (כאן הפרטים יוספו בתצהיר המחייב מיקוד יתר). אין חובה להעלות חוסר פרטים בהזדמנות הראשונה.

7.3         הכלל שתיקה כהודיה.

תקנה 83: כל טענת עובדה שלא הוכחשה בכתב הגנה או בכתב תשובה שכנגד (היינו כתב הגנה שכנגד) במפורש או מכללא או שלא נאמר עליה כי אין מודים בה, רואים אותה כטענה שמודים בה, זולת אם היא נטענת כנגד פסול דין.

חשיבותה של תקנה זו רבה, שהרי כל טענת עובדה שלא הוכחשה רואים אותה כטענה שמודים בה. (בעבר היו עושים בירור פלוגתאות בהם השופט מסמן מהן המחלוקות שבין הצדדים ובכך הוא ממקד את הדיון. כיום בירור פלוגתאות הוא ברשות).

 

ההכחשה האמורה בתקנה זו היא איננה הכחשה סתמית.

לדוגמא:

תובע שטוען לחוסר תשלום על אספקת מוצר, אין די בכך שהנתבע יכחיש בסתם, שהרי אם יוכח שהייתה אספקה הוא לא יוכל לטעון שהמוצר שסופק פגום.

7.3.1         חריג לכלל שתיקה כהודיה:

תקנה 84: על אף האמור בתקנה 83 אין צורך בהכחשה לעניין שיעור דמי הנזק ולעולם יראו אותו כשנוי במחלוקת זולת אם הודו בו במפורש בין אם הוגש כתב הגנה או כתב תשובה (הגנה) שכנגד ובין אם לאו.

 

המשמעות של חריג זה שאין צורך להכחיש את שיעור דמי הנזק, מאחר שלעולם רואים אותו כשנוי במחלוקת (אא"כ הודו בו במפורש).

7.3.2         הכחשה מפורשת.

תקנה 85: לא די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה ואין הוא מודה באמיתותה חוץ מטענה לדמי נזק.

מוכחש משמעותו הטלת נטל הראיה על התובע, ולכן כל עוד דן הנתבע במפורש בכל טענות התובע, רשאי הוא להכחיש כל טענה אף שהוא יודע כי אמת היא, שהרי שלב החלפת כתב טענות לא נועד לבירור האמת, הבירור העובדתי הושאר לשלב המשפט.

7.3.3         הכחשה מלאה.

תקנה 86 משקפת את המעבר מיסודות אדוורסרים ליסודות אינקוויזיטוריים ואומרת: בעל דין המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך של התחמקות אלא ישיב לגופו של ענין. לדוגמא – אם הטענה היא שקיבל סכום כסף פלוני לא די שיכחיש קבלת אותו סכום, אלא צריך שיכחיש כי קיבל אותו סכום או חלק ממנו או שיציין כמה קיבל.

ביאור:

התובע דורש החזר הלוואה של מאה ₪ והנתבע מכחיש הכחשה מלאה, ולאח"מ הוכח שאכן הוא קיבל הלוואה מהתובע, שוב לא יוכל הנתבע לטעון פרעתי תשעים ₪. ולכן הנתבע צריך להכחיש קבלת סכום או חלק ממנו, או לחילופין יציין כמה קיבל.

 

תקנה 86 :  נטענה עובדה אגב תיאור נסיבותיה, לא די שיכחיש אותה לגבי אותן נסיבות בלבד.

לדוגמא:

תובע טוען שביום פלוני הלווה התובע לנתבע מאה ₪ בירושלים.

הנתבע טוען שמוכחש כי ביום פלוני קיבל הנתבע הלוואה של מאה ₪ בירושלים.

כאן אין אפשרות לדעת מה סלע המחלוקת (יום – מקום – סכום – תאריך) ולכן צריך להכחיש באופן מפורט יותר.

 

דוגמא נוספת.

הנתבע טוען שמוכחשת הלוואה בסך מאה ₪ או סכום אחר, או מוכחשת הלוואה של מאה ולא של חמישים. כעת יכול התובע להתרכז בגובה הסכום (להכחשה גורפת יש מחיר).

 

דוגמא נוספת.

תביעה לקצבה מחברת ביטוח, שהוכחשה באופן כללי והנתבע ביקש לחקור את התובע בנוגע לסכום הקצבה, ביהמ"ש פסל בקשתו זו מאחר ששאלה זו לא עמדה לדיון, ולכן אם התובע ימצא זכאי הוא יקבל את הסכום שביקש בשלמות (מחירה של הכחשה גורפת).

 

דוגמא נוספת.

תובע דורש סכום הלוואה והנתבע מכחיש הכחשה מלאה. אם התובע יוכיח שהייתה הלוואה שוב לא יוכל לטעון הנתבע שסכום הכסף מיועד היה להשקעה.

 

ואולם בכל כתב טענות לא ניתן לטעות טענה עובדתית חלופית כגון היתה הלוואה של 100 ₪ ולחילופין הלוואה של חמישים ₪ (תק' 72 (ב)).

 

ומנגד טענות משפטיות חלופיות ניתן לטעון. כגון: הנתבע מכחיש שהמכונה לא היתה מגודרת ולחילופין התובע היה רשלן בכך שהכניס ידו אליה (אשם תורם) מאחר שמדובר בטענות משפטיות ניתן לטעון אותם לחילופין.

7.3.4         הכחשת חוזה.

תקנה 88: היתה בכתב הטענות טענת חוזה – הכחשת סתם של החוזה בידי בעל הדין שכנגד היא בלבד פירושה הכחשת קיומו של חוזה מפורש או הכחשת העובדות שמכללן אפשר שישתמע קיומו, אך אין פירושה הכחשת חוקיותו של החוזה או דיותו מבחינה חוקית.

דהיינו כאשר מכחישים חוזה בסתם משמעותו שלא קיים חוזה, והתוצאה לכך שלא יהיה ניתן לטעון חוזה מקפח או שהוא נוגד את תקנת הציבור.

7.3.5         עובדות חדשות דורשות טיעון מפורש

תקנה 89: … וכן כל נימוק של הגנה או של תשובה שיש בו אם לא הועלה בכתב הטענות כדי להפתיע את בעל הדין שכנגד או לעורר שאלות שבעובדה שאינן עולות מתוך כתבי הטענות הקודמים. כגון: תרמית התיישנות, שחרור, תשלום, ביצוע או עובדות המגלות מעשה לא חוקי.

 

חציה הראשון של התקנה קובע שעובדות חדשות דורשות טיעון מפורש בנוסף לכך שצריך לציין אם העסקה בטלה או ניתנת לביטול מבחינה חוקית (כאן גם אם הנתבע לא ציין זאת ביהמ"ש לא ייתן יד לעסקה בלתי חוקית (עפ"י סע' 30 לחוק החוזים)).

 

חציה השני של התקנה עוסק בעובדות חדשות ומפתיעות שצריך לכלול בכתב הטענות כגון:

 

7.3.5.1         הפחתת פיצוים מוסכמים.

כאשר יש פיצוי מוסכם בחוזה ניתן לטעון שהפיצוי המוסכם איננו סביר וביהמ"ש נדרש להפחיתו (סע' 15 לחוק החוזים תרופות). ולכן לא דין להכחיש בסתם, אלא חייב לדרוש כבר בכתב הטענות את הפחתת הפיצוי המוסכם וכן את הנסיבות המצדיקות הפחתה זו, וזאת מאחר שזו טענה מפתיעה.

 

7.3.5.2          הודאה במקצת.

כאשר אדם תובע מחברו הלוואה והשני טוען שלא מדובר בהלוואה אלא בהשקעה, צריך לטעון זאת במפרש (סדר הטיעון יהיה שקודם התובע מביא ראיותיו ואח"כ הנתבע – תקנה 158).

 

7.3.5.3         הודאה והדחה.

התובע אומר שהלווה לנתבע מאה ₪ והנתבע טוען פרעתי.

דהיינו, מודה בהלוואה ומדיח אותה בעובדות חדשות. צריך לטעון זאת במפורש בכתב הטענות.

ומכיוון שבהודאה והדחה הנטל עובר לכתבי הנתבע לכן הוא פותח בהבאת ראיותיו והתובע משיב לו (תקנה 159).

 

7.3.5.4         רשלנות תורמת.

מאחר שזו טענה עובדתית מפתיעה לא מספיק להכחיש את עצם הרשלנות בלבד, אלא צריך לטעון כבר בכתב הטענות לאשם תורם מצד התובע. (א"צ לומר אשם תורם שהרי זו טענה משפטית, אלא די בתיאור העובדות שעולה מהן אשם תורם).

 

7.3.5.5         הקטנת הנזק.

טענת הנתבע שהיה על התובע לאחר שנגרם לו הנזק להקטינו.

זו גם טענה מפתיעה שצריך לטעון בכתב הטענות.

 

7.3.5.6         קיזוז (תביעה שכנגד).

זו גם טענה מפתיעה שצריך לטעון בכתב הטענות.

7.4         שינוי חזית.

זוהי דרך חדשה לתיקון כתב טענות, שבה צד להליך מעלה טענה שלא נטענה בהליכים המוקדמים בשלב המשפט, הגם שכתבי הטענות מעמידים את השאלות במחלוקת וקובעים את אפיקי המשפט, קובע השופט זוסמן שכאשר שוכנע ביהמ"ש שהצדדים הסכימו במפורש או מכללא לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות בין שהתעלמו מטענה שם, ובין שהתדיינו וחקרו על טענה שלא נטענה בהם, לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטייה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון.

 

זו למעשה אחת הבעיות הקשות בניהול הליך משפטי, שבו צד מעלה טענה שלא נכתבה בכתב הטענות והצד שכנגד לא מוחה בתוקף. טענה זו נכנסת לדיון הגם שלא הופיעה בכתבי הטענות.

לדוגמא:

תובע שתבע נזק בידו ומביא לשם כך תצהיר עדות ראשית שלתוכו מתומצת הנזק שנגרם לו. על הצד שכנגד לשים לב שב"כ התובע לא מכניס לחקירת התובע עניינים שלא פורשו בכתב הטענות (כגון הנזק שנגרם לרגלו שלא הופיע בכ"ט). כל חוסר התנגדות מצד הנתבע מראה שהוא קיבל מכללא את הרחבת החזית.

 

כן גם להיפך, אם הנתבע מעלה טענות של אשם תורם שלא הופיעו בכתבי הנתבע צריך להתנגד בתוקף להעלות טענה זו, במקרה שבכתב ההגנה הוכחשה התאונה לגמרי.

 

ע"א 65/89 מוסטפה.

העובדות.

אשה תבעה צו הצהרתי שהרכוש שלה ושל בעלה משותף ולא ביקשה חלוקה בפועל ומתוקף שינוי חזית ביהמ"ש חלקו בפועל.

ואומר ביהמ"ש העליון, שמאחר שהורחבה החזית לחלוקה ולא רק לדיון בסעד ההצהרתי הורחבה החזית וניתן לחלק את הרכוש.

7.5         סיכום- כתב הגנה.

הכללים החלים על כתב התביעה חלים גם על כתב הגנה (עובדות ללא ראיות, ללא הוראות חוק וללא טענות עובדתיות סותרות).

מועד הגשת כתב הגנה – 30 יום (תק' 19).

אי הגשתו במועד – יינתן פס"ד על יסוד כתב התביעה בלבד – הרחבות של פס"ד עינצ'י ואריעד עד מתן פס"ד.

 

טענות מקדמיות שחובה לטעון

א. תניית בוררות.

ב. התיישנות.

ג. חוסר סמכות מקומית.

טענות מקדמיות שאין חובה לטעון.

א. אין עילה.

ב. חוסר פרטים.

הכלל שתיקה כהודיה (תק' 83) אך א"צ להכחיש דמי נזק (תק' 84).

נדרשת הכחשה מפורשת (תק' 85).

הכחשה מלאה לגופו של ענין.

חובה לציין עובדות חדשות ומפתיעות (תק' 89).

שינוי חזית יכולה לצרף טענות שלא הובאו בכתבי הטענות.

ü      שיעור  6

8           כתב תשובה

הוא מסמך של התובע המשיב על כתב ההגנה.

 

הצורך בכתב תשובה נובע מכך שהנתבע מעלה טענות בכתב ההגנה שלו, מה שמצריך מהתובע התייחסות והרחבת כתב התביעה.

 

הנתבע לא מקבל הזדמנות להשיב על כתב התשובה.

 

ובשונה מכתב ההגנה שהכלל בו שתיקה כהודיה, בכתב תשובה הכלל הוא שתיקה כהכחשה.

 

תקנה 61: "רשאי" תובע להגיש כתב תשובה לכתב הגנה… לא הגיש התובע כתב תשובה – יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת.

א"כ לרוב א"צ בכתב תשובה והנתבע צריך להוכיח טענותיו.

8.1         ומתי יש צורך בכתב תשובה.

אומר השופט זוסמן (280) לא כדי לכפור בטענות הנתבע שבכתב ההגנה צריך התובע להגיש תשובה, שכן טענות אלה הן תמיד בחזקת מוכחשות, אלא כדי להעלות לפני השופט "עובדות חדשות" המשיבות על הגנת הנתבע, שבדרך זו יוכל התובע ליטול מטענות הנתבע את העוקץ שבהן, דהיינו תוצאה משפטית העלולה לנבוע מן ההגנה אם יישארו דברי הנתבע ללא תשובה.

לדוגמא:

תביעה מחברת ביטוח, שבכתב הגנתה טענה שהתובע חתם על כתב ויתור, כאן התובע משיב בכתב התשובה שכתב הוויתור נחתם בעושק (טענה משפטית חדשה).

ואולם אין הוא צריך לטעון שכתב הוויתור איננו קיים או מזויף שהרי טענות הנתבע הן בחזקת מוכחשות.

 

ע"א 213/68 כמקו.

העובדות:

עובדת שתבעה את מעבידה בנזיקין והנתבע צירף לכתב ההגנה כתב ויתור שחתמה עליו התובעת (לא היה כתב תשובה).

ובשלב המשפט ב"כ התובעת שואל אותה "מה נאמר לך לפני שחתמת על כתב הוויתור?" (ביסוס לטענת עושק) וב"כ הנתבע סירב לשאלה זו בטענה שהתובעים לא כתבו בכתב טענותיהם את ענין העושק.

ואומר ביהמ"ש שכל טענת עובדה בה רצה התובע לנגח את תוקף המסמך מקומה בכתב התשובה, ומשלא העמיד התובע במחלוקת כל שאלה הנוגעת לחוקיותו או דיותו של המסמך (טענת עושק) אין הוא יכול להביא ראיה שמטרתו לפסלו מבחינה חוקית.

ומוסיף ביהמ"ש (באופן תמוה) שניתן להגיש בקשה לארכה להגשת כתב תשובה בתנאי שלא ייגרם עוול לצד השני.

 

א"כ לא ניתן לטעון טענות שלא נכללו בכתבי הטענות אא"כ מדובר בשינוי חזית.

8.2         מועד הגשת כתב תשובה.

תקנה 61: המועד להגשת כתב התשובה הוא תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצא לו כתב ההגנה או האחרון שבכתבי ההגנה כשיש נתבעים אחדים.

8.3         נימוקים וטענות חדשים

תקנה 64: אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין.

 

צריך להיזהר מלהגניב עילות חדשות לכתב התשובה, שהרי אין כתב טענות נוסף (אלא ברשות).

8.4         סיכום- כתב תשובה

הכלל שתיקה כהכחשה (תק 61).

מטרתו לסתור טענות חדשות שהובאו בכתב ההגנה.

מועד הגשתו – 15 יום (תק' 61).(ע"א כמקו)

אין להעלות בו נימוקים וטענות חדשים (תק' 64).

9           סילוק על הסף

9.1         רקע ומושגים

ע"א 312/82 כנעאן נ' דיאב.

העובדות:

אדם שהוגשה נגדו תביעה יצר קשר עם התובע וביקש לקדם פשרה.

לכתב התביעה יש שני מסלולים אפשריים:

א. לדחות את התביעה (טוב לנתבע).

ב. למחוק את התביעה (טוב לתובע).

ג. לחתום על הסכם פשרה ולבקש מהשופט מתן תוקף של פס"ד.

ואולם עורך הדין של הנתבע הגיש בקשה "לבטל" את כתב התביעה, והשופט אכן "דחה" את התביעה.

ב"כ התובע פנה לבימ"ש אחר והגיש את אותה תביעה אך טען הצד שכנגד שתביעה זו נדחתה.

התובע ערער על הדחיה.

וקבע ביהמ"ש שעל השופט הדוחה את התביעה מוטלת חובה לשאול את הצד שנפגע (במקרה דנן התובע) האם הוא רוצה לדחות או למחוק את התביעה.

ולכן אם התובע יעדיף למחוק את התביעה צריך לשאול את הנתבע אם הוא מסכים לכך שהרי הוא הצד שנפגע מכך שאין מעשה בי"ד והתובע יכול לתבוע מחדש בבימ"ש אחר.

9.2         מטרת הליך המחיקה

המחיקה היא אמצעי למניעת דיוני סרק ובזבוז זמנו היקר של בית המשפט.

9.3         מי רשאי ליזום את ההליך.

באופן כללי ביהמ"ש רשאי ליזום הליך של מחיקה (ואולם כאשר ביהמ"ש יוזם הליך מחיקה לעיתים כדאי יהיה לנתבע להמשיך לפס"ד או לדרוש לחילופין דחיה בכדי שהתובע לא ישוב ויטרטר אותו)

9.4         נפקות המחיקה (באופן כללי)

תקנה 527: מחיקת תובענה אינה מעשה בית דין ואין בה כשהיא לעצמה כדי למנוע את התובע מלהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה.

דהיינו, מחיקת תובענה לא יוצרת מעשה בית דין ואולם יש לה כמה נפקויות משלה:

א. פגיעה מורלית.

ב. להתחיל את התביעה מחדש.

ג. תשלום אגרה מחדש.

ד. כל מה שהיה בתיק נמחק.

9.5         מחיקה על הסף (תקנה 100).

תקנה 100: "בית המשפט או הרשם" רשאי בכל עת לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם על יסוד אחד מהנימוקים האלה.

(1) אין "הכתב" מראה עילת תביעה.

דהיינו מתוך הכתב עצמו השופט מסיק שאין עילת תביעה.

לדוגמא:

תביעה להלוואה שטרם הגיע מועד פירעונה, היא העדר עילה העולה מן הכתב.

ומנגד טענת פרעתי איננה מגבשת עילה למחיקה שהרי היא טענה שתתברר בשלב ההוכחות.

 

(2) נראה לבית המשפט או לרשם "מתוך הכתב" שהתובענה היא טרדנית או קנטרנית.

דהיינו כתב התביעה איננו ממוקד (טענה נזק באופן כללי) או קנטרני (תביעה על סכום פעוט).

 

במקרה של 1 ו-2  יש לביהמ"ש שתי אפשרויות:

א. למחוק את התביעה.

ב. לאפשר את תיקונו של כתב התביעה (תק' 91-96).

קרי, כאשר ניתן להציל תובענה מכיליון ע"י תיקונה אין מוחקים אותה על הסף אלא נותנים אפשרות לתקנה (הוצאות יוטלו על התובע).

אך גם אם הותר תיקון צריך להגיש כתב טענות מתוקן ולא להסתמך על תיקוניו של השופט.

 

(3) שוויו של נושא התובענה נישום בחסר והתובע לא תיקן את הכתב תוך הזמן שנקבע לכך.

לדוגמא:

תביעה למכונית ששוויה נישום בחסר (בכדי לחסוך בעלויות האגרה) ותוך כדי התיק הנתבע מציין ששווי המכונית הוא גבוה יותר, ביהמ"ש יבקש לתקן את הכתב ואם לא תמחק התביעה.

 

(4) שולמה אגרה בלתי מספקת, והתובע לא שילם את האגרה הנדרשת תוך הזמן שנקבע לכך.

אגרה משולמת בשני תשלומים: הראשון סך 1.25% מסך התביעה מראש, ו-1.25% בשלב ההוכחות.

ואם מתברר לנתבע שהתובע לא שילם את מלוא האגרה, ביהמ"ש ימחק את התביעה.

 

ע"א 1673/93 לירל טריידינג בעמ' נ' המגן.

העובדות:

הנתבעת ביקשה מחיקה על הסף בגין אי תשלום מלא האגרה ואכן ביהמ"ש מחק את התביעה.

הערעור על פס"ד זה התקבל מאחר שהמחיקה היתה על סף תקופת ההתיישנות מה שייצר בפועל דחיה, ולכן ביהמ"ש ביטל את המחיקה.

 

(מחיקה על הסף הגם שהיא לא מעשה בי"ד, היא פס"ד לכל דבר).

9.5.1         דגשים על תקנה 100.

א. יתכן מצב של מחיקה כלפי כל הנתבעים או חלק מהם.

ב. למרות לשון התקנה המדבר על כתב תביעה, בפועל הכוונה היא לכל תובענה ולא רק לכתב תביעה.

ע"א 615/84 מרקוביץ נ' סתם.

העובדות:

עסקת קומבינציה שהתפוצצה והתובע הגיש תביעה לביצוע בעין של ההסכם (סמכות מחוזי) וסעד כספי, ואולם מאחר שהם טרם גיבשו את גובה הסעד הכספי, הם ביקשו וקבלו היתר פיצול סעדים, ואכן השופט כתב שהחוזה בין הצדדים תקף אך איננו אכיף.

התובע פנה לבימ"ש אחר ותבע פיצוי והשופט מחק להם את התביעה בטענה שגובה הפיצוי תלוי בפסק הדין בעניין ביצוע בעין של ההסכם.

התובע ערער בטענה שהמחיקה איננה באחת מן העילות הכתובות בתקנה 100.

 

ואומר ביהמ"ש שרשימת העילות למחיקה איננה סגורה, זו סמכות טבועה של בית המשפט, שהרי מטרתן של התקנות היא להבטיח ניהול משפט בצורה יעילה ולמנוע סחבת ובזבוז זמן שיפוטי מיותרים. אולם כל זאת יהיה תוך שמירה על זכותם של הצדדים למשפט להביא את ראיותיהם וטיעוניהם בצורה נאותה ובמתן החלטותיו הדיוניות רשאי ואף חייב ביהמ"ש לנקוט אמצעים כדי למנוע התדיינות שהינה אקדמית וחסרת תועלת מעשית.

ומכח סמכותו הטבועה יכול ביהמ"ש למחוק את התביעה אף שהעילה לכך אינה מנויה בתקנה 100.

9.5.2         עילות נוספות למחיקה

9.5.2.1         הליך גילוי מוקדם.

בכדי להבין עילות אלו נדון בהליך גילוי מוקדם המונה חמישה דברים:

9.5.2.1.1       שאלון.

לאחר כתב הטענות האחרון ובתוך 30 יום ניתן להגיש לנתבע שאלון שמטרתו גיבוש התביעה.

זהו כלי חשוב המגבש גרסה כבר בשלב מוקדם של ההליך.

 

הצד שכנגד עונה על השאלון בתצהיר, וברגע שמבקש השאלון קיבל תשובות דרכן הוא יכול לגבש את עמדתו של הצד שכנגד, ובשלב ההוכחות לרסק את עדותו של עונה השאלון.

 

אין כל חובה לצרף לכתבי הטענות את כל התצהיר, אלא ניתן לגזור ממנו את מה שנצרך לתובע.

 

הליך הגשת שאלונים.

בקשת שאלון תוך 30 יום מכתב הטענות האחרון. יש למשיב 30 יום לענות על השאלון ולאחר 15 יום יכול מבקש השאלון במידה והנתבע לא משיב עליהן לבקש צו למתן שאלון.

9.5.2.1.2       גילוי מסמכים.

הליך גילוי מסמכים כולל שני מרכיבים:

1. הליך גילוי מסמכים כללי.
2. הליך גילוי מסמכים ספציפי.

 

הליך גילוי מסמכים כללי (תקנה 112)

בו התובע מבקש את כל המסמכים שיש לנתבע, והנתבע חייב לפרט בתצהיר מהם המסמכים שיש בידו.

 

הליך הגילוי.

תוך 30 יום מכתב הטענות האחרון ניתן לבקש גילוי מסמכים, הנתבע חייב תוך 30 יום לגלות מסמכיו בתצהיר ובאם הוא מסרב תוך 15 יום ניתן לבקש צו גילוי מסמכים.

 

לאחר שהנתבע גילה מסמכיו, ניתן לבקש לעיין במסמכים.

 

מסמך שלא צורך לתצהיר לא יוכל לשמש ראיה בעתיד (תקנה 114א'), ואולם סנקציה זו לא תמיד עוזרת שהרי ישנם מסמכים שהנתבע לא מעוניין להראות כלל ולכן יש צו לגילוי מסמך ספציפי.

 

הליך גילוי מסמך ספציפי (תקנה 113)

בו התובע מבקש לעיין במסמך ספציפי שבשליטת הנתבע.

9.5.2.1.3       צו גילוי מסמכים

אם התובע מסרב לגלות מסמכיו ניתן לבקש מבית המשפט צו לגילוי מסמכים תוך 15 יום.

9.5.2.1.4        מתן פרטים נוספים.

תקנה 65: בית המשפט או הרשם רשאי בכל עת לדרוש פרטים נוספים ומפורטים יותר לכל ענין הנזכר בכתב הטענות או נוגע לו ולהורות שהפרטים העובדתיים יוגשו בתצהיר, כן יוכל להורות בדבר הוצאות ועניינים אחרים הנגזרים מדרישתו להוספת פרטים ככל שנראה לו.

דהיינו, כאשר כתב הטענות חסר, ניתן לפנות "ישר לשופט" בבקשה להוספת פרטים.

כגון: תביעה כללית לנזק, ניתן לבקש מהשופט פירוט אלו חלקי גוף נפגעו.

 

וכאשר ניתן אישור להוסיף פרטים יינתן לו זמן להגיש כתב טענות לפי הזמן שנותר לו, קרי אם נותרו לו עשרה ימים עד תום המועד, זמן זה ישמר (תקנה 66).

 

בבקשה להוספת פרטים הפניה היא ישירות לשופט בשונה מגילוי מסמכים ושאלון שהפניה היא לנתבע.

 

9.5.2.2         הפרת צו לגילוי מוקדם

על הפרת צו לגילוי מוקדם (שאלון, מסמכים, הוספת פרטים) קובעת תקנה 122: בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון, גלוי מסמכים, עיון מסמכים, או צו למתן פרטים נוספים: אם הוא התובע ימחק ביהמ"ש או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית המשפט את כתב הגנתו, ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית המשפט או הרשם להאריך את הצו.

 

דהיינו, כאשר הצדדים מפרים צו:

אם התובע הוא המפר – תמחק תובענתו.

אם הנתבע הוא המפר – ימחקו כתבי ההגנה ויינתן פס"ד בהעדר הגנה.

 

למעשה הסנקציה שמוטלת על הנתבע חמורה יותר, שהרי לתובע נמחקת תובענתו, ואולם הנתבע יקבל פס"ד בהעדר הגנה (ע"א 2271/90 ג'מבו).

 

9.5.2.3         צו לבדיקת נכס

תקנה 124: ביהמ"ש רשאי לצוות על בעל דין להרשות לבעלי דין שכנגד לרבות מומחה לבדוק כל נכס שנתעוררה לגביהם שאלה בתובענה – לא קיים בעל הדין את צו יחולו הוראות תקנת 122 בשינויים המחויבים.

לדוגמא:

התובע רוצה לאכוף חוזה להתקנת מטבח בביתו, והנתבע מבקש צו לבדוק את המטבח בבית התובע.

הסנקציות ישאבו מתקנה 122.

 

9.5.2.4         צו הפקדת כסף לכיסוי שכר מומחה.

תקנה 131 אומרת: שכאשר ממונה מומחה מטעם ביהמ"ש השופט קובע מי מבין הצדדים אמור לשאת בשכרו, ואם לא נענה בעל הדין להוראת ביהמ"ש, אם הוא תובע תמחק תובענתו ואם הוא נתבע ימחקו כתבי טענותיו.

 

9.5.2.5         מחיקת תובענה שנדחתה ללא קביעת מועד.

תקנה 153 (א) ביהמ"ש או הרשם רשאי לדחות את הדיון דחיה ללא מועד…

(ב) נדחה הדיון דחיה ללא מועד ולא נתבקשה החזרת המשפט תוך ששה חודשים מיום הדחיה האחרונה, רשאי ביהמ"ש או הרשם ליתן הודעה לבעלי הדין לבוא וליתן טעם מדוע לא תמחק התובענה. לא ניתן טעם להנחת דעתו של ביהמ"ש או של הרשם, תימחק התובענה.

דהיינו, תביעה שנדחתה ללא מועד ונרדמה למשך ששה חודשים, ביהמ"ש יבקש טעם שמניח את דעתו מדוע לא תמחק התביעה, ומשלא ניתן טעם המניח דעתו של ביהמ"ש, רשאי הוא למחוק את התביעה.

 

9.5.2.6         מחיקת תובענה מחמת אי התייצבות.

תקנה 157 מאפשרת מחיקת תובענה בשל אי התייצבות בג' מישורים:

א. גם הנתבע וגם התובע לא התייצבו לדיון.

כאן ביהמ"ש רשאי לדחות את הדיון למועד מאוחר, או למחוק את התביעה. ומי שהסנקציה מופנית נגדו הוא התובע שהרי הוא זה שאמור לנהל את התיק.

 

ב. הנתבע לא התייצב.

התובע יוכיח את תביעתו עד כמה שחובת הראיה עליו ויהיה זכאי לסעד המבוקש.

כאן לא מדובר על מתן פס"ד בהעדר הגנה, אלא מתן פס"ד תוך הסתמכות על כתב הטענות שנמצא בתיק שהוא למעשה כתב הגנה רזה.

 

ג. התובע לא התייצב.

אם התובע לא התייצב, רשאי הנתבע "לבקש" למחוק את התביעה או לדחותה.

 

כאשר ניתן החלטה במעמד צד אחד, יש בידי הצד שכנגד שני הליכים:

א. ביטול (תקנה 201) תוך 30 יום ובכפוף לתנאי התקנה.

ב. ערעור.

9.5.3         סדרי הדין בבקשת המחיקה.

9.5.3.1         אופן הגשת הבקשה,

9.5.3.1.1       במסגרת כתב הטענות.

רע"א 218/85 שטמר.

העובדות:

תביעה נגד חברת ביטוח. והנתבעת כתבה בסע' 13 לכתב הגנתה שהתובע חתם על כתב ויתור ובשלב ההוכחות הוא ביקש לדחות את הביעה על הסף והתובע ביקש תיקון כ"ט ונדחה.

ואומר ביהמ"ש שצריך היה לתת לתובע לתקן כתב תביעתו, שהרי בקשה למחיקה או לדחייה על הסף היא בקשה מפתיעה, והגם שהנתבעת צרפה את כתבי הוויתור לכתב הגנה, לא די בכך, אלא שהיא היתה צריכה לכתוב במפורש שבגין כתב ויתור זה היא מעוניינת לדחות או למחוק את התביעה, או אז ניתן יהיה לבקש מחיקה בעל פה.

9.5.3.1.2       ע"י בקשה בכתב.

ניתן לבקש מחיקה או דחיה על הסף בבקשה בכתב (אם מדובר בטענה עובדתית עליה להיות בתצהיר).

לבקשה בכתב יש שני חסרונות:

א. היא לא נחשבת חלק מההליך.

ב. כאשר צד מגיש בקשה בכתב בקדם משפט, הצד השני יכול לתקן את תביעתו (במקרה שטמר הצד התובע יוכל לטעון לעושק).

 

9.5.3.2         דחיית הבקשה.

אם בקשת הדחיה / מחיקה היא בקשה בכתב, ניתן להגישה שוב גם אם היא נדחתה (תקנה 241 (ה)).

 

9.5.3.3         האם ניתן לבקש מחיקה בכל שלב בהליך ואפי' בערעור?

תקנה 149 (ב): לא ידון ביהמ"ש או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול להביאה בקדם משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.

 

תקנה זו סותרת את תקנה 100 המאפשרת בקשה למחיקה "בכל עת".

ואולם נקבע שתקנה 149 גוברת על תקנה 100, ולכן אם ניתן היה לדרוש את המחיקה בקדם משפט ולא נעשה כן, דרושים טעמים מיוחדים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין בכדי לקבל בקשה למחיקה בשלב מאוחר יותר.

 

באופן כללי הפסיקה מראה שבפועל לא מוחקים תביעות.

לדוגמא:

ע"א 109/84 ורבר.

נקבע שהסמכות למחוק יכולה להיות ביוזמת ביהמ"ש אפי' בניגוד לדעת הנתבעים אך ביהמ"ש לא ינקוט בצעד קיצוני של מחיקה מטעם שזו לא מגלה עילה, אם ניתן להחיותה ע"י תיקון.

 

ע"א 76/86 פינשטיין.

השופט מלץ קבע שאין למחוק תביעה במקום שקיימת אפשרות "אפילו קלושה" שהתובע יצליח בתביעתו.

 

פסקי דין אלו קובעים סטנדרט נמוך המקל על התובעים, ויש לכך ביקורת רבה שהתוצאה של אי מחיקה היא הצפת בתי המשפט בתביעות סרק, וכידוע צדק נדחה הוא צדק נכה.

9.5.4         סיכום ביניים:

מחיקה על הסף אינה יוצרת מעשה בי"ד וניתן לחזור על התביעה בכפוף להתיישנות.(תק' 527)

ישנן ארבע עילות למחיקה (תקנה 100)

א. הכתב לא מראה עילה.

ב. תביעה טרדנית.

ג. כתב תביעה נישום בחסר.

ד. לא שולמה אגרה.

עילה נוספת היא סמכות טבועה (ע"א מרקוביץ).

 

עילות נוספות למחיקה

א. מחיקת תובענה מחמת הפרת צו (תק' 122 – צו לשאלון, עיון גילוי מסמכים ותיקון פרטים נוספים).

ב. צו לבדיקת נכס (תק' 124).

ג. צו להפקדת כסף בידי מומחה (תק' 131).

הסנקציות:       

לתובע – תמחק תובענתו.

לנתבע – יינתן פס"ד ללא כתבי הגנתו.

 

ד. מחיקת תובענה שנדחתה ללא מועד (תק' 153).

ה. מחיקת תובענה מחמת אי התייצבות (תובע נתבע, שניהם – תק' 157).

 

אופן הגשת הבקשה – בכתב הטענות או בקשה בכתב (חובה לציין במפורש שהרי זו טענה מפתיעה – ע"א שטמר).

דחיית הבקשה – ניתן להגיש שוב (תק' 241 (ה)).

ניתן לבקש בכל שלב – (תקנה 100) אך בתנאי שלא היתה אפשרות לבקש בקדם משפט (תק' 149 (ב) ).

 

9.6         דחיה על הסף (תקנה 101)

הכלל שדחית תובענה יוצרת מעשה בי"ד ולא ניתן להגישה שוב.

מטרת התקנה שביהמ"ש לא יבזבז את זמנו לשווא. התקנה נותנת קיצור דרך הדוחה את התביעה.

9.6.1         העילות לדחייה

תקנה 101: ביהמ"ש או "רשם שהוא שופט" רשאי בכל עת לדחות תובענה נגד הנתבעים כולם או מקצתם באחד הנימוקים הבאים:

(1) מעשה בי"ד

כאשר הוגשה בעבר תובענה באותה עילה ונגד אותם צדדים, והיא נידונה לגופה והוכרעה ע"י בית משפט מוסמך (לא פס"ד אגב גררא ע"פ סע' 76 לחוק בתי המשפט), נוצר מעשה בי"ד, ולא ניתן יהיה להגיש תביעה נוספת באותה עילה.

הדבר יבחן ע"פ זהות העילות.

 

(2) חוסר סמכות

הסייג לכך הוא תקנה 101 (ב) הקובעת שלא ייעתר בית המשפט לבקשת דחיה מחוסר סמכות אם נראה לו שיש להעביר את הענין לבית משפט או בית דין מוסמך אחר.(ראה סעי' 79 לחוק בתי המשפט)

 

ואולם ניתן לדחות על הסף מחוסר סמכות בינלאומית.

 

(3) כל נימוק אחר שלפיו ניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע.

זהו סע' סל המאפשר לדחות תביעות. כגון:

א. התיישנות.

ב. העדר יריבות – כגון: תובע שנפגע ברח' פלוני והתברר שהנתבע היה באותו זמן ברח' פלמוני.

ג. שימוש לרעה בהליך ביהמ"ש – כגון: מסמכים מזויפים.

ד. חוסר תו"ל היורד לשורשו של ענין.

 

ככלל, בדחיה צריך לשמוע הוכחות לקיומה, בשונה ממחיקה שניתן למחוק ע"פ מה שעולה מן הכתב.

9.6.2         סדר הדין בבקשה לדחייה.

הסמכות לדחיית תובענה מסורה לביהמ"ש או לרשם שהוא שופט.

 

ניתן לדחות כל "תובענה" – כל כתב טענות הפותח הליך.

 

9.6.2.1         ניתן להגיש את הבקשה בשתי אפשרויות:

א. טענה מקדמית בכתב ההגנה.

ב. בקשה בכתב (אם יש עובדות חדשות תצורף כתצהיר).

 

ניתן לנהל הליך ביניים המברר האם דין התביעה להידחות וכאמור אין הכרח שהדבר יתברר מתוך כתב התביעה וככל בקשת ביניים הערעור הוא ברשות.

9.7         הפסקת תובענה.

תקנה 154: רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד להפסיק תובענה או לחזור בו מתביעתו, יגיש על כך בקשה לבית המשפט או לרשם ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת.

לדוגמא:

תובע שלא הגיע לדיון שלו עד מרכזי, רשאי הוא לבקש מבית המשפט להפסיק תובענתו.

ובשונה ממחיקה הפסקת תובענה היא רק מצד התובע או תובע שכנגד.

 

ע"א 746/88 בוזגלו

העובדות:

קטין תבע בפלת"ד נזקי גוף, ומומחה מטעם ביהמ"ש קבע לו 48% נכות, אך קבע גם שיתכן וישתנה מצבו בעתיד (לטובה או לרעה).

התובע ביקש למחוק את התביעה (לא להפסיק) ורץ לביהמ"ש בחיפה לתבוע מחדש. כן הוא ביקש לצרף את חוו"ד המומחה שקבע לו נכות גבוהה, וביהמ"ש סירב לקבלה שהרי מחיקה מוחקת את כל התיק.

ולכן התובע ביקש לערער על המחיקה.

ואומר ביהמ"ש שהיה על ב"כ התובע לבקש "להפסיק" את התביעה ולא למוחקה, ובתנאי שתשמר אותה חוו"ד של המומחה, דהיינו הפסקה (כעין מחיקה) עם השארת אי אלו פרטים מהתיק הקודם.

וכמובן הענין תלוי בשק"ד של השופט, האם הוא מתיר להפסיק את התביעה ולשמור את חוות הדעת של המומחה, וזאת מתוך התחשבות בנתבע שהוא זר שניזוק מהמחיקה.

9.7.1         א"כ לסיכום:

דחיית תביעה – אין שק"ד.

מחיקת תביעה – היא מחיקת כל התיק.

הפסקת תביעה – ניתן להשאיר אי אלו תנאים מהתיק אלא שהשופט יתחשב בנתבע.

9.7.2         אופן הגשת הבקשה.

התובע או הנתבע שכנגד אשר רוצה להפסיק את התביעה יכול לפעול בשתי דרכים:

א. ע"י הגשת בקשה בכתב – אם יש עובדות חדשות יצורף תצהיר.

ב. ע"י בקשה בע"פ במהלך הדיון.

9.7.3         דחיית הבקשה.

ביהמ"ש רשאי לסרב לבקשה, ואם סירב והתובע או הנתבע שכנגד הפסיק לטפל בתובענה ביהמ"ש רשאי לבצע דחיה שתוצאותיה מעשה בי"ד (תקנה 154 (ג)).

באופן כללי תביעה שכנגד בתובענה שהופסקה ממשיכה אף אם התובענה המרכזית נמחקה, נדחתה או הופסקה (תק' 57).

9.8         סיכום סופי

9.8.1         דחיה על הסף (תק' 101)

ככלל דחיה יוצרת מעשה בי"ד.

עילות לדחייה

א. מעשה בי"ד

ב. חוסר סמכות (בינלאומית).

ג. עילת סל.

העלתה של הדחיה.

א. טענה מקדמות בכתב ההגנה.

ב. בקשה בכתב.

9.8.2         הפסקת תובענה (תק' 154).

היא אפשרות בידי התובע.

ביהמ"ש לא יאשר אותה בקלות שהרי הוא מתחשב בנתבע (ע"א בוזגלו).

העלאת הפסקה:

א. בקשה בכתב.

ב. בקשה בע"פ בעת הדיון.

 

 

 

ü      שיעור 7

10      תיקון כתבי טענות.

בד"כ הרצון לתקן כ"ט עולה כאשר עולים דברים חדשים.

תקנה 143 (1) בקדם משפט או לצרכי קדם משפט מוסמך "שופט" לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין, להתיר את תיקונם וכו'.

כאמור, לאחר הגשת כתב התביעה מתגלים דברים חדשים שעולים מהשאלונים וגילוי המסמכים. כמו"כ מכתבי הטענות של צד ג'.

 

השלב המתאים ביותר לעתירה על תיקון כתבי טענות הוא שלב קדם המשפט.

 

הגישה בבתי המשפט היא ליבראלית, וניתן לבקש לתקן את כתבי הטענות, שהרי עיקר ההליך השיפוטי הוא בירור הפלוגתא הנטושה בין הצדדים, ולכן אם עולה עילה חדשה עדיף שהיא תתברר בתיק הנוכחי מאשר בתיק חדש.

כמו"כ הנזק שנגרם לצד שכנגד הוא אינו גדול.

 

התקנות העוסקות בתיקון כ"ט הן, תקנה 91 ותקנה 92.

ואולם יש הבדל מהותי ביניהן.

תקנה 91 כותרתה "הוראה לתקן" – כאשר יש ענין מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה לסבכה או להשהותה, בית המשפט או הרשם רשאי להורות לתקן את כתב הטענות, אלא שבס"ק ב' נקבע שצריך בראש ובראשונה לפנות לבעל הדין שכנגד תוך חמשה עשר יום מכ"ט האחרון בטרם מבקשים שבית המשפט ייתן הוראה לתקן את כתב הטענות.

לא כן בתקנה 92 שכותרתה "רשות לתקן" – וזאת כאשר בעל דין "נזכר" בעילה חדשה שעלתה מכתבי הטענות, כאן מאחר שמופר האיזון בין הצדדים יבקש בעל הדין החפץ בתיקון, רשות לתקן כתב טענותיו.

 

תקנה 91: בית משפט או רשם רשאי להורות כי ימחק או יתוקן כ"ט שאין בו צורך או שהוא מביש. כן רשאי ביהמ"ש להורות לתקן או למחוק כ"ט שלא קוימו לגביו הוראות תקנות אלו.

 

בבקשת הוראה לתקן יש ארבעה עילות + עילת סל.

א. כ"ט שאין בו צורך.

ב. כ"ט מביש.

ג. כ"ט העלול להפריע לדיון הוגן בתובענה.

ד. לסבכו או להשהותו.

ה. כ"ט שלא קוימו לגביו הוראות תקנות אלה (עילת סל).

ולכן כאשר יש בכ"ט טענות עובדתיות חלופיות ניתן לתקוף כ"ט זה דרך עילת הסל של תקנה 91.

 

הסיבה לקיומה של תקנה 91 על אף קיומה של תקנה 100 העוסקת במחיקה על הסף, היא, שתקנה 91 באה לחדש שניתן למחוק סעיף ספציפי מתוך כתב הטענות ולא את כל כתב הטענות כפי שמורה תקנה 100.

10.1     תיקון כתבי טענות.

תקנה 92: ביהמ"ש או הרשם רשאי להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה יעשה לפי הצורך כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.

10.1.1      הרצון לתקן כ"ט נובע ממספר סיבות

10.1.1.1     להוסיף צד ג' כנתבע.

לדוגמא:

אדם שניזוק במלון עקב החלקה, ותבע את המלון ששלח הודעת צ"ג לחברת הניקיון. התובע רוצה לצרף את חברת הניקיון כנתבעת בכדי שיהיה לו יריבות ישירה מול חברת הניקיון.

 

10.1.1.2     לברר את כתב התביעה.

התובע מעמעם את כתב התביעה שלו (בכדי למנוע אשם תורם) ולכן הצד שכנגד מבקש להבהיר את כתב התביעה.

 

10.1.1.3     להוסיף סעד.

לעיתים כאשר הנזק מחמיר, או נזקים נוספים שהתגלו, התובע חייב לדרוש להוסיף את החמרת הנזק, שאל"כ הוא לא יכול לתבוע זאת במסגרת הליך אחר שהרי תובענה צריכה שתכיל את מלוא הסעד.

10.1.2      תיקון כתב הטענות יוּתר, בהתקיים שני תנאים:

א. הוגשה בקשה לתיקון בצירוף תצהיר המאמת את העובדות החדשות (אם אין עובדות חדשות א"צ בתצהיר).

ב. התיקון דרוש כדי שביהמ"ש יוכל להכריע בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת.

10.1.3      הנזק בבקשה לתיקון כ"ט.

לתיקון כתב טענות יש מחיר שנסרך בצד בקשת התיקון.

 

10.1.3.1     טענות עובדתיות בתצהיר.

כתב הטענות יכול להכיל טענות כרימון שהרי אין תצהיר בצדו, לא כן כאשר יש תצהיר התיקון צריך שיהיה ממוקד.

 

10.1.3.2     חקירה מקדמית.

ניתן לחקור את המצהיר כבר בשלבים המוקדמים של התיק ולדלות ממנו פרטים שיגבשו את הליך התביעה / ההגנה.

 

10.1.3.3     אפשרות אוטומטית לבעל הדין שכנגד לתקן.

בעל הדין שכנגד יכול לתקן את כתבי טענותיו גם בעניינים שלא קשורים לתיקון הראשון (וללא צורך בבקשת רשות). חשוב לציין שהאפשרות לבע"ד שכנגד לתקן היא רק ברשות לתקן(92) ולא בהוראה לתקן(91).

בר"ע 150/73 סימה רון נ' חזן.

העובדות:

סימה רון תבעה את אדון חזן שעיבר אותה והבטיח להינשא לה, ולשווא, אלא שהיא שכחה לצרף חוו"ד רפואית המראה שהיא ניזוקה נפשית מהעניין, וביהמ"ש הרשה לה לתקן ולצרף את חוות הדעת, חזן הנתבע הגיש בתיקון כתב טענותיו תביעה שכנגד, ללא קשר לחוות הדעת, וביהמ"ש המחוזי מחק את התביעה שכנגד, ומכאן הערעור.

ביהמ"ש העליון קובע שהזכות של הצד שכנגד לתקן את כתב טענותיו כוללת גם זכות להגיש תביעה שכנגד והודעות צ"ג.

10.1.4      רשות לתקן ללא נטילת רשות

לתיקון כתבי הטענות יש חריג המצוי בתקנה 136 האומרת שבעל דין רשאי תוך חמשה עשר יום מהיום שהוצאה לו חוו"ד של מומחה לתקן כ"ט ללא נטילת רשות מבית המשפט "לאור האמור בחוות הדעת", היה בע"ד תובע, רשאי לתקן את הסעד שביקש בין להעלאה ובין להפחתה בין להרחבה ובין לצמצום.

 

כאן שני הצדדים שמביאים מומחה וביהמ"ש ממנה מומחה מטעמו ונותן המומחה חוו"ד רשאים התובע והנתבע לתקן את כתב טענותיהם ללא נטילת רשות מביהמ"ש.

10.1.5      שיקולי ביהמ"ש בבקשה לתיקון.

המבחן המשולש מגבש את מכלול השיקולים שביהמ"ש ירשה בגינם לתקן את כתב הטענות.

 

10.1.5.1     המועד בו מוגשת הבקשה לתיקון.

בר"ע 282/80 המגדר.

העובדות:

צד שניהל הליך ובשלב ההוכחות התובע התרשם עמוקות מחוסר רצינותו של הנתבע, ולכן הוא הגיש בקשה לתיקון כתב הטענות ולהוספת עילה.

ביהמ"ש קבע שהגשת בקשה לתיקון בשלב ההוכחות היא מאוחרת שהרי השופט שמע עדים.

 

ומנגד תקנה 92 מאפשרת להגיש בקשת רשות לתקן בכל עת.

אלא שתקנה 149 (ב) אומרת שעניינים שיכלו לעלות בשלב הקדם משפט לא יעלו שוב אלא בהתקיים שני תנאים:

א. למנוע עיוות דין.

ב. טעמים מיוחדים שירשמו.

ובפסיקה נקבע שתקנה 149 חזקה יותר וגוברת על תקנה 92.

 

10.1.5.2     האם הטעות הדורשת תיקון צריכה שתהא בתו"ל?

ר"ע 9/84 אגודת ארתור רובינשטיין.

העובדות:

החברה הישראלית למדליות ומטבעות הנפיקה מדליה לכבוד הקונצרט שנערך לכבודו של ארתור רובינשטיין. עזבונו של רובינשטיין הגיש בקשה לצו מניעה זמני להפצת המדליה וקיבלו.

לאחר 14 יום במעמד הצדדים השופט קבע שניתן לקבל פיצויים ונטל מהם את צו המניעה, אלא שבתביעה המקורית הם לא דרשו פיצויים ולכן השופט הציע להם לתקן את כתב הטענות.

יומיים לפני שלב הקדם משפט הם הגישו בקשה בכתב לתיקון כ"ט, וקיי"ל שלבקשה בכתב יש לצד שכנגד עשרים יום להשיב עליה, ולכן אמר השופט שבגין התרשלות עזבון רובינשטיין אין הוא מרשה לתקן את כתב הטענות, ומכאן הערעור.

ואומר ביהמ"ש שהגם שהייתה התרשלות חמורה אין מניעה לתקן את כתב הטענות, שהרי אם לא ניתן לעיזבון לתקן יאבד הסעד לגמרי.

א"כ רשלנות של צד לא פוגעת בתום הלב.

 

רע"א 3385/08 מרקש סליין נ' טלאל.

נקבע שהמבחן למתן הרשות לתקן הוא הגינות דיונית (תו"ל דיוני).

 

10.1.5.3     האם ההחלטה לאפשר תיקון תגרום נזק שאינו ניתן לפיצוי.

בד"כ ביהמ"ש מפצה כספית את הצד שכנגד, אך ישנם מקרים שבהם לא ניתן לפצות.

לדוגמא:

ע"א 728/79 קירור נ' זייד.

העובדות:

בכתב התביעה של זייד נכתב, "שבשנת 1972 תוך כדי עבודתו באחסנת הבננות נקטעה ידו השמאלית של התובע" (מכתב התביעה לא עולה עילה, שהיה צריך להיכתב שמדובר בתאונה ולהצביע על מזיק).

הנתבעת בראותה שהכתב אינו מעלה עילה, בקשה למחוק את התביעה, ולכן התובע הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה ומבקש לצרף חוו"ד מתוקנת שהתאונה ארעה בשנת 1968.

ביהמ"ש העליון שלל את האפשרות לתיקון משתי סיבות:

א. התובע לא צירף תצהיר.

ב. מאחר שהוא הגיש בקשה לתיקון כ"ט על סִיפָּהּ של תקופת ההתיישנות, ומאחר שכתב הטענות הראשון לא מראה עילה, הרי שבאמצעות התיקון הוא מחזיר את הזמן לאחור.

כן גם לגבי נתבע חדש שלא ניתן לצרפו לאחר תקופת ההתיישנות שהרי לגביו התיישנה התביעה.

זו א"כ תביעה שבקשתה לתיקונה לא ניתן לפצות.

(בארה"ב ניתן באמצעות תיקון כתב טענות לעצור את הזמן ולהכניס עילות ותביעות אחרות).

 

רע"א 2992/98 לודמילה ספקטור נ' מגדל.

העובדות:

בתביעה לת"ד א"צ בצירוף חוו"ד רפואית, והשופט מינה מומחה מטעמו שקבע לה 70% נכות.

האשה הגישה שתי בקשות:

א. לתקן את כתב הטענות.

ב. להעביר את התיק למחוזי (תביעה שמנה יותר).

שופט השלום לא הרשה לתקן, שהרי סמכותו העניינית היא עד שנים וחצי מליון, ולכן הוא מציע למחוק את כתב הטענות ולהגישו מחדש במחוזי.

התובעת סירבה מהסיבה שמחיקת כתב הטענות מוחקת גם את חוות הדעת שהושגה בעמל רב.

ואומר השופט אור שבימ"ש שלום מוסמך לדון בבקשת התיקון שתוצאותיה העברת הדיון למחוזי מהסיבות של קיצור הליכים ותמריץ שלילי להגיש במחוזי.

 

10.1.6      הליכי תיקון כ"ט.

תקנה 93: כ"ט מתוקן יוגש תוך חמשה עשר ימים, אם לא קבע ביהמ"ש או הרשם אחרת.

א"כ כ"ט מתוקן יוגש תוך 15 יום, הגם שהשופט מאשר תיקון לכתב הטענות הישן צריך שבשלב ההוכחות יהיה לנגד עיניו כ"ט מתוקן ומסודר.

 

תקנה 94: הגיש בע"ד כ"ט מתוקן ישיב עליו בע"ד שכנגד או יתקן "בלי נטילת רשות" את כתב טענותיו הוא, תוך חמשה עשר יום מיום שהומצא לו כ"ט המתוקן… תיקון של טענה עובדתית או הוספתה טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.

ביאור:

תשובה לכ"ט מתוקן – ללא נטילת רשות וללא הגבלה לנושאים שבהם תוקן כתב הטענות של בעל הדין הראשון.

מועד הגשת התשובה – תוך 15 יום.

אופן התשובה – הגם שהצד השני יכול להוסיף ככל העולה על רוחו, אולם באם הוא טוען טענות עובדתיות חדשות חייב הוא לצרף תצהיר.

 

תקנה 95 קובעת שאם לא תוקן כתב הטענות שכנגד יראו אותו כמסתמך על כ"ט המקורי, לאפוקי מכתב הגנה שבו שתיקה כהודיה.

 

10.1.6.1     שינוי חזית

דרך נוספת לתיקון כ"ט הוא בשינוי חזית, אך צריך להיזהר בזה שהרי אם הצד שכנגד ישים לב לא ניתן לשוב ולתקן מה שלא תוקן בקדם משפט (תק' 149 (ב)).

10.2     סיכום

• צד רשאי לתקן.
• חייב לצרף תצהיר – ניתן לחקרו בחקירה מקדמית.
• הצד שכנגד יכול לתקן ללא נטילת רשות – כולל תביעה שכנגד והודעות צ"ג.

חריג 136 – הזכות לתיקון בעקבות חוו"ד מומחה.

 

• השיקולים שביהמ"ש ישקול – המבחן המשולש.

א. המועד. ב. תו"ל. ג. האם לא ניתן לפצות.

 

• ניתן לתקן גם תיקון המשנה את סמכות ביהמ"ש (רע"א ספקטור).

מועד התיקון – 15 יום (תק' 93).

התשובה – 15 יום מכ"ט מתוקן (תק' 94) ע"י תצהיר.

וללא תשובה מסתמכים על הכ"ט הראשון (תק' 95).

• דרך נוספת לתיקון כ"ט היא – שינוי חזית.

11      מועדים.

11.1     קיימים שני סוגי מועדים:

א. מועד שנקבע בחיקוק – מועד זה ניתן להארכה "רק" מטעמים מיוחדים שירשמו.

ב. מועד שנקבע ע"י הרשם או ביהמ"ש – תקנה 528 קובעת, שרשאי ביהמ"ש או הרשם שקבעו את הזמן להאריכו לפי שיקול דעתם.

כגון: צו למסירת שאלון שביהמ"ש קבע לו 15 יום ניתן לפנות לשופט בבקשה להארכת המועד.

 

דברי השופטת פרוקצ'יה ברע"א 1643/00 פנינת טל– "הקפדה נאותה של לוחות זמנים בהליך השיפוטי הינה כורח המציאות, שאחרת לא ניתן לנהל מערכת שיפוט סדירה ותקינה, וסופן של חריגות כגון אלה שהן עלולות לפגוע בזכויות דיוניות ואף בזכויות מטריאליות של בעלי-דין, ולעתים אף להסב נזק לציבור הרחב".

11.2     טעם מיוחד לצורך הארכת מועד.

הכלל הוא – שהאיחור נגרם בשל נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעלי הדין וסיבת האיחור נעוצה בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, כגון: מחלה, מילואים.

 

ישנם טעמים שלא יחשבו לטעם מיוחד אך הם יכולים להצטרף לנסיבות אחרות. כגון:

א. איחור של חברת שליחויות.

ב. שהיה בחו"ל.

ג. טעות של עובדי משרד.

ד. העובדה שבע"ד נקט הליך לא מתאים.

לדוגמא:

בש"א 93/89 מנדליכט.

תובע שחשב שיש לו ערעור בזכות (45 יום), ומתברר שיש לו רשות ערעור (30 יום), ביהמ"ש לא קיבל טענה זו.

11.3     ימי פגרה

פגרת אוגוסט בבתי המשפט הם: מ-20/7 עד 4/9.(כולל)

סע' 10 (ג) לחוק הפרשנות: במניין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה פגרה או שבתון שע"פ חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים באותה תקופה.

כן גם זמן מתחיל להיספר מהיום שלמחרת (סעי' 10 לחוק הפרשנות)

 

לעומתו תקנה 529 לתקסד"א אומרת: שתקופת פגרה של ביהמ"ש לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי ביהמ"ש או הרשם אא"כ הם הורו אחרת.

ביאור:

החלטה(ערעור ברשות) שניתנה ביום 10/7 מהו מועד הערעור?

א. 10/8 – ע"פ חוק הפרשנות.

ב. 5/9.

ג. 25/9.(עשרה ימים עד בפגרה + עשרה ימים שלאחריה)

ד. 4/10 – לא ניתן להתחיל לספור לאחר הפגרה שהרי עברו תשעה ימים לפני צאת מערכת המשפט לסבלותיה.

11.3.1      קיימים מספר חריגים.

1. בהליכים שאינם מכח תקנות הסד"א תקופת הפגרה תבוא במניין הימים (סע' 10 לחוק הפרשנות).
2. כאשר ביהמ"ש או הרשם נתן הוראה אחרת.
3. ביחסים שבין בעלי הדין (כגון: השופט נתן הוראה לבדוק את התובע תוך 10 ימים).

11.3.2      סיכום.

מועד שנקבע בחוק – מטעמים מיוחדים שירשמו.

מועד שנקבע ע"י ביהמ"ש או הרשם – לפי שיקול דעתם.

טעם מיוחד – שאינו בשל טעות בע"ד.

– פגרות שמכוח התקסד"א – תקנה 529.

– פגרות שלא מכח התקסד"א – סע' 10 לחוק הפרשנות.

12      טעות סופר.

תקנה 525: בענין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג ביהמ"ש כאמור בסע' 81 לחוק בתי המשפט, וה"ה לגבי הרשם.

סע' 81 (א) לחוק בתי המשפט: (א) מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה; לעניין זה, "טעות" – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

סע' זה נובע מעקרון גמר המלאכה (השופט קם מכיסאו) האומר, שלא ניתן לשוב לאותה ערכאה למעט בטעות סופר.

12.1     קיימות שתי דרכים לפנות:

א. יו"ר ההוצל"פ – הוא בלבד רשאי לפנות ולבקש הבהרה מבית המשפט (סע' 12 לחוק ההוצל"פ).

ב. בקשה לתיקון טעות סופר – ניתן לפנות לאותו שופט במקום ללכת לערעור – לא ניתן לערער לפני שמבקשים תיקון ט"ס.

 

סע' 81 (ב) לחוק בתי המשפט: בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט "בכל עת" על כל תיקון בפס"ד או בהחלטה אחרת שנתן.

לדוגמא:

השופט כתב גוש חלקה שגויים, או בפסק הדין נשמט לו אפס אחד מההחלטה שהתקבלה. כמו"כ פסק למתן הוצאות, שבו "מזכירים" לשופט לפסוק הוצאות ויכול השופט לומר שאין הוצאות, אך הוא צריך לכתוב זאת.

כל אלו מוגשים בהליך לתיקון ט"ס .

 

יתרונותיו של סע' 81 הם חסכון בפניה לערכאות הערעור.

 

ואולם קיים קושי בלשון הסעיף כאשר הצדדים לא מסכימים מתי יתוקן פסק הדין.

ד.נ. 29/83 סהר נ' כהנקא

אומר ביהמ"ש שניתן להגיש בקשה לתיקון טעות תוך 21 ימים מיום מתן פסק הדין, וביהמ"ש רשאי לתת החלטה גם לאחר זמן, קרי הארכת מועד מכללא.

 

ע"א 4308/00 עספור

אמר ביהמ"ש שהשופט יכול לתת החלטתו גם לאחר 21 ימים שהרי בזה שהוא נותן החלטה לאחר 21 ימים הרי שהוא מאריך מכללא את הזמן (הגם שלא מדובר בטעם מיוחד).

 

פסקי דין אלו גורמים למבקש לאבד את אפשרות הערעור, שבכך שהוא מחכה עד אשר השופט יאמר את דברו יעבור הזמן של הערעור.

ולכן סע' 81 (ג) לחוק אומר: תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בס"ק (א) יראו לעניין ערעור את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת.

סעיף זה מתקן חלקית את הבעיה, שהרי במצב שלא תוקן פסק הדין המבקש מאבד את הזמן שלו לערעור.

 

במקרה כזה לא ניתן להגיש בקשה להארכת מועד הערעור, שהרי זה לא נקרא טעם מיוחד.

 

ד"ר יצחק כהן מציע להשתמש באפשרות שמציעה תקנה 398 א' שהמועד להגשת רשות ערעור (או ערעור במקרה דנן) ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (או בבקשה לתיקון ט"ס).

 

פתרון זה גם בעייתי שהרי כל אדם שרוצה לעכב את ערעורו יגיש בקשה לתיקון ט"ס (ניתן לפצות ע"י הוצאות).

 

כן אם השופט דחה את בקשת תיקון ט"ס, סעי' 81 (ד) קובע שהחלטתו זו אינה ניתנת לערעור.

 

ü      שיעור 8

12.2     ביטול החלטות שהתקבלו במעמד צד אחד

קיימות שתי סוגי החלטות שניתנות במעמד צ"א.

12.2.1      החלטות שהתקבלו במעמד צ"א "שנועדו" להינתן במעמד צ"א.

כגון: היתר תחליף המצאה (התובע לא מוצא את הנתבע) – צו המתיר צירוף נתבע – היתר המצאה לחו"ל.

 

בהחלטות מסוג זה עוסקת תק' 244 האומרת: (א) נוכח ביהמ"ש או הרשם שהשהייה הכרוכה בדיון בדרך הרגילה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא בלי שתינתן הודעה למשיב ליתן צו במעמד צד אחד…

(ב) בע"ד שנפגע ע"י הצו רשאי לבקש ביטולו תוך 30 יום מיום שהומצאה לו עותק הבקשה.

 

בתקנה זו הנטל מוטל על מבקש הבקשה שכאשר הצד שכנגד מבקש ביטול עליו הנטל להוכיח את צורך הבקשה.

12.2.2      החלטות שהתקבלו במעמד צ"א "שלא נועדו" להינתן במעמד שכזה.

כגון: אי התייצבות בע"ד במשפט – אי הגשת סיכומים בזמן שנקבע (תק' 157, 160) או פס"ד שהתקבל ללא כתב הגנה (תק' 97).

 

בהחלטות מסוג זה עוסקת תקנה 201 האומרת: ניתנה החלטה ע"פ צד אחד או שנתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בע"ד שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך 30 יום, רשאי ביהמ"ש או הרשם שנתן את ההחלטה לבטלה.

 

בתקנה זו (בשונה מתק' 244) הנטל עובר למבקש הביטול וזאת מאחר שבעקבות התרשלותו ניתנה החלטה במעמד צ"א, אשר על כן מחובתו לשכנע את ביהמ"ש שפסק הדין שנתן ראוי לביטול.

(השופט ברק כתב שפניה לערעור בטרם מוצתה אפשרות הביטול היא נוהג נפסד, שהרי כל מה שיכול היה מבקש הביטול לטעון בבקשת הביטול ולא היה מתקבל, לא יתקבל גם בערעור).

12.2.3      מועד הגשת הבקשה לביטול.

גם בתק' 244 וגם בתקנה 201 המועד להגשת ביטול הוא תוך 30 יום מיום שהומצאה הבקשה.

12.2.4      השיקולים לביטול.

בבקשה לביטול צריך המבקש להסביר את הסיבה לאי ההתייצבות ולשכנע האם יש לו סיכוי לגופו של ענין.

12.2.5      סמכות ביהמ"ש.

ביהמ"ש או הרשם יכולים לפעול בג' מישורים:

א. לבטל את ההחלטה שניתנה במעמד צ"א.

ב. לקבוע תנאים בדבר הוצאות.

ג. לבטל או לעכב את הליכי ההוצל"פ.

12.2.6      המקרים לשימוש בתקנה 201.

קיימות מספר אפשרויות לשימוש בתקנה 201:

 

12.2.6.1     בעל דין שלא התייצב.

תקנה 157 מונה שלשה מצבים לאי התייצבות בע"ד, ובכולם ניתן לפנות לשופט שנתן את ההחלטה, לביטול פסק הדין. וגם כאשר שני הצדדים לא התייצבו, הצד שהפסיד מאי ההתייצבות (בד"כ התובע) יכול לבקש את ביטול פסק הדין.

 

12.2.6.2     בע"ד שלא הגיש סיכומים במועד.

תקנה 160 (ד) קובעת שבע"ד שלא הגיש סיכומים במועד דינו כדין בע"ד שלא התייצב.

(בד"כ הסיכומים הם בע"פ, אך לעיתים השופט מצווה על סיכומים בכתב).

 

12.2.6.3      בעל דין שלא הגיש כתבי טענות.

תקנה 97 אומרת שבעל דין שלא הגיש כתב הגנה, יינתן פסק הדין על יסוד כתב התביעה בלבד.

(אי הגשת כ"ה תוצאותיה מתן פסק דין ע"ס כתב התביעה בלבד, בשונה מאי התייצבות הנתבע ששם השופט יכול לעיין בכתב הגנתו).

 

12.2.6.4     בע"ד שלא קיים צו להשיב על שאלון – גילוי מסמכים, פרטים נוספים.

תקנה 122 קובעת שבע"ד שלא קיים צו ימחקו כתבי טענות, מצב שהוא חמור מאי התייצבות לדיון כאמור.

 

12.2.6.5     בע"ד לא קיים צו לבדיקת נכס.

תקנה 124 מחילה את תקנה 122 על בע"ד שלא קיים צו לבדיקת נכס.

 

12.2.6.6     בע"ד שלא הוזמן לדיון, או שההזמנה פגומה,

עליו להגיש בקשה לביטול פס"ד תוך 30 יום.

12.3     סיכום דרכי תקיפת החלטה.

בקשה לתיקון ט"ס – שלא בהסכמה באותה ערכאה תוך 21 ימים (סע' 81 לחוק).

הבעייתיות שזמן הערעור איננו מוקפא.

 

החלטה שניתנה במעמד צ"א שדרכה להינתן כך – תק' 244.

החלטה שניתנה במעמד צ"א שאין דרכה להינתן כך – תק' 201.

זמן הביטול תוך 30 יום.

 

דרכי תקיפת החלטה בגין אי התייצבות (תק' 157).

כאשר התובע לא התייצב ונמחקה התובענה – שלש אפשרויות:

א. פס"ד – ניתן לערער אך עדיף לנסות לבטל.

ב. אין מעשה בי"ד – הגש את התביעה במקום אחר (בכפוף לתקופת ההתיישנות).

ג. בקשה לביטול – חסרונה בכך שהיא מופנית לאותה ערכאה, ולכן לעיתים ניתן להעדיף למחוק ולהגיש מחדש.

 

כאשר התובע לא התייצב ונדחתה התובענה – שתי אפשרויות:

א. פס"ד – ניתן לערער (יש מעשה בי"ד ולא ניתן להגיש מחדש).

ב. בקשה לביטול תוך 30 יום.

 

כאשר נתבע הפר צו (תק' 122)

כנ"ל.

12.3.1      טבלה לביאור

 

13      הליכי ערעור -א

זהו השלב בו עולים ערכאה.

הבעייתיות בשיטת המשפט הישראלית שבערכאה הראשונה שופט דן יחיד ומכריע גורלות, ואפשרות הערעור ניתנת רק על שאלות משפטיות ולא על פרטים עובדתיים, ולכן רוב הערעורים נדחים מהסיבה שערכאת הערעור לא שומעת עדים. (קיימת מגמה של צילום ההליך, מה שישנה את הסד"א מן היסוד).

(בשיטה הצרפתית ערכאת הערעור דנה גם בפרטים עובדתיים).

 

ולכן צריך לנסח את הערעור כאילו הוא עוסק בשאלה משפטית גרידא.

13.1     מטרות הערעור

מטרת הערעור היא להוות בקרה על הערכאה הראשונה, ולכן בד"כ הערעור הוא במותב שלשה (קיימת הצ"ח המגבילה את מותב הערעור לשני שופטים).

כיום על תיקים של עד שלש מאות אלף ₪ (מהתביעה) יושב שופט בדן יחיד.

 

כמו"כ מטרתו של הערעור היא הנחיית הערכאה הנמוכה וכן יצירת הלכות (כאשר מדובר בערעור שהגיע לעליון).

 

כמו"כ הנחת דעתו של בעל הדין.

 

הכלל – זכות הערעור אינה קמה אלא אם הוקנתה בחוק.

 

זכות הערעור היא זכות מהותית – ולכן גם אם בעלי הדין הסכימו ביניהם שבכל מחלוקת תעמוד להם זכות ערעור, החלטה זו אינה תקיפה.

ומהסיבה שזכות זו היא מהותית – שינוי בחוק יחול מעתה ואילך. ולכן אם ניתן פס"ד שהזכות לערעור עליו הינה 45 יום ומעתה הוחלט שאין זכות ערעור, החלטה זו לא תהיה תקפה למקרה הזה.

(לעומתו בזכות דיונית (כגון סמכות מקומית) הכלל הוא שאין לבעל הדין זכות מוקנית וניתן לשלול את זכותו).

 

מתן תוקף לכך שזכות הערעור היא זכות מהותית, הוא ע"פ סע' 17 לחוק יסוד השפיטה האומר: פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות להוציא פסק דין של בית המשפט העליון.

(סע' זה סותר את סע' 64 לחוק ביהמ"ש לתביעות קטנות השולל את זכות הערעור).

13.2     השלבים לבחינת זכות הערעור.

במידה ויש אפשרות ערעור נבדוק האם הערעור הוא בזכות או ברשות.

אם ההחלטה סווגה כפס"ד – הערעור בזכות תוך 45 יום.

אם ההחלטה סווגה כהחלטה אחרת – הערעור ברשות תוך 30 יום.

 

לסווג ההחלטה יש משמעות כבירה לניסוח הערעור.

כאשר מדובר בערעור (בזכות) במסמך הערעור, המערער שולל את כל החלטה בית משפט קמא בלשון "טעה ביהמ"ש".

לא כן בבר"ע (בקשת רשות ערעור) – בה המבקש פונה לשופט טרוט העיניים, הפותח את דלת בית המשפט כדי טפח, ומבקש לשכנעו שיואיל בטובו לתת "לעני שְפָל כל השפלים" את רשות הערעור, וזאת תוך נימוקים המבססים את טענותיו.

 

ככלל, אין זה משנה כיצד הגדיר השופט את החלטתו בפסק הדין, והגם שהוא טעה וכתב שמדובר בפס"ד מקום שמדובר בהחלטה אחרת, על המערער לתור בחורים ובסדקים של ההחלטה, ולסווגה כפס"ד או כהחלטה אחרת.

13.2.1      הרציונל המשפטי של האבחנה.

מדוע שלא ניתן זכות ערעור על כל החלטה – שתי סיבות מרכזיות לכך:

 

א. מתן זכות ערעור על כל החלטה תסבך ותעכב את התיק.

 

ב. תקנה 411: לא ערער בע"ד על החלטה שאינה פס"ד והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט.

תקנה זו אומרת שכאשר השופט קובע החלטות במהלך התיק, שמורה למבקש, הזכות לערעור בסיום התיק גם על מתן ההחלטות שהתקבלו במהלך התיק. ולכן החלטה אחרת במהלך התיק היא ברשות ואם הענין דוחק יגיש בר"ע.

 

תקנה 411 (סיפא): האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סע' 5 לחוק הבוררות.

כאשר הצדדים חתומים על תניית בוררות, לשופט שתי ברירות:

א. להפסיק את ההליך.

ב. להמשיך את ההליך על אף קיומה של תניית הבוררות.

 

כאשר השופט מפסיק את ההליך ושולח את הצדדים לבוררות, מדובר בפסק דין ולכן הערעור הוא בזכות (שהרי הוא מסיים הליך).

ואולם כאשר הוא מחליט להמשיך את ההליך על אף קיומה של תניית הבוררות, מדובר בהחלטת ביניים שחובה לבקש בר"ע מיד, שהרי תק' 411 קובעת שלא ניתן לתקוף החלטה זו במסגרת הערעור וזאת מאחר שהתיק נוהל כבר.

 

ישנן החלטות נוספות שראוי היה לסייגן בסע' 411, כגון טענת התיישנות, ופורום לא נאות, וסמכות ענינית, שהרציונל שלהן דומה לרציונל של תניית בוררות. אך תקנה 411 לא מנתה אותן, ולכן ניתן לערער עליהן במסגרת הערעור.

 

בתביעות קטנות ובהליך פלילי (למעט חריגים) אין ערעור על החלטות בינים (בשיטת המשפט האמריקאית אין אפשרות לערער במהלך ההליך).

 

בתיקון תשס"ח תוקנו סע' 41 (ב) ו-52 (ב)

סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט: החלטה אחרת של בית משפט שלום בענין אזרחי ניתנת לערעור לפני בימ"ש מחוזי אם ניתנה רשות לכך מאת שופט ביהמ"ש המחוזי (מכאן תוקן ונוסף). רשות כאמור בס"ק זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בימה"ש כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה (בלשון דומה תוקן סע' 41 (ב)).

 

תיקון זה מושפע מתקנה 411 שבו בראש ובראשונה השופט שואל מה יקרה את מבקש הרשות יחכה לסוף ההליך ויערער על כל פסק הדין (משוכה להגשת בר"ע).

ולכן החלטות מהסוג של "החלטות בלתי הדירות" כגון: החלטה לביטול חסיון, שבהן אם השופט ימתין עד לסיום ההליך, הבקשה תתייתר, השופט ייתן רשות ערעור.

כמו"כ בקשה לסעד זמני מסוג עיקול, ומינוי מומחה המתווה את התיק, החלטות מסוג זה הן בלתי הדירות ועליהן ניתן לבקש בר"ע.

תיקון זה יוצר מסננת צפופה יותר לבר"ע.

 

תיקון תשס"ט

ועדת אור המליצה שלא לתת ערעור כלל על החלטות ביניים, ואכן בתיקון תשס"ט ניתן "צו בית המשפט" (בקשות שלא תינתן בהן רשות ערעור) התשס"ט 2009, ובצו זה מנויות עשרה סוגי החלטות שבהן לא תינתן רשות ערעור כלל:

א. קביעת מועדי דיון, ומועדים להגשת כ"ט, מסמכים, בקשות, תגובות, סיכומים ותצהירים.

ב. בקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק (למעט שלילת האפשרות לפתוח בהליך.

ג. היקף כ"ט.

ד. שלבי הדיון בהליך (דיון מפוצל – נפרד).

ה. הזמנת עדים, סדר שמיעתם, שאלות המוצגות להם.

ו. החלטה בסדר הבאת עדות ואופן הגשת עדות.

ז. החלטה שהיא בקשה לביטול פס"ד או לביטול החלטה.

ח. הוצאות משפט ושכ"ט.

ט. רשות להגן ולקבל התנגדות לביצוע השטר.

י. החלטה לפי פרק ט' לתקסד"א העוסקת בהודיות, שאלונים וגילוי מסמכים, למעט החלטה בענין גילוי מסמך, עיון במסמך וטענת חסיון.

 

על כל ההחלטות מהסוג המנוי לעיל ניתן לערער במסגרת הערעור הסופי ע"פ תק' 411.

13.2.2      האם ניתן לערער במסגרת תק' 411 גם על בר"ע שנדחה?

רע"א 5834/03 חאדר.

העובדות:

בת משפחתו של חאדר נפגעה, ובעקבות הלכת אלסוחה המתירה תביעה של נזק עקיף, תבע חאדר בגין נזק עקיף שנגרם לו.

חאדר ביקש שימונה לו מומחה רפואי, וביהמ"ש דחה את בקשתו מאחר שלא היה תיעוד מספיק לנזקו.

חאדר הגיש בר"ע "שדן לגופו של ענין ודחה את הבר"ע".

התיק נמשך ונפסק נגדו ובמסגרת הערעור על פסק הדין הוא ערער גם על הבר"ע שנדחתה.

הצד השני טען שלא ניתן להגיש ערעור על בר"ע שנדחתה ולכן הוא ערער לעליון.

ואומר ביהמ"ש שבתקנה 411 נאמר "לא ערער בע"ד" ומאחר שבקשתו נדחתה, הרי שבפועל הוא לא ערער, ולכן זכותו לערער.

ואכן אם ביהמ"ש היה "מקבל את הבר"ע ומיד דוחה אותה לגופו של ענין" אזי לא היתה אפשרות לערער על הבר"ע במסגרת הערעור הסופי.

13.2.3      האבחנה בין פס"ד להחלטה אחרת.

קיימים שני מבחנים בענין:

א. האם ההחלטה שנתנה סיימה את ההליך בין הצדדים.

ב. האם ביהמ"ש הכריע בהחלטה זו לגבי הסעד או הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה.

 

קיימת אבחנה בין שני המבחנים, וזאת כאשר התביעה נמחקת.

ע"פ המבחן הראשון מדובר בפס"ד שהרי היא סיימה את ההליך בין הצדדים.

אך ע"פ המבחן השני מדובר בהחלטה אחרת שהרי אין החלטה לגבי הסעד שנתבקש.

 

באופן כללי, המבחן הראשון הוא המבחן המרכזי, ומלבד בתקופת זמן אחת שבה משתמשים במבחן השני.

 

13.2.3.1     יישום לאבחנה בין פס"ד להחלטה אחרת (ע"פ המבחן הראשון)

 

א. סילוק על הסף.

אם השופט קיבל את הבקשה – מדובר בפס"ד (ההליך הסתיים).

אם השופט דחה את הבקשה – החלטה אחרת (ההליך ממשיך).

 

ב. בקשה לסילוק על הסף של חלק מהתביעה.

מדובר בפס"ד, ולכן אפילו תקנה 411 לא תועיל שהרי היא מדברת רק על החלטה אחרת, וכאן מדובר בפס"ד שהערעור עליו בזכות (תוך 45 יום).

 

ג. סעדים זמניים.

ככלל, סעדים זמניים הם החלטות ביניים והערעור עליהם הוא ברשות (בר"ע או בסוף ע"פ תק' 411).

 

לכלל זה יש חריג המצוי בתקנה 368 שבה בע"ד יכול לבקש מביהמ"ש לעיין מחדש בצו זמני שניתן בשל שינוי נסיבות או עובדות חדשות שנתגלו מאז מתן הצו.

בסעד זה יש ג' אפשרויות:

א. בר"ע תוך 30 יום.

ב. ערעור על ההחלטה במסגרת הערעור הסופי (תק' 411).

ג. אם יש שינוי נסיבות מדובר בפס"ד, והערעור בזכות.

 

ד. החלטה חלקית.

זוהי החלטה המעניקה או דוחה את מלוא הסעד המבוקש מבין סעדים ואינה מהווה שלב ביניים.(פס"ד)

לדוגמא:

תביעה בענין קנין רוחני בו יש בקשה לצו מניעה קבוע שניתן, והתיק ממשיך לפיצויים, ההחלטה בענין צו המניעה מהווה פסק דין שהערעור עליו בזכות (תוך 45 יום).

 

ה. החלטה ביחס לאחריות המזיק.

לדוגמא:

אדם מועד ונופל בשטח שבשיפוט רשות מקומית, ועולה השאלה האם האחריות תוטל על הרשות המקומית, והשופט מפצל את הדיון בכדי לקבוע בראש ובראשונה האם יש אחריות אם לאו.

אם השופט קובע שיש אחריות – מדובר בהחלטה אחרת, שהרי הוא לא נתן תוצאה אופרטיבית.

אך אם השופט קובע שאין אחריות – מדובר בפסק דין שהרי בכך הוא מסיים את הדיון.

 

לעיתים ישנה החלטת אחריות מעורבת.

לדוגמא.

פס"ד הנותן לניזוק נזק מיוחד, בעוד שאת מתן הנזק הכללי הוא דוחה עד שיתבהרו העניינים זוהי החלטת אחריות מעורבת שחלקה פס"ד וחלקה החלטה אחרת.

 

ו. החלטה סופית ביחס לחלק מבעלי הדין.

מדובר בפס"ד.

 

ז. החלטה המבטלת היתר המצאה לחו"ל.

מדובר בהחלטה אחרת, שהרי הוא יכול לנסות לבקש היתר דרך חלופה אחרת.

 

ח. בר"ל (בקשת רשות להתגונן) בסדר דין מקוצר.

אם השופט קיבל את הבקשה – מדובר בהחלטה אחרת (התיק ממשיך).

אם השופט דחה את הבקשה – גם מדובר בהחלטה אחרת שהרי התיק ממשיך בס"ד מקוצר.

 

ט. בקשה לפיצול סעדים.

כאשר אדם רוצה לפצל את הסעד בכדי שהוא יוכל לתבוע את יתרת הסעד, בין אם השופט קיבל ובין שהוא דחה את הבקשה, מדובר בהחלטה אחרת.

 

י. החלטה בבקשה להעברת הדיון.

בין אם השופט קיבל ובין אם דחה את הבקשה, מדובר בהחלטה אחרת, שהגם שהשופט סיים את התיק, הרי הוא ממשיך במקום אחר.

ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי

אומר ביהמ"ש שכאשר שופט מעביר את התיק לביד"ר או לבית הדין לעבודה, זהו פסק דין, שהרי מבחינת המערכת מסתיים התיק ולערכאות אלה יש ערכאת ערעור משלהן.

 

ומנגד החלטת נשיא ביהמ"ש השלום להעביר דיון ע"פ סע' 49 לחוק בתי המשפט, הגם שערעור על החלטה זו הוא בזכות, מדובר בהחלטה אחרת ולכן תקנה 397 אומרת שהמועד להגשת ערעור בזכות על "החלטה" הוא 45 יום, דהיינו ישנן החלטות שעליהן יש ערעור בזכות.

 

יא. החלטה בבקשה לתיקון פס"ד (ט"ס).

אם השופט נעתר להחלטה – זוהי החלטה אחרת שהרי השופט צריך לתקן את התיק.

אך אם השופט דחה את הבקשה – סע' 81 (ד) לחוק קובע שהחלטתו זו אינה ניתנת לערעור אלא במסגרת הערעור על ההחלטה.

 

יב. החלטה הניתנת לאחר מתן פסק הדין.

לדוגמא:

פס"ד בבימ"ש שלום שעבר המועד האחרון לערעור והצד שהפסיד מבקש הארכה על המועד הקבוע בחוק.

ע"פ תקנה 528, ביהמ"ש רשאי להאריך את המועד מטעמים מיוחדים שירשמו, ומאחר שלא נרשמו טעמים מיוחדים הוא דחה את הבקשה.

 

רע"א 39/89 גלצר.

אומר ביהמ"ש שבהחלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין המבחן השני הוא רלוונטי, מבחן זה שואל, האם ביהמ"ש הכריע בהחלטה זו לגבי הסעד או הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה.

הגם שהחלטה בבקשה מעין זו סגרה את התיק, מ"מ מה שסגר את התיק זהו פסק הדין שניתן בו ונתן את הסעדים למבקש, ולכן מדובר בהחלטה אחרת.

השימוש במבחן השני בא לסגור את האפשרות לערעור בזכות על החלטות שניתנות לאחר פסק הדין, שהרי ע"פ המבחן הראשון מדובר היה בפס"ד והערעור עליו יהיה בזכות.

 

יג. בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צ"א.

גם כאן אנו משתמשים במבחן השני, ומאחר שמדובר בהחלטה לאחר מתן פסק דין זוהי החלטה אחרת והערעור ברשות.

 

אלא שכאשר מגישים בקשת ביטול על החלטה שניתנה במעמד צ"א. תקנה 398 א' קובעת שזמן הערעור יִמָנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (פעם אחת ניתן להקפיא את מנין ימי הערעור).

 

ואולם אם ביהמ"ש קיבל החלטה שהיא "קבלת בקשה" לביטול פסק הדין, צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) בסע' 7 אומר שלא תינתן כלל רשות ערעור על החלטה מעין זו.

13.2.4      סיכום ביניים.

רוב החלטות ביהמ"ש ניתנות לערעור.

תיקון תשס"ח – רק החלטות ביניים שהן בלתי הדירות יש בר"ע.

תיקון תשס"ט – צו בתי המשפט מונה עשרה סוגי החלטות שאין עליהן בר"ע.

ערעור בזכות על פס"ד – 45 יום.

ערעור ברשות על החלטה אחרת – 30 יום.

המבחן המרכזי – סיום ההליך.

המבחן המשני שמשתמשים בו בהחלטות שלאחר מתן פס"ד – הכרעה בסעד שהתבקש (פס"ד גלצר).

ביטול החלטה במעמד צ"א – הקפאת מועד הערעור (תק' 398 א').

13.2.5      סכמה לביאור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

13.3     מתן פס"ד סופי לפני הכרעה בערעור על החלטה אחרת.

כאשר תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור, וניתן פס"ד בתיק, הבקשה מתפוגגת וניתן לערער עליה במסגרת הערעור הסופי.

13.4     צדדי הערעור.

יש שני תנאים מצטברים המקנים אפשרות לערעור:

א. מדובר באחד מבעלי הדין בערכאת הערעור.

ב. זהו הצד שנפגע מפסק הדין.

 

בש"פ 658/88 חסן.

העובדות.

חסן נקרא להעיד במסגרת הליך פלילי, ובעקבות קריצה רבת משמעות מהנאשם הוא סרב לזמר, וקבע ביהמ"ש שהוא עד סרבן ובשל כך השופט הכניס אותו לכלא ע"פ פקודת בזיון בית משפט. ובשעה שהנאשמים ערערו על פסק דינם, הוא ערער על כניסתו לכלא.

ועלתה השאלה האם הוא יכול לערער ביחד עם הנאשמים, שהרי הוא אינו בעל דין.

ואומר ביהמ"ש שמאחר שלגביו מדובר היה בפס"ד שעליו הערעור בזכות, חלף לו המועד האחרון לערעור ולכן אין הוא יכול לערער.

 

ע"א 5090/07

העובדות:

עו"ד שנפסקו נגדו הוצאות אישיות שאותן הוא משלם מכיסו והוא ערער בהליך אזרחי (הגם שעצם ההליך פלילי).

ביהמ"ש פסק שזו סמכותו הטבועה של השופט לפסוק הוצאות אישיות.(וזהו הליך בעיניינו).

 

ü      שיעור 9

בג"צ 188/96 צירינסקי.

העובדות:

עד במשפטו של אריה גוראל ר"ע חיפה שהשופט לא התרשם מעדותו, ובפסק הדין השופט כתב שהעד לא היה מהימן. צירינסקי נפגע עד עמקי נשמתו ומערער על כך.

ביהמ"ש קובע שתיאור מהימנות העד הוא חלק מההליך השיפוטי בו השופט חייב לומר את תובנותיו על מהימנות העד, ולכן זוהי פגיעה נסבלת בעד, ויתרה מכך אומר ביהמ"ש שלא נוהל הליך בעניינו, ובשונה מהלכת חסן בה נוהל הליך בעניינו והוא נשפט ונכלא, ולכן לא קמה לו הזכות לערעור.

זהו צמצום להלכת חסן.

 

המלומד חמי בינון תמה על כך וכתב, שפגיעה בשמו הטוב של איש ציבור כצירינסקי איננה פחותה מכניסתו לכלא של חסן ומדוע שנבדיל ביניהם.

13.4.1      המשיב לערעור.

ברגע שהאחד מערער (לא משנה מי) כל השאר הופכים למשיבים.

תקנה 424: כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער יהיה משיב בערעור.

 

ואולם כאשר רוצים לערער רק נגד חלק מהנתבעים, לגבי שאר הנתבעים שאינם נחוצים כותבים שהם פורמליים, אך צריך לציין את שמם, וזאת בכדי שהשופט יקבל תמונה מלאה בתיק.

 

ערעור רק נגד חלק מהמעורבים בפרשה הוא נצרך לקביעת גובה העירבון, וככל שיש יותר משיבים כך העירבון גודל.

 

תקנה 412 (ב) קובעת ששופט רשאי על פי בקשת צד אחד לוותר על המצאת כתב הערעור למשיב שאינו נוגע בדבר הערעור במישרין.

 

רק משיב בתוך הערעור יכול להגיש ערעור שכנגד.

 

13.4.1.1     צירוף משיב ע"י ביהמ"ש.

תקנה 425: ביהמ"ש שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן, ורשאי הוא לדחות בינתיים את הדיון בערעור בתנאים שיראו לו צודקים.

 

כאשר מדובר בפס"ד חשוב בעל משמעות ציבורית, השופט יכול לצרף משיב שלא היה בעל דין בערכאה הקודמת (כגון: צירוף לשכת עורכי הדין כמשיבה).

 

13.5     ערעור על בימ"ש השלום

תקנה 1: החלטה פסק דין וכל החלטה אחרת של בית משפט.

דהיינו, כאשר מדברים על החלטה, היא כוללת גם החלטה אחרת וגם פסק דין.

13.5.1      ערעור בזכות.

סע' 52 (א) לחוק בתי המשפט: פסק דין של בימ"ש שלום ניתן לערעור לפני בית משפט מחוזי.

 

המותב.

סע' 37 (א) (2): בעניינים אלה ידון בימ"ש מחוזי בשלושה, ערעורים על פסקי דין של בימ"ש שלום.

 

תיקון תשס"ח שבא בעקבות המלצותיה של וועדת אור, קבע בסע' 37 (ב) (9) לחוק שכאשר מדובר בתביעות שסכומן או שווי נושאן ביום הגשת התביעה פחות משלוש מאות אלף ₪, ידון שופט הערעור בדן יחיד

"למעט" בתביעות הבאות:

א. תביעות בנזקי גוף.

ב. תביעות בענייני משפחה.

ג. תביעות בענייני חזקה שימוש ושיתוף.

13.5.2      ערעור ברשות

ערעור על החלטה אחרת

סע' 52 (ב) אומר שהחלטה אחרת ניתנת לערעור בבימ"ש מחוזי, אם נתן לכך שופט המחוזי רשות.

 

בתיקון תשס"ח נקבע שהרשות תינתן רק אם שוכנע השופט שהמתנה לסוף ההליך תפגע באופן ממשי בזכויות הצדדים, כגון בקשות לחסיון וכיו"ב, או אז ייתן ביהמ"ש רשות ערעור על כך.

 

ערעור על פס"ד

ישנן שתי אפשרויות לערעור "ברשות" על פס"ד:

א. ערעור על החלטה שנתן יו"ר ההוצל"פ שהערעור על כך הוא לבימ"ש שלום, ואם הוא נתן פס"ד הערעור על כך ברשות.

(תיקון 29 שינה את מערכת ההוצל"פ – שבעבר רשמי השלום שמשו כיו"ר ההוצל"פ וערעור עליהם היה לביהמ"ש המחוזי.

כיום הופרדו הגופים ומערכת ההוצל"פ הפכה לגוף מנהלי, ובכל לשכת הוצל"פ יושב רשם שעל החלטה שלו מערערים לבימ"ש שלום.)

 

ב. ערעור על החלטה אחרת של רשם ביהמ"ש השלום, שהערעור על כך הוא "בזכות" לבימ"ש שלום, ואם "הוא" נתן פס"ד בענין, הערעור על כך הוא ברשות(זהו ערעור שני), (רשם שנתן פס"ד הערעור הוא בזכות למחוזי (סע' 96 (א)).

 

ככלל "תמיד" ערעור שני הוא ברשות.

 

ישנו הבדל מהותי בין החלטה אחרת לפס"ד שני (שהערעור עליו ברשות).

תקנה 196 (א): בימ"ש הנותן פסק דין שיש עליו ערעור ברשות אותו בית משפט, יכריע בפסק הדין אם הוא מרשה לערער או לא, לא הכריע כאמור יראה הדבר כאילו סירב להרשות ערעור.

דהיינו שופט שנתן "פסק דין" על החלטת רשם, השופט יכול לתת רשות ערעור בגוף פסק הדין, ואם לא התייחס השופט לכך המשמעות הוא שסירב.

לא כך בהחלטה אחרת שרשות הערעור יכולה להינתן רק ע"י הערכאה שמעל.

 

תקנה 196 (ב): נתן בית המשפט רשות לערער בתכוף לשימוע פסק הדין יראו כאילו ניתנה הרשות בגוף פסק הדין.

בהרבה מפסקי הדין יש הליך שימוע, ולכן חשוב להיות נוכח בהליך ואם נצרך לבקש בשימוע רשות לערעור.

13.6     ערעור על החלטות של ביהמ"ש מחוזי.

13.6.1      ערעור בזכות

סע' 41 (ב) לחוק בתי המשפט: החלטה אחרת של בית משפט מחוזי בענין אזרחי ניתנים לערעור לפני ביהמ"ש העליון אם ניתנה רשות לכך מאת נשיא העליון או שופט שמונה לכך.

 

תיקון תשס"ח הוסיף לסעיף זה, שרשות הערעור תינתן רק אם שוכנע ביהמ"ש שאי דיון בענין כעת, יפגע בזכויות הצדדים (ותיקון תשס"ט מונה עשר החלטות שבהן לא תינתן רשות ערעור).

 

פסק דין בערעור

פסק דין של ביהמ"ש המחוזי, הערעור יהיה "ברשות", באחת מהאפשרויות הבאות:

א. פסק דין של ביהמ"ש המחוזי שניתן בערעור על פס"ד של בימ"ש שלום.

ב. פס"ד שניתן בערעור על החלטה אחרת של ביהמ"ש השלום.

ג. פס"ד של ביהמ"ש המחוזי שניתן בערעור על החלטה אחרת של רשם ביהמ"ש המחוזי (ע"פ סע' 96 (ג) לחוק).

 

תקנה 196 מבדילה בין החלטה אחרת שרשות הערעור תינתן רק על ידי ביהמ"ש העליון, לבין פסק דין שרשות הערעור יכולה להינתן גם ע"י שופט המחוזי שנתן את פסק הדין, או בשימוע פסק הדין.

13.7     ערעור על החלטות רשמים.

הכלל הוא שערעור על החלטת רשם היא לאותה ערכאה בה הוא יושב, והערעור הוא בזכות.

 

ערעור על פסק דין שניתן ע"י רשם.

ג' סוגי רשמים:

א. רשם ביהמ"ש השלום – הערעור בזכות לביהמ"ש המחוזי.

ב. רשם ביהמ"ש המחוזי – הערעור בזכות לביהמ"ש העליון.

ג. רשם ביהמ"ש העליון – הערעור בזכות לביהמ"ש העליון (סע' 96 (ה)).

 

השופט זוסמן משתאה באשר לרשם העליון האם הזמן לערעור על החלטתו הוא עשרים יום כמו כל החלטות הרשם שבאות לאותה ערכאה, או שמאחר שמדובר בערעור בזכות זמן הערעור יהיה 45 יום (באופן כללי אין הוראה ברורה בענין).

 

ערעור על החלטה אחרת של רשם

סע' 96 (ב): החלטה אחרת של רשם ניתנת לערעור לפני ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם ורשאי ביהמ"ש לדון בו בשופט אחד.

 

דהיינו, החלטה אחרת של רשם, הערעור עליה לאותו בית משפט שבו הוא משמש כרשם ובדן יחיד.

פסק דין שבא בעקבות החלטה של רשם דורש רשות ערעור.

רשות הערעור תינתן ע"י השופט כותב פסק הדין(תקנה 196),או ביהמ"ש שמעל.

 

ככלל, כל הערעור על החלטות רשמים יוגשו תוך עשרים יום.

13.7.1      ערעור על פס"ד של שופט שכולל החלטה של רשם.

ע"א מזרחי.

העובדות:

צדדים שסיכמו שהמומחה הרפואי שמונה על ידם לא ייחקר, אלא יענה על שאלות הבהרה, ולאחר שהתקבלה חוות הדעת של המומחה התגלע ויכוח בין הצדדים האם לחוקרו, ולכן רשמת בית המשפט ביטלה את שאלות ההבהרה שנשלחו אל המומחה (הערעור לכך בזכות תוך 20 יום לאותה ערכאה). הצדדים לא ערערו על כך.

התיק ממשיך והצד שהפסיד רוצה לערער במסגרת הערעור הסופי (תק' 411), ולצרף ערעור גם על החלטת הרשמת.

ועלתה השאלה האם תקנה 411 מדבר רק על ערעור ברשות כפי שעולה ממנה או גם על ערעור בזכות.

ואומר ביהמ"ש שמטרתה של תקנה 411 היא יעילות, ולכן ניתן לערער גם על פס"ד של שופט שכולל החלטה של רשם.

13.8     מועדי הערעור

ערעור בזכות – תקנה 397: המועד להגשת ערעור על "החלטה" של בית משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה.

בכל מקום שיש ערעור בזכות אפי' כאשר מדובר בהחלטה (כגון העברת דיון של נשיא השלום) זמן הערעור הוא 45 יום.

 

ערעור ברשות – תקנה 398: המועד להגשת ערעור ברשות על החלטה הוא 30 יום מהיום שבו ניתנה הרשות לערער.

ובאשר למועד לבקשת רשות לערער – תקנה 399 קובעת שהמועד הוא תוך 30 יום מיום שניתנה ההחלטה, ולאחר שהשופט מחליט האם לתת רשות ערעור המועד הוא תוך 30 יום.

 

ערעור על החלטת רשם – תקנה 400: הוא תוך 20 ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה.

13.9     כלל ההמצאה והידיעה.

תקנה 402: מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער ובין אם לאו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה. ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או שלא הוזמן כדין יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה.

כלל ההמצאה המצוי בתקנה זו קובע, שמנין הימים יחל מיד עם מתן ההחלטה, ובלבד שנכח בע"ד בהחלטה או הוזמן כדין, שאל"כ מנין הימים יחל מיום ההמצאה.

 

ע"א קלינגר נ' זקס

אומרת השופטת פרוקצ'יה שגם אם לא נמסרה לבע"ד ההחלטה והוא יודע עליה, ידיעה זו כמוה כהמצאה, שהרי זו אחת ההשתקפויות של עקרון תום הלב ומצפים מהמערער שיודע לעשות מאמצים לקבל את ההחלטה.

 

כיום כלל הידיעה מחלחל גם לכתבי הטענות וחל גם על אדם שיודע על כתב תביעה וטרם הומצאו לו כתבי התביעה.

 

כאמור בקשת רשות הערעור היא מסמך חזק המנמק ומנסה לשכנע את בית המשפט לפתוח את דלתותיו בפני המבקש.

ולכן תקנה 410 קובעת שהגשת בקשת רשות ערעור יכולה לשמש כערעור גופא, אם הסכימו לכך הצדדים (וזאת מאחר שהיא פוגעת בזמן של הצד שכנגד).

 

ומוסיפה תקנה 410 א' ואומרת שאם הוגשה בטעות בקשת רשות ערעור מקום שלמערער עומדת הזכות לערעור רשאי ביהמ"ש לראות בבקשת הרשות כערעור.

13.10  ערעור על רשות לערער.

תקנה 409: החלטה המרשה לערער "אינה" ניתנת לערעור.

 

ולכן אם ניתנה רשות לערעור אין הצד שכנגד יכול לערער על כך, וזאת מאחר שהעניין נפתח וחוזר להידון בערכאה קמא.

אך אם נדחתה בקשת הרשות יכול המערער להגיש בר"ע לערכאה דלמעלה.

13.10.1  המגמות בפסיקה במתן רשות ערעור

באופן כללי ביהמ"ש קופץ את ידיו במתן רשות הערעור הראשונה ובתנאי שאין נזק לצדדים.

 

אלא שגם כאן יש לחלק בין ערעור בגלגול שני לערעור בגלגול שלישי (ערעור על ערעור או על בר"ע)

בר"ע 103/82 חניון חיפה

קובע ביהמ"ש שבערעור שני בגלגול שלישי גם כאשר יש נזק רציני לצדדים, ועולה טעות, אין סיבה לפתוח את פסק הדין.

בימה"ש ידון בערעור באחד מהמקרים הבאים בלבד:

א. מקרה בעל חשיבות משפטית חוקתית.

ב. החלטות סותרות של הערכאות.

ג. מקרה בעל חשיבות ציבורית בענין.

(וזאת גם כאשר הערעור הראשון היה בזכות).

 

רע"א 8420/96

החלטה של רשם המחוזי שדן בה המחוזי והוגשה על כך רשות ערעור לעליון. האם מדובר בגלגול שלישי.

ואומר ביהמ"ש שהרשם וביהמ"ש המחוזי לאותה ערכאה יחשבו, משל היו שני חדרים באותה קומה, והאמור בפס"ד חניון חיפה אינו תופס בנסיבות אלו, הלכך ערעור על החלטת רשם המחוזי אינו נחשב לגלגול שלישי.

13.11  תוכן הערעור

תקנה 413 מונה את הדברים שיכיל כתב הערעור (ותוקנה אף היא בתיקון תשס"ט).

1. שמו ומספר זהותו ומקום מגוריו של המערער.
2. כנ"ל של המשיב.
3. שם הערכאה הקודמת ותאריך ההחלטה ומספר התיק.
4. מען להמצאה.
5. 5. תאריך המצאה.
6. נימוקי הערעור.
7. אם הערעור על פס"ד של השלום – סכום התביעה או שווי נושאה ביום הגשת התביעה לשלום (כחלק מתיקון תשס"ט המכוון את המותב שישב בתיק).
8. אם הערעור על פס"ד של השלום – בתביעות מסוג משפחה חש"ש ונזקי גוף (כחלק מתיקון תשס"ט המכוון את המותב שישב בתיק.
9. אם הערעור מוגש למחוזי אם ידון בו דן יחיד או הרכב.

תקנה זו מחייבת את המערער לקבוע בערעורו את המותב שישב בתיק (אין פסיקה בענין אם המערער לא כתב זאת או שטעה בהכוונת המותב האם ימחק ערעורו אם לאו).

 

תקנה 414: כתב הערעור יפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים שלא ע"ד הוויכוח או הסיפור, ויציין כל נימוק במספר סידורי.

המטרה בכתב הערעור להרחיב כמה שיותר את היריעה ולכן על כל החלטות ביהמ"ש ייכתב "טעה ביהמ"ש".

13.11.1  מסמכים שיש להמציא למשיבים

תקנה 420 מחייבת המצאת שלושה סוגי מסמכים למשיב:

א. עותק של כתב הערעור.

ב. העתק ההחלטה שעליה מערערים.

ג. הודעה על "הפקדת" ערבון או הודעה על פטור מהפקדת עירבון.

13.11.2  ערעור שאינו בהתאם להוראות…

תקנה 421: קובעת שערעור שאינו בהתאם להוראות לא יקובל לרישום ורשאי ביהמ"ש לדון האם הערעור הוא נגד ההוראות אם לאו, והחלטתו בענין תהא סופית ומכרעת.

13.12  הפקדת ערובה להוצאות הערעור.

תקנה 427:, במתן העירבון אין שק"ד ובין בערעור בזכות ובין בערעור ברשות המערער חייב לערוב את הוצאות המשיב.

 

ע"א 5208/06 דייוויס

העובדות:

דייוויס ערער מהשלום למחוזי בזכות, וביקש פטור מהפקדת עירבון וזאת משתי סיבות.

א. ארנקו דליל וכסף אין בו.

ב. טענה שתקנה 427 אינה חוקתית שהרי היא סותרת את ח"י השפיטה הנותן זכות לערער לכל אחד, ותקנה זו המחייבת בערבון מגבילה זכות זו.

ביהמ"ש המחוזי דחה את טענותיו ולכן הוא ערער לעליון תוך שהוא מסתמך על תקנה 519 הנותנת לשופט שיקול דעת בהפקדת ערבון של תובע (בערכאה ראשונה), וטוען דיוויס שגם בערעור צריך לתת בידי השופט שק"ד לקביעת עירבון.

ואומר ביהמ"ש שתקנה 519 מדברת על תיק בתביעה ראשונה שבו השופט אינו יודע מה קורה בתיק ולכן מגבילים את מתן העירבון לשיקול דעתו של השופט, לא כך בערעור בו השופט או הרשם יודעים מה קורה בתיק ולכן אין שק"ד וכולם צריכים להפקיד עירבון להוצאות המשיב.

כמו"כ קיים נוהג עוד מתקופת המנדט להפקדת ערבון,

ובאשר לזכות החוקתית שנפגעה, אומר ביהמ"ש שמתן האפשרות לפטור מערבות יוצרת את האיזון המתאים.

 

ע"א 544/84 אויקל

ביהמ"ש לא מחייב "תובע" בערובה להוצאות על אף עוניו, וזאת לאור זכות הגישה לערכאות (כאן מדובר בתובע ולא במערער).

13.12.1  פטור מחובת עירבון

תקנה 432 מסמיכה את הרשם ע"פ בקשת המערער לדחות את תשלום אגרת הערעור, ובמידה והחליט כך ישקול האם לפוטרו מחובת ערבון, וזאת רק לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להשמיע דברו על כך.

דהיינו, כאשר מגישים בקשה לפטור מאגרה רק אז ישקול הרשם את הבקשה לפטור מחובת עירבון.

13.12.2  גובה העירבון

תקנה 428 אומרת שהרשם יקבע את גובה העירבון להבטחת הוצאותיו של המשיב.

הרשם יתחשב במספר המשיבים בהליך, התארכות ההליכים, (דרך גובה העירבון הרשם מאותת על סיכויי הערעור).

13.12.3  התוצאות של אי הפקדת ערבון

תקנה 431: לא קיים המערער הוראה בדבר הפקדת העירבון או הערובה ירשם הערעור לדחייה לפני ביהמ"ש או הרשם ותמצא על כך הודעה לבעלי הדין.

תקנה זו לא מוחקת אוטומטית את הערעור אלא רושמת אותו לדחייה (למעשה אין הבדל מעשי בערעור בין דחיה למחיקה מפאת קוצר הזמנים).

 

תקנה 433: מתירה לרשם לשנות את גובה העירבון או לתת פטור מהגשה בחובת ערבון בכל שלב בהליך.

13.13  ערעור שכנגד

ככלל אין תגובה להודעת ערעור אלא בשני אופנים:

א. ערעור.

ב. ערעור שכנגד.

13.13.1  מי רשאי לערער שכנגד.

ערעור שכנגד יכול להגיש רק משיב שהוגש נגדו ערעור.

ולכן אם הוא חושב שהשופט טעה בסעד – שיגיש ערעור רגיל.

אך אם הוא חושב שהשופט טעה בנימוק, קרי תוצאה מבוקשת אך מהנימוק החלש – שיגיש ערעור שכנגד.

לדוגמא:

פס"ד שהסעד בו ניתן מהנימוק של עשיית עושר, ומרגיש מקבל הסעד שהנימוק חלש, בעיקרי הטיעון הוא כותב שטעה השופט בשלילת הנימוקים האחרים.

 

כאמור, ערעור שכנגד יכול להגיש רק משיב שהוגש נגדו ערעור, ולכן משיב פורמלי שהוצא מכתב הערעור ע"פ תקנה 412 (ב) לא יכול להגיש ערעור שכנגד.

 

הסיבה המרכזית להגשת ערעור שכנגד היא שכאשר אדם מערער על גובה הפיצוי שקיבל בפסק הדין, אם הערעור ידחה מה שהוא קיבל נשאר בידו, ולכן צריך להגיש ערעור שכנגד שבמידה והוא יתקבל, גם מה שנפסק למערער נלקח ממנו.

13.13.2  תוכן הערעור

נדרשת בערעור שכנגד זיקה נושאית נגד אותו צד ואותו נושא:

בש"א 4691/91 אוזן

העובדות:

צד אחד ערער על גובה הנזק והצד שהגיש ערעור שכנגד ערער על עצם מתן האחריות, האם מדובר באותו נושא.

וקובע ביהמ"ש שמדובר באותו נושא ואותה שאלה.

13.13.3  מועד הגשת ערעור שכנגד.

תקנה 434 מונה שלש חלופות:

א. 30 יום מיום המצאת כתב הערעור למשיב, או –

ב. מיום מתן ההחלטה בדבר הפטור מערבון.

ג. אך לא יאוחר משבעה ימים לפני מועד הדיון בערעור.

 

את שלשים הימים מתחילים לספור ממתן ההחלטה לפטור או מהפקדת העירבון. ואם שני הזמנים לא הגיעו, שבעה ימים לפני מועד הדיון.

13.14  הליכי ערעור א' – סיכום

בימ"ש שלום:

ערעור בזכות בפס"ד – 45 יום.

המותב – בשלשה אא"כ מדובר בתביעה פחותה משלש מאות אלף למעט חריגים (משפחה – נזק גוף – חש"ש).

החלטה אחרת – 30 יום.

המותב – דן יחיד.

בימ"ש מחוזי:

ערעור בזכות – 45 יום.

ערעור ברשות – 30 יום.

על פס"ד – החלטה בגוף פסק הדין (תק' 196).

על ה"א – החלטה בערכאה שלמעלה.

 

ערעור ברשות ראשון – יינתן כאשר יש נזק לצדדים.

ערעור ברשות שני – הלכת חניון חיפה במקרים מסוימים.

חובת הפקדת עירבון – ניתן לטעון לפטור.

 ערעור שכנגד – באותו נושא ונגד המערער.

תוך 30 יום ממתן החלטה בדבר העירבון ולא יאוחר משבעה ימים לפני הדיון

13.15   טבלה לסיכום:

 

 

 

 

14      הליכי ערעור – ב

14.1     הגשת תיק מוצגים

כאשר מגישים כתב ערעור ברגע שמודיעים על מועד הדיון יש להגיש תיק מוצגים תוך חמישה עשר יום.

תיק המוצגים כולל את המוצגים שדרושים לבירור הערעור מן הערכאה הקודמת (תקנות 437, 439).

אסור להכניס מוצגים חדשים לערעור (תקנה 444).

14.1.1      תיק מוצגים ע"י המשיב

תקנה 441: חובת הגשת תיק מוצגים ע"י משיב או מערער שכנגד תוך חמישה עשר יום מיום שהומצא לו תיק המוצגים של המערער.

ובמידה והגיש המשיב או המערער שכנגד תיק מוצגים, רשאי המערער להגיש תיק מוצגים נוסף תוך שבעה ימים מיום שהוגש תיק המוצגים של המשיב או המערער שכנגד.

14.1.2      עיקרי טיעון

תקנה 446: מחייבת את המערער להגיש עיקרי טיעוניו וזאת ארבעה עשר ימים בטרם מועד הדיון. והמשיב יגיש תגובה עד שבעה ימים לפני מועד הדיון.

 

תקנה 418 מתירה לביהמ"ש להורות לצדדים לסכם טענותיהם בכתב.

בד"כ ביהמ"ש לוחץ לקיים פשרה ובמידה ולא הושגה פשרה ביהמ"ש ייתן צו לסיכומים (לעיתים ניתן צו ישיר לסיכומים ואז אין תיק מוצגים ועיקרי טיעון).

 

ע"א 431/01 איתן.

צד הוסיף טענות שלא עלו בהודעת הערעור (מעשה אסור).

ואומר ביהמ"ש שתכליתה של תקנה 415 היא לקדם הגינות דיונית, ולכן הגם שהצד השני הוסיף טיעון שלא מן המניין, קמה חובת ההגינות, והחריגה לא פוסלת את הערעור.

14.2     סיכום ביניים

מתן פס"ד

תוך 45 יום – ערעור (בזכות).

הודעה על מועד דיון.

תוך 15 יום תיק מוצגים (15 יום נוספים למשיב).

עיקרי טיעון – 14 יום טרם הדיון. כאן הצד שכנגד מגיב לראשונה לעיקרי הטיעון תוך שבעה ימים.

 

במידה ויש צו ישיר לסיכומים אין תיק מוצגים ועיקרי טיעון.

 

ü      שיעור 10

14.3     החזרת דיון לבימ"ש בערכאה קודמת

זהו מקרה בו השופט בערכאת הערעור מחליט שלצורך ענין מסוים הוא יחזיר את הדיון לערכאה הקודמת (בירור לגבי מסמך כלשהוא), ומאחר שערכאת הערעור היא אינה ערכאה דיונית, השופט בבימ"ש שלערעור מחזיר את הדיון לשופט קמא שייתן את חוות דעתו בענין.

תקנה 455: לא הכריע בית המשפט בערכאה הקודמת בפלוגתא פלונית או בשאלה של עובדה, והיא נראית לביהמ"ש שלערעור כמהותית למתן החלטה לגופו של ענין, רשאי להעבירה לדיון לבית המשפט של ערכאה קודמת, ובמקרה זה יורה לאותו בית משפט לקבל את הראיות הנוספות הדורשות. ביהמ"ש בערכאה הקודמת ידון בענין ויחזיר את חומר הראיות בצירוף הממצאים והנימוקים לביהמ"ש שלערעור.

 

תקיפת החלטת השופט בערכאה הקודמת היא ע"י בר"ע וזאת מאחר שמדובר בהחלטה אחרת שלאחר מתן פסק דין ע"פ הלכת גלצר.

14.3.1      התנגדות לממצאי ביהמ"ש בערכאה הקודמת.

תקנה 456: הראיות והממצאים הנוספים של ביהמ"ש בערכאה הקודמת יהיו חלק מתוך התובענה, תוך מועד שיקבע ביהמ"ש שלערעור רשאי כל בע"ד להגיש התנגדות לכל ממצא. לאחר תום המועד שנקבע יפסוק ביהמ"ש בערעור.

תקנה זו מאפשר להגיש התנגדות גם על ממצאים שהוחזרו לבימ"ש קמא וזאת כחלק בלתי נפרד מהערעור.

14.4     הדיון בערעור

הכלל: ערכאת הערעור לא תבטל בנקל קביעות עובדתית של הערכאה הראשונה, וזאת הסיבה שבגינה רוב הערעורים נדחים, שהרי ערכאת הערעור לא שומעת עדים ולא בוחנת ראיות אלא דנה רק בשאלות משפטיות.

 

החריג לכלל זה הוא שתתכן התערבות בממצאים עובדתיים רק במקרים חריגים וקיצונים, קרי שיקול דעת נתונה בידי השופט שלפניו מוגש הערעור.

14.5     שינוי נסיבות – ראיות נוספות בערעור.

ישנן שתי אפשרויות לשינוי נסיבות:

א. השתנו נסיבותיו של התובע, וזאת כאשר מיד לאחר פסק הדין התובע "הנכה" חזר לחיים והשיל מעל צווארו את הסימנים לתאונה. כאן חברת הביטוח טוענת שהנסיבות השתנו לטובה.

ב. החמרה במצבו של התובע לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה.

 

ישנן שלש סיטואציות אפשריות:

1. אם השתנו הנסיבות בערכאה הדיונית

רק כאשר יש בקשה לגילוי מסמכים חשוב לבקש ראיות נוספות. ואולם באופן כללי בכתב ההגנה הנתבע מכחיש הכל.

 

2. אם השתנו הנסיבות לאחר דחיית הערעור, או שחלף המועד האחרון לערעור

מאחר שמדובר במעשה בי"ד וע"פ עקרון סופיות הדיון אין מה לעשות.

 

3. השתנו הנסיבות כאשר הערעור עומד על כנו והתגלתה ראיה חדשה.

אם מדובר בראיה שהייתה קיימת בערכאה הדיונית, כגון עד שלא הגיע להעיד, לא יתירו להביא אותו להעיד בערעור. אף אם מדובר בראיה חדשה,

הכלל – שלא ניתן להביא ראיות חדשות בערעור וזאת מאחר שהערעור הוא רק על מה שפסק בית משפט קמא.

 

החריגים:

א. טעות בשק"ד של שופט קמא – כגון שלא רצה לדון בראיה מסוימת.

ב. הצגת המסמך או חקירת העד דרושה לאפשר לערכאות הערעור מתן פס"ד או מכל סיבה אחרת.

 

אם החליט השופט לקבל את הראיה ולשלבה בערעור, השופט יקיים על כך דיון נפרד בו הוא דן האם לקבלה, ואם החליט לקבלה ירשום את הטעמים לכך (תקנה 457).

14.5.1      השיקולים בהם יתחשב ביהמ"ש בבואו להתיר ראיות נוספות.

כאמור, הנטייה היא להחמיר ולא לקבל ראיות חדשות אלא אם:

א. העובדה היתה קיימת לפני מתן פסק הדין עליו מערערים, אך המערער לא ידע על הראיה או לא יכול היה לגלותה במאמץ סביר, ולא נהג בחוסר תום לב.

ב. עובדה שאירעה לאחר מתן פסק הדין, ביהמ"ש יבדוק את חשיבותה להכרעה בערעור.

 

וזאת מהסיבה שהנטייה לעקרון סופיות הדיון גובר על ערך האמת.

14.5.2      מי יגבה את העדות?

אם וכאשר החליט השופט לקבל עד שלא היה בערכאה הדיונית מי יגבה את עדותו.

תקנה 458: התיר ביהמ"ש שלערעור הבאת עדויות נוספות יכול הוא עצמו לגבותן אם בע"פ אם בתצהיר או בכל דרך אחרת, או להורות לבית משפט אחר לגבותן.

14.6     עיכוב ביצוע

עיכוב ביצוע הוא הליך הקיים לאחר מתן פסק הדין בערכאה הדיונית, ומשמעו שהצד המבקש מתכוון לערער, ולכן הוא מבקש לעכב את ביצוע פסק הדין, זוהי איננה תקיפת החלטתו של ביהמ"ש.

תקנה 466: הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

קרי, הגשת ערעור איננה מונעת או מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים מהסיבה שאם אכן הערעור היה מאפשר עיכוב ביצוע אוטומטי כולם היו מערערים.

 

ולכן בכדי לעכב את ביצוע פסק הדין יש להגיש בקשה מיוחדת "לערכאה שנתנה את פסק הדין".

תקנה 467: ביהמ"ש או הרשם שנתן החלטה רשאי להורות על עיכוב ביצוע החלטתו עד להכרעה בערעור או לתקופה קצרה מזו, אם הוגשה לו על כך בקשה בכל עת שלאחר ההחלטה ועד לגמר הדיון בערעור או בבקשת רשות הערעור, או עד תום המועד להגשתם.

 

תקנה זו אומרת שהעיכוב תלוי בערעור ולכן השופט יכול לאפשר עיכוב ביצוע עד הגשת הערעור ורשאי הוא לעכב גם עד תום הערעור.

כאמור אם אין ערעור אין עיכוב ביצוע, ולכן בראש ובראשונה צריך לפנות לאותה ערכאה שנתנה את פסק הדין. ואם וכאשר השופט מעכב את ביצוע פסק הדין הוא מאותת על הסיכוי בערעור.

 

ניתן להגיש בקשה לעיכוב ביצוע מיד לאחר שימוע ההחלטה, ויש בכך יתרון שבשלב השימוע לא צריך להגיש בקשה עם תצהיר וללא הודעה על כך.

 

גם כאשר הוגש כבר הערעור, צריך לבקש את עיכוב ביצוע פסק הדין מהערכאה שנתנה את פסק הדין,

ואם השופט בערכאה דיונית סירב לעכב ביצוע או עיכב רק מחצית מפסק הדין, ניתן להגיש בקשה מקורית (דומה לערעור בזכות) לסירוב ביצוע לערכאת הערעור (וזאת גם כאשר טרם הוגש הערעור, תוך הודעה שיוגש ערעור בקרוב) (תקנה 468).

 

ואולם אם השופט בערכאה הדיונית החליט לעכב ביצוע או עיכב חלק מהסכום ניתן לתקוף זאת ע"י בר"ע, וזאת מאחר שמדובר בהחלטת ביניים שלאחר פסק דין (פס"ד גלצר).

 

א"כ לסיכום:

סירוב ביצוע – בקשה מקורית לערכאת הערעור.

עיכוב ביצוע – תקיפה ע"י בר"ע.

 

ככלל, ביהמ"ש מוסמך לעכב ביצוע של כל פס"ד שנתן לרבות פסקי דין שאינם מבוצעים בהוצל"פ כגון צווי הריסה וכיו"ב.

תקנה 470: עיכוב ביצוע לעניין סימן זה: (1) עיכוב הוצל"פ. (2) עיכוב ביצוע בכל דרך אחרת. (3) התליית פעולתה של החלטה.

14.6.1      השיקולים שישקול ביהמ"ש בבקשה לעיכוב ביצוע.

א. שיקולי הצלחה בערעור (זהו איתות לסיכויי הערעור).

ב. האם ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם וכאשר הערעור ידחה – זהו למעשה השיקול המרכזי הבוחן האם המצב יושב לקדמותו, ולכן ההנחה הבסיסית שכאשר מדובר בחיוב כספי ניתן להשיב את המצב לקדמותו (אא"כ מדובר בחולה או זקן). לעומת זאת צווי הריסה – פינוי נכס וכיו"ב, קשה יהיה להשיב את המצב לקדמותו.

 

באופן כללי לא יתחשבו במצבו הכספי של המערער אלא בהתקיימותם של שלשה תנאים מצטברים:

א. המבקש הניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באמצעות תצהיר.

ב. סיכויי הזכייה בערעור.

ג. הפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מהעיכוב כגון: מכירת נכס בעל ערך סנטימנטלי.

14.7     מתן סעד זמני בטרם הוגש הערעור

כאן אין אנו עוסקים בעיכוב ביצוע פסק הדין אלא במתן סעד זמני, כגון צו כינוס נכסים למניעת הברחת נכסים.

תקנה 471 (א) ביהמ"ש שנתן החלטה המבטלת במפורש או מכללא (כגון מתן פסק דין שאז פג תוקף העיקול (תק' 370)), רשאי מטעמים מיוחדים שירשמו וכל עוד לא הוגש הערעור, להורות שההחלטה המתבטלת תעמוד בתוקפה.

כאשר המערער חושש להברחת נכסים, רשאי הוא לפנות לשופט קמא (רק אם טרם הוגש הערעור) שישאיר את הסעד הזמני או ייתן סעד זמני חדש.

 

(ב) בקשה למתן סעד ע"פ תקנה זו אפשר שתידון ללא מתן הודעה עליה אם הוגשה מיד לאחר שימוע ההחלטה המבטלת.

גם כאן חשוב בהליך השימוע לבקש את הסעד הזמני שאז לא צריך תצהיר והודעות לצד שני.

 

(ג) הוגש ערעור או בר"ע יהיו הסמכויות ע"פ תקנת משנה (א) נתונות לבית המשפט שלערעור.

כאן בשונה מבקשה לעיכוב ביצוע שבה צריך לפנות ראשית לערכאה שנתנה את פסק הדין ורק לאח"מ לערכאת הערעור בבקשה לסעד זמני המבחן, הקובע הוא אם הוגש ערעור אם לאו.

אם טרם הוגש ערעור – בקשה לערכאה הדיונית.

הוגש ערעור – בקשה לביהמ"ש שלערעור.

15      סדר דין מהיר

זהו הליך מיוחד בתוך סד"א המאפשרת דרך מיוחדת ויעילה לפתוח הליך משפטי.

ס"ד מהיר הוא למעשה מהפך בשיטה וקיים משנת התשס"א וכיום הוא הליך שאיננו נתון לבחירה.

 

הליך זה מונע מיעילות (המונעת מעשית צדק) שבא על חשבון זכויותיהם של הצדדים.

 

הסמכות בס"ד מהיר לעולם תהיה בביהמ"ש השלום (וזאת מאחר שהתביעה היא בגובה 75,000 ₪).

15.1     עקרונות ס"ד מהיר

א. התאמת סוג התובענה למסלול בו היא מתבררת.

ב. כל עבודת ההכנה נעשית טרם הגשת התביעה, וזאת בכדי לנסות ולסיים את הסכסוך בשלבים הראשונים.

ג. הגברת שליטת השופט על ההליך (השיטה האינקוויזיטורית).

 

תקנה 214 ב' קובעת שכל תביעה המוגשת לבית משפט שלום יכולה להידון בס"ד מהיר, ובתנאי שהיא עומדת בהגבלת הסכום.

למעט:

א. תביעות בסדר דין מקוצר – אם התובע חושב שזהו הליך בריא יותר מבחינתו (שהרי אין בו רשות להגיש כ"ה).

ב. המרצת פתיחה – פס"ד הצהרתיים ופירוש מסמכים.

ג. תביעה ייצוגית.

ד. תביעה לפיצויי נזקי גוף ע"פ הפלת"ד – אלו תביעות שסכומן אינו ברור.

 

שווי התביעה (נכון ל-2011) עומד על 75,000 ₪.

 

תקנה 214 ב' (ב) קובעת שצדדים רשאים בהסכמתם וע"פ שיקולי השופט להעביר תביעות שאינן ראויות להידון בס"ד מהיר (סכום גבוה יותר) להידון בס"ד מהיר,

וזאת בהתחשב בין השאר בשיקולים המצויים בתקנה 214 ב', שהם:

א. מורכבות הדיון, העובדות והראיות.

ב. מספר בעלי הדין.

ג. התועלת בכך.

ד. היקף העדויות והחקירות.

ה. היקף חו"ד המומחים.

ו. השפעת התובענה על הציבור.

ז. חשיבות ההכרעה המהירה בתובענה.

 

ואם הסכימו הצדדים והשופט, שהבקשה תידון בס"ד מהיר יתאימו את בקשתם ע"פ תקנה 214 ב' 1.

כמו"כ אם הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר וניתנה בקשת רשות להתגונן, הרי שהיא עוברת לס"ד מהיר (ובתנאי שהיא עומדת בסכום) ונדרשת התאמתה לס"ד מהיר.

15.2     כתבי טענות בס"ד מהיר.

תקנה 214 ג' קובעת שתביעה בס"ד מהיר יפרט בע"ד את טיעוניו ויצרף לו תצהיר שערוך ע"פ טופס 17 א'.

טופס זה בא למנוע את המצב בו היו מעתיקים את כל כתב התביעה לתוך התצהיר, ולכן טופס זה מגביל את התביעה ומחלק בין העניינים הידועים לתבוע בידיעה אישית לבין דברים שידועים לו מתוך אמונתו, וזאת בכדי לאפשר לשופט להבדיל בין העובדות ולתת הצעת פשרה טובה.

15.2.1      תצהיר בע"ד.

על התובע לצרף לכתב טענותיו: חוו"ד מומחים (לאו דווקא רופאים), אסמכתאות משפטיות ומסמכים.

זוהי מטלה המוטלת גם על בעל הדין שכנגד.

בשלב התביעה על התובע לצרף תצהיר, אך את תצהירי העדים הוא יצרף מאוחר יותר מתוך רצון להגיע לפשרה, שהרי אם התובע יצרף גם את תצהירי העדות הרי שהוא סיים להכין את התיק והרצון שלו לפשרה פוחת והולך.

 

15.2.1.1     הרציונל בס"ד מהיר.

א. עבודת הכנה שלימה.

ב. תיק ממוקד.

ג. חסכון בזמן ביהמ"ש.

ד. יכולת ביהמ"ש למקד מחלוקות שבין הצדדים וסינונן של טענות בלתי מבוססות.

ד. הפחתת מידת מעורבות ביהמ"ש בהבאת הטענות והראיות.

15.2.2      כתב הגנה בס"ד מהיר.

תקנה 214 ד' (ב): כתב הגנה בתובענה בס"ד מהיר יוגש תוך "ארבעים וחמשה ימים" ממועד המצאת כתב התביעה.

בתובענות בס"ד מהיר ניתן לנתבע פרק זמן גדול יותר להתכונן, וזאת מאחר שעליו למקד את הגנתו ולצרף תצהירים וכיו"ב.

 

בסדר דין מהיר כמעט כל המועדים כתובים במפורש, וזאת בכדי למנוע בקשות להארכת מועד (שאז ביהמ"ש יכתוב טעמים מיוחדים שירשמו להארכת המועד).

15.2.3      כתב תשובה בס"ד מהיר.

תקנה 214 ד' (ג) תובע בתובענה בס"ד מהיר רשאי להגיש כתב תשובה בתוך חמישה עשר יום ממועד המצאת כתב ההגנה האחרון.

אין חובה להגיש כ"ת, אך הגשת כ"ת היא בזכות, וזאת מתוך נקודת הנחה שכתב תשובה מחדד את כתב התביעה.

15.2.4      תביעה שכנגד

זוהי למעשה תביעה הפותחת סכסוך נוסף, ולכן תקנה 214 ה' מתירה להגיש תביעה שכנגד ובתנאי שהתקיים אחד מאלה:

א. היא מהווה תובענה בס"ד מהיר (עומדת במגבלת הסכום).

ב. היא באותו נושא של התביעה המקורית או באותן נסיבות (ואז ניתן לחרוג ממגבלת הסכום).

 

תקנה 214 ה (ג): לא יהיה בהגשת תביעה שכנגד כדי לשנות את מועד הדיון בתובענה או שאר מועדים הקבועים בפרק זה, אלא אם הדבר הכרחי.

קרי, בקשות להארכה מוגבלות אא"כ השופט יחליט אחרת.

15.2.5      הודעות צד ג'.

תקנה 214 ו' קובעת, שתובע בס"ד מהיר לא רשאי להוציא הודעות לצ"ג אלא ברשות ביהמ"ש (בשונה מס"ד רגיל בו מותר להוציא הודעות ככל שיחפצו).

בקשה להודעת צ"ג תובא לדיון ותוכרע בתוך שלושים יום או בישיבה המקדמית לפי המאוחר.

15.2.6      תיקון כתב טענות

תקנה 214 ז' קובעת, שתובע לא יכול לתקן את כתב טענותיו מעבר למגבלת הסכום של ס"ד מהיר, אא"כ מדובר בתובענה שהועברה לס"ד מהיר בהסכמת הצדדים.

15.3     דיון מוקדם

לכ"ט בס"ד מהיר יש לצרף רשימה של המסמכים "הנוגעים לעניין הנדון" ואת המסמכים עצמם, (לא קיים הליך גילוי מסמכים בס"ד מהיר, מה שמהווה בעיה בכך שצדדים להליך לא מצרפים מסמכים הפוגעים בהם, ואולם מאחר שהליך גילוי מסמכים מאריך את התביעה הוא לא קיים בס"ד מהיר).

 

התקנה קובעת שעל בע"ד לצרף מסמכים "הנוגעים לעניין הנדון" בשונה מתקנה 75 המחייבת לצרף רק את המסמכים שעליהם הצד מסתמך, ולכן קובעת תקנה 214 ח' (ג) שכל הוראות בדבר גילוי מסמכים המצויים בפרק ט' לא יחולו בס"ד מהיר.

15.3.1      תצהירי עדות ראשית.

כאמור אין לצרף תצהירי עדות ראשית עם הגשת כתב התביעה, שהרי יתייתר הרצון של הצדדים לפשרה.

ולכן קובעת תקנה 214 ט' שתצהירי עדות ראשית יוגשו ארבעים וחמש יום לאחר שהוגש כתב ההגנה האחרון.

הזמן להגשת תצהירי העדות הוא ביחס לשני הצדדים, וזאת מאחר ששני הצדדים מגישים תצהירים המתבססים על עובדות שלא אמורות להשתנות.

 

כאשר הוגשו תצהירי עדות ראשית הכל למעשה מוכן לקדם משפט ובכך מתאפשר לשופט לברר פלוגתאות ומחלוקות בין הצדדים, מה שהופך את הליך קדם המשפט ליעיל (בשונה מהליך קדם משפט רגיל שאינו יעיל כלל ועיקר).

 

תקנה 214 ט' קובעת:

א. מאחר שזהו מועד שנקבע בחיקוק הארכתו תהיה רק מטעמים מיוחדים שירשמו.

ב. תצהירי העדות כפופים לכתב ההגנה האחרון, ולא לכתב התשובה.

15.3.2      ישיבה מקדמית בס"ד מהיר

בטרם הגשת תצהירי עדות ראשית השופט יחליט אם הוא מעוניין בישיבה מקדמית, וזאת משתי סיבות:

א. יש לפניו את מלוא החומר.

ב. מתוך רצון לעודד פשרה טרם סיימו הצדדים לגבש את התיק.

 

תקנה 214 יא קובעת שהישיבה המקדמית היא אופציונלית, וניתן לקיים רק ישיבה מקדמית אחת.

 

כמו"כ בעלי הדין חייבים להתייצב לישיבה המקדמית – אא"כ פטר אותם ביהמ"ש (בשונה בס"ד רגיל).

 

השופט הדן בישיבה המקדמית לא יהיה במידת האפשר השופט שידון בהוכחות, וזאת בכדי שהצדדים יפתחו את לבם להצעות פשרה שהרי שופט זה לא ישב בתיק

נימוק נוסף הוא שהפרדה בין הישיבה המקדמית לבין הדיון בתיק חוסכת בקשות לפסלות שופט שבאות בעיקר מהסיבה ששופט המציע פשרה כבר גיבש את עמדתו בתיק.

 

לכך יש ביקורת אקדמית:

ראשית, הליך זה גורם שעוד שופט לומד את התיק.

ושנית, גם השופט היושב בתיק מקדם פשרה מה שמייתר את ההליך הראשוני.

 

מועד הישיבה המקדמית היא תוך 30 יום ממועד הגשת כתב ההגנה האחרונה.

 

כיום ישנו הליך הנקרא: "שופט מוקד" הוא שופט המיומן בהצעות פשרה (לא רק בס"ד מהיר) אך גם כאן רבתה הביקורת מהסיבה שהדיונים מיותרים והתיק מתארך.

15.4     בקשות ביניים בס"ד מהיר

בקשות ביניים בכל הליך משפטי יוצרות בעיות קשות, שהרי הן אינן עולות כסף והן מאריכות את התיק. כמו"כ קיימת זכות אוטומטית לצד שכנגד להגיב לבקשה תוך עשרים יום ולצד המגיש להשיב לתגובה תוך עשרה ימים, מה שמאריך מאד את התיק.

 

ולכן בס"ד מהיר האפשרות להגשת בקשות ביניים מצומצמת.

תקנה 214 יג מאפשרת להגיש בקשות ביניים רק במקרים הבאים:

א. מדובר במידע חדש שהתעורר.

ב. השופט רשאי לדחותה מיד.

ג. גם אם השופט קיבל את הבקשה, אין חובה להמציאה לצדדים אא"כ חשב השופט אחרת.

ד. התשובה לבקשה תינתן תוך שבעה ימים, ואין תשובה לתשובה.

ה. ההחלטה בענין (כאשר נדרשת תשובה) תינתן תוך שבעה ימים.

 

מה שמקצר את התיק באופן משמעותי.

15.5     הדיון.

המועד לדיון ייקבע לא יאוחר מששה חודשים מכתב ההגנה האחרון.

תקנה 214 יד קובעת, שהדיון בתובענה יסתיים תוך יום אחד, ורשאי ביהמ"ש לקבוע ימי דיון נוספים ככל שניתן ברציפות ולא יאוחר מארבעה עשר יום מהדיון האחרון.

 

על המצהירים להתייצב בדיון.

 

תקנה 214 יד (ג) מאפשרת לביהמ"ש לקצר ולהגביל משך חקירת עד, אם ראה שהיא מכבידה על ההליך (בשונה מס"ד רגיל בה הסמכות לקצר עדות היא מכח סמכותו הטבועה של השופט).

 

כמו"כ אם יש דיונים נוספים על השופט להכניס אותם לתוך ההליך ובתוך מגבלת הזמנים הקיימים בס"ד מהיר.

15.5.1      עיקרי טיעון בס"ד מהיר.

בס"ד רגיל – לרוב הסיכומים הם בכתב (שהרי התיקים מורכבים).

בס"ד מהיר – תקנה 214 טו קובעת שברירת המחדל תהיה סיכום טענות בע"פ תוך התמקדות בטענות ובעובדות.

15.5.2      מתן פסק דין בס"ד מהיר

תקנה 214 טז קובעת שביהמ"ש ייתן את פסק דינו בתום הדיון בתובענה או בתוך ארבעה עשר יום.

בשונה מתקנה 190 (ד) הקובעת מתן פסק דין תוך 30 יום, אך מאפשר לנשיא ביהמ"ש להאריך את הזמן, בס"ד מהיר התקנה לא מאפשרת  הארכות.

ולכן בכדי לאפשר עמידה בזמנים, תקנה 214 טז מאפשרת לשופט לכתוב פס"ד תמציתי אא"כ מדובר בנושא בעל חשיבות מיוחדת לציבור.

15.6     הביקורת על הליך ס"ד מהיר.

הליך זה, טוענים המלומדים, פוגע בזכויות יסוד של הצדדים מהסיבות הבאות:

א. אין הליכים מוקדמים של גילוי מסמכים ובכך בעלי דין נמנעים מלצרף מסמכים הפוגעים בהם.

ב. פגיעה בזכות התביעה שכנגד.

ג. החובה להתייצב בישיבה המקדמית.

ד. הגבלות לבקשות ביניים.

ה. הגבלות לחקירת עדים.

ו. פסק הדין הוא תמציתי ומנומק, מה שפוגע ביכולת לערער.

 

ת"א (שלום י-ם) עיריית ירושלים נ' האשם מחמיד.

זהו פסד דין בו השופטת אגמון החליטה להתמודד עם החוקיות של תקנות סדר הדין המהיר.

מדובר בתביעה שהוגשה בסדמ"ק וניתנה בה רשות להתגונן, ועלתה השאלה האם להעבירה לס"ד מהיר אם לאו.

 

השופטת אגמון קבעה שתקנות אלו פוגעות בהליך הוגן, שק"ד שיפוטי, הנמקת פס"ד, הגוררת פס"ד חלקי ופוגעת באמון הציבור.

כמו"כ ראוי שהמותב ייקבע בחוק ולא בתקנות שאחרת זה נוגד את ח"י השפיטה ולא נוצר האיזון הראוי (כמו בעירבון) שהגם שהשופט יכול להוציא את הדיון מס"ד מהיר ולהעבירו לס"ד רגיל, בפועל השופטים לא עושים זאת.

ולכן קובעת אגמון שהתקנות בנושאים האמורים בטלות.

 

השופטת צרפה כמשיב לתיק את היועמ"ש, שערער על החלטתה בביהמ"ש המחוזי.

ואומר ביהמ"ש שתמוהה בעיניו הזדקקותה של השופטת המלומדת לשאלה משפטית ללא בקשת הצדדים, ואין כס ביהמ"ש ראוי להיעשות קרדום לחפור בתקנות.

אך מוסיף ביהמ"ש, שקיימת בעייתיות בתקנות ובמיוחד בתקנה 214 טז המחייבת את השופט לפס"ד תמציתי, אך מי שאמור לטפל בענין הוא המחוקק.

 

בשולי הדברים:

דו"ח ועדת רונן משנת 2008 ממליץ להעלות את סכום התביעה בס"ד מהיר למאה אלף ₪, מתוך הערכה שלמעלה מ-90% מהתיקים שבהליך זה מסתיימים מהר.

ואכן ד"ר יצחק כהן תומך בענין.

 

ü      שיעור 11

16      סדר דין מקוצר(סדמ"ק)

זהו מסלול הנתון לבחירה, ויתכן שעל אף היתרונות בו הוא לא כדאי.

לסדר דין מקוצר אין הגבלה בסכום, ולכן ניתן לבחור בו גם בערכאת המחוזי.

16.1     התנאים לסדמ"ק

תקנה 202: ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:

(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית,

         (א)  מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב; (ראיות בכתב היינו

              ראיות על ההפרה ולא על הסכום).

         (ב)   מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו  בהוראה מפורשת של חיקוק;

(2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;

(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.

16.2     כתב תביעה בסדמ"ק

תקנה 203: כתב תביעה כאמור בתקנה 202 יוכתר במלים "סדר דין מקוצר", יצורף לו העתק של המסמכים או החשבונות המובאים לראיה ויומצא לנתבע יחד עם הזמנה ערוכה לפי טופס 17.

כאן בשונה מס"ד מהיר יש לצרף "רק" העתק של המסמכים המובאים כראיה.

16.3     בקשת רשות להתגונן

תקנה 204 :הוגש כתב תביעה כאמור בתקנה 203, לא יתגונן הנתבע אלא אם כן ביקש וקיבל רשות מאת בית המשפט או מאת הרשם.

בתביעות בס"ד מהיר ברירת המחדל היא שאין לנתבע זכות להתגונן,

ולכן על הנתבע לפנות לביהמ"ש בשתי בקשות חלופיות:

 

א. בקשה למחיקת כותרת.

זוהי בקשה למחוק את כותרתה של התביעה שהיא בסדמ"ק, וזאת מסיבות שהיא לא ראויה להתדיין בהליך זה.

 

ב. בקשת רשות להתגונן.

היא בקשה להתגונן, קרי להעביר את הדיון לסדר הדין הרלוונטי.

16.3.1      הגשת בר"ל וההחלטה בה.

תקנה 205: (א) בקשת רשות להתגונן תכלול את טיעוניו של המבקש ואת האסמכתאות לענינם, והיא תהא נתמכת בתצהיר המבקש, שיפורש בו אם מתכוון המבקש לטעון נגד תביעת התובע כולה או חלקה בלבד, ואם נגד חלקה – איזה חלק; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט או הרשם.

על הנתבע לצרף טיעונים ואסמכתאות, ובמידה ויש עובדות חדשות עליו לצרף תצהיר.

 

(ג) בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד.

 

כאשר באה לפני ביהמ"ש בר"ל עומדות בפניו שלש אפשרויות:

א. לתת רשות על סמך הבקשה בלבד.

ב. לדחות את הרשות על סמך הבקשה בלבד, וזאת רק מטעמים מיוחדים שירשמו.

ג. לתת רשות לאחר חקירת המצהיר.

 

זהו למעשה הליך נפל, המאריך מאד את הסדמ"ק ויש לכך ביקורת אקדמית רבה.

16.3.2      פסק דין באין רשות להתגונן.

תקנה 206 : לא ביקש הנתבע או אחד הנתבעים רשות להתגונן תוך שלושים ימים מהיום שהומצאה לו ההזמנה או תוך זמן ארוך יותר שקבע בהזמנה בית המשפט או הרשם, או שביקש רשות להתגונן ובית המשפט או הרשם סירב לתיתה, זכאי התובע לקבל פסק דין נגד הנתבע כאמור בתקנה 97;

 

כמו"כ ביהמ"ש יכול לתת בר"ל על חלק מהתביעה, ובכך הוא ממקד את המחלוקות שבין הצדדים ולכן על החלק שלא ניתן בר"ל זכאי התובע לקבל פס"ד (תקנה 208).

16.3.3      תצהיר – ככתב הגנה

בהליך הסדמ"ק התצהיר ישמש ככתב הגנה באם ביהמ"ש נתן רשות להתגונן, וזאת מאחר שהתצהיר מלא וממוקד ויכול הוא לשמש ככתב הגנה (תקנה 212). (וזאת הגם שקיים חוסר שוויון מאחר שהתובע הגיש תביעתו ללא תצהיר והנתבע צירף תצהיר).

16.3.4      "דיון" מקוצר לפי הסכמה

תקנה 212: בשעת בירור בקשת הרשות להתגונן רשאי בית המשפט, בהסכמת בעלי הדין, לקיים באותו מעמד את הדיון בתביעה גופה.

 

זהו למעשה הליך שכמעט ואיננו קיים, וטוענים המלומדים ששימוש מוגבר בהליך זה אכן היה מקצר משמעותית את ההליך.

16.4     המשך התובענה

תקנה 213 קובעת שאם נתן ביהמ"ש רשות להתגונן והצדדים רוצים לפתוח בהליכים מוקדמים של גילוי מסמכים וכיו"ב, "רשאי" ביהמ"ש לתת להם רשות על כך (בשונה מס"ד רגיל בו הצדדים זכאים להליכים מוקדמים ללא רשות השופט).

16.5     ביטול פסק דין

תקנה 214 (א)ניתן פסק דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק הדין, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין לפי הוראות תקנה 201.

 

תקנה זו קובעת שכאשר ניתן פסק דין ללא רשות להתגונן, רשאי הצד שכנגד להגיש בקשה לביטול פס"ד.

 

אם ביהמ"ש "דן" בבר"ל ודחה אותה – זוהי ה"א והערעור על כך ברשות.

ואם ביהמ"ש דחה את הבר"ל בלא לשמוע אותה, או בשל אי התייצבות מצהיר רשאי הוא להגיש בקשה לביטול תוך 30 יום ממתן פסק הדין והשופט הדן בביטול יכול לתת בר"ל מיד.

16.6     סדר דין מקוצר – ביקורת אקדמית

דו"ח ועדת אור משנת 1997 הסתמך על נתונים סטטיסטיים המלמדים שכ-92% מהתביעות שהוגשו בסדמ"ק לא הוגשה בהן בר"ל. ולכן הועדה המליצה להרחיב את ההליך ולהעביר תביעות בסכום מסוים ישר להוצל"פ.

 

ומנגד דו"ח ועדת רונן משנת 2007 לא מצא כל נתון סטטיסטי המראה שהליך סדמ"ק הוא הליך יעיל, ולכן הם המליצו לבטל את ההליך.

16.6.1      שיקולים בעד ביטול ההליך:

א. האחדה של סדרי דין ופישוטם.

ב. מאחר שבד"כ בתי משפט נותנים בר"ל גם כאשר עומדת לנתבע הגנה דחוקה, מה שמאריך את ההליך ומסבכו.

ג. הדיון בסדמ"ק ארוך יותר מס"ד רגיל.

ד. לא תמיד השופט הדן בבר"ל דן גם בתביעה גופה, מה שמצריך שני שופטים ללמוד את ההליך.

16.6.2      הצעות ייעול.

א. ביטול סדמ"ק בתביעות מסכום מסוים.

ב. דרישה של ראיות בכתב גם ביחס להפרה.

ג. הקביעה אם לתת רשות להתגונן תהיה ללא דיון.

ד. הקשחת התנאים בתקנה 212 הפותחת שערים להליך הסדמ"ק.

16.6.3      תיקון לחוק ההוצל"פ

בתקופה שבין ועדת אור לוועדת רונן תוקן חוק ההוצל"פ (תיקון 24) וזאת בעקבות המלצות ועדת אור.

 

סע' 81 א לחוק ההוצל"פ: מאפשר לנושה עם שטר יכול לפנות הישר להוצל"פ.

ומנגד הנתבע רשאי להגיש התנגדות בצירוף תצהיר, ומשעשה כן יעכב רשם ההוצל"פ את ההליך ויעבירנו לבימ"ש.

דינה של התנגדות זו כדין בקשת רשות להתגונן בסדמ"ק (הרציונל שאוב מדו"ח ועדת אור, שמעטים הם הנתבעים המגישים בר"ל בסדמ"ק).

 

תיקון נוסף לחוק ההוצל"פ מצוי בסע' 81 א 1

האומר: ניתן לפנות להוצל"פ ישירות אם מדובר בתביעה שהיא באחת מאלה:

א. תביעה על סכום כסף קצוב מכח חוזה או התחייבות מפורשים (לא מכללא כמו בסדמ"ק) ויש עליה ראיה בכתב.

ב. תביעה מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.

 

בתביעות מסוג זה ניתן לבקש ביצוע ישר בהוצל"פ כמו פסק דין, "ובלבד" שסכום התביעה אינו עולה על 50,000 ₪ ביום הגשת התביעה.

אלא שבהליך זה המבקש ישלח לנתבע התראה בדבר כוונתו להגיש את התביעה לביצוע בהוצל"פ, ויכול לתבוע תוך 30 יום מיום שהתובע שלח בקשה לתביעה.

 

גם כאן הנתבע רשאי להגיש התנגדות לביצוע, ומשעשה כן יעביר רשם ההוצל"פ את התביעה לביהמ"ש (בדומה להליך סדמ"ק).

 

וסע' 81 א 2 משלים ואומר שאם הוגשה תביעה לביהמ"ש והיא יכולה היתה להיות מוגשת ישירות להוצל"פ, לא יהיה התובע זכאי לשכר טרחת עורך דין, דהיינו הגם שיש סמכות מקבילה אך הבוחר בתביעה ישירה לביהמ"ש צפוי לעונש בצידה.

17      תביעה לפינוי מושכר.

בעקבות ועדת רונן שקבעה שהליך סדמ"ק איננו יעיל, והמליצה לצמצמו, התברר שתביעות בסדמ"ק הקשורות במקרקעין לפינוי מושכר מתארכות ומתייתרות.

ולכן נוספו לתקנות פרק טז 4 העוסק בתביעות לפינוי מושכר.

17.1     התנאים להליך

סע' 215 ז: (א)תובע רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר אין חוק הגנת הדייר, חל עליו לפי פרק זה , וסדרי הדין בעניינה יהיו לפי פרק זה.

(ב) תביעה לפינוי מושכר לפי פרק זה לא תכיל סעדים נוספים בשל אותה עילה והתובע יהא רשאי לתבוע סעדים נוספים, בשל אותה עילה, בהליך נפרד ובלא צורך בקבלת רשות מאת בית המשפט.

 

ולכן כאשר מגישים תביעה לפינוי מושכר אין צורך לבקש פיצול סעדים וניתן לתבוע את הפינוי ולאחר זמן תביעת פיצויים.

17.2     עריכת כתבי טענות

תקנה 215 ט קובעת שיש לצרף הכול לכתב התביעה.

 

זהו למעשה הליך מהיר יותר מס"ד מהיר, שהרי בהליך זה צריך לצרף את תצהיר העדים כבר בשלב הגשת התביעה.

17.2.1      כתב הגנה.

תקנה 215 י קובעת שהנתבע ימציא כתב הגנה תוך 30 יום מיום שהומצאו לו כתבי התביעה (בשונה מס"ד מהיר – 45 יום).

17.3     הדיון

תקנה 215 יא קובעת שהדיון יהיה לא מאוחר משלושים יום מהגשת כתב "ההגנה" האחרון.

17.4     תחולת הוראות

הוראות בדבר יעילות הדיון ומהירות הדיון המצויות בתקנות 214 יב-טז בס"ד מהיר יחולו גם בתביעה לפינוי מושכר.

17.5     תביעה שכנגד והודעת צ"ג

בכדי לזרז את ההליך, נתבע לא יהיה רשאי להגיש תביעה שכנגד והודעת צ"ג בתביעה לפינוי מושכר (ת' 215 יג).

 

18      מעשה בית דין

מעשה בי"ד הגם שמוזכר מספר פעמים בתקנות הוא יציר הפסיקה, ומונע מהחשיבות של סופיות הדיון.

 

החשיבות של סופיות הדיון הוא מהסיבות הבאות:

א. עלויות המערכת ע"י הימשכות התיק.

ב. הסתמכות ומניעת הטרדת בעל הדין.

ג. ניסיון לצמצם סתירות בין הערכאות.

ולכן גם כאשר השתנו הנסיבות התיק ל יפתח בשנית.

 

המושג "מעשה בית דין" כולל שתי דוקטרינות המכוונות לאותה מטרה:

א. דוקטרינת השתק העילה.

ב. דוקטרינת השתק הפלוגתא.

לדוגמא:

עילה חוזית שמתנהלת בבית משפט בירושלים ואחריה מתנהלת עילה נזיקית באותו נושא בערכאה אחרת, הגם שאין השתק עילה, מ"מ תהיה השתק פלוגתא בנושאים ספציפיים שהוכרעו בערכאה הקודמת.

18.1     דוקטרינת השתק עילה

השתק עילה תהיה:

מקום בו תביעה נדונה לגופה והוכרעה ע"י בימ"ש מוסמך. ביהמ"ש לא יזדקק לתביעה נוספת בין הצדדים במידה והיא מבוססת על "עילה זהה", השתק העילה משמש מחסום מפני התדיינויות נוספות.

ומאחר שמדובר בטענת סף שיש לדון בה בתחילה ההליך, ולכן כאשר יש השתק עילה, קרי מעשה בי"ד, זוהי עילה לדחייה על הסף ע"פ תקנה 101 (לא מחיקה).

18.1.1      התנאים להשתק עילה

א. זהות העילה.

ב. פס"ד סופי.

ג. זהות בעלי הדין או חליפיהם.

אלו תנאים מצטברים המגבשים מעשה בי"ד.

 

18.1.1.1     זהות העילה.

קיימים שלשה מבחנים לבחינת זהות העילה:

א. זהות הסעד.

זהו מבחן שהיה קיים בעבר האומר, שדי שהתובע ישנה את הסעד המבוקש כדי שתשתנה העילה והוא לא יהיה מושתק.

מבחן זה לא התקבל בפסיקה, וזאת ע"פ תקנה 45 האומרת שכאשר יש מספר סעדים צריך לבקש רשות לפצלם, משמע שהגם שהסעד שונה אין לו קשר לעילה.

 

ב. מבחן המעשה בכללותו.

מבחן זה בוחן את המעשה בכללותו האם הוא נידון בבימ"ש ונותן לגביו פס"ד (מבחן שלא התקבל בפסיקה).

 

ג. מבחן הזכות המהותית.

קביעת היקף העילה נעשה לפי סוג הענף של המשפט המהותי (המבחן שהתקבל בפסיקה).

לדוגמא:

אדם שקנה מכונה חדשה ועקב תקלה הוא ניזוק ממנה, יש לאדם זה עילה חוזית ועילה נזיקית ולכן גם כאשר הסתיים ההליך החוזי, עדיין עומדת לו הזכות לתבוע בנזיקין (תוך הגבלות להשתק פלוגתא מההליך החוזי).

 

ע"א 588/87 כהן

העובדות:

כהן השכיר נכס והתחרט והשוכרים תבעו אכיפת החוזה וביהמ"ש קיבל את התביעה.

לאחר זמן השוכרים תבעו בשנית פיצויים מוסכמים ולדמי שימוש ראויים בגין הזמן שעבר.

ואומר ביהמ"ש שאם אותה מסכת עובדות מעלה שתי עילות לפי דינים שונים, התובע אינו מושתק.

ולכן, תביעה לפיצויים מוסכמים נובעת מעילת ההפרה וע"פ תק' 44 תובענה תכיל את מלוא הסעד, ובשל כך לא ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים.

ואולם באשר לשימוש שלא כדין בנכס ניתן לתבוע בעילת עשיית עושר שלא במשפט, ולכן ניתן לשוב ולתבוע בעילה חדשה.

 

18.1.1.2     קיומה של החלטה סופית.

זוהי דרישה לפסק דין, ואולם השתק העילה לא נוצר בהכרח רק על יסוד פסק דין שניתן לאחר שמיעת ראיות, אלא בכל מקום שהוכרע לגופו של ענין.

 

דוגמאות ל"החלת" השתק עילה.

א. מתן פסק דין בהיעדר הגנה (תק' 97 (א))

ב. דחיית תביעה (תק' 101).

ג. פסק דין הנותן תוקף להסכם.

במקרים אלו הגם שמדובר בפס"ד ללא שמיעת ראיות וכיו"ב. מ"מ קיימת לגביו השתק עילה.

 

דוגמאות ל"אי החלת" השתק עילה:

א. מחיקת תובענה – אין השתק עילה שהרי הוא יכול לפתוח את התיק שוב.(תקנה 527),

ב. הפסקת תביעה (תקנה 154).

 

18.1.1.3     זהות בעלי הדין

בכדי שההליך יהיה מעשה בי"ד צריך זהות בין בעלי הדין או חליפיהם, כגון: יורש, נאמן, או מי שרכש זכויות בנכס שהתביעה נוגעת בו.

ולכן ניתן לשוב ולתבוע באותה עילה בע"ד אחר, ולגביו אין גם השתק פלוגתא, וזאת מתוך רציונל שלא ניתן לחייב בע"ד חדש בהכרעות שלא ניתנו בעניינו.

 

חשוב לציין שישנם הליכים אשר יוצרים השתק כלפי כולי עלמא, אלו הם פס"ד חפצא.

לדוגמא:

שני שכנים המתקוטטים ביניהם היכן עובר גבול החלק שביניהם, וניתן פס"ד, גם כאשר אחד השכנים מוכר את חלקתו לאחר שוב לא יוכל אותו אדם לתבוע שוב את שכנו החדש.

18.1.2      חריגים להשתק עילה.

א. תביעה למזונות.

בתביעה זו אין סופיות הדיון מחמת מעשה בי"ד (מה שגורם לכל שינוי נסיבות לשינוי פס"ד).

 

ב. המקרה בו התובע מקבל מראש היתר פיצול סעדים.

ניתן לבקש היתר פיצול סעדים לאורך כל התקופה (או לחילופין למצוא עילה מהותית חדשה).

בר"ע 235/72

כאשר ניתן היתר לפיצול סעדים הסעד לא מתיישן מאחר שרק עילה מתיישנת ולא סעד.

18.1.3      היתר פיצול סעדים

היתר פיצול סעדים יישקל לחיוב כל עוד לא נסתיים הדיון בתביעה הראשונה, ובתנאים הבאים:

א. במקרה בו הסעדים טרם הבשילו.

לדוגמא:

תביעות בענייני קנין רוחני שבהן סעד הפיצוי טרם הבשיל, ולכן התובע יבקש לפצל את הסעדים ובשלב הראשון לקבל צו מניעה.

 

ב. כשהסעדים נתבעים רק לחילופין.

לדוגמא:

תביעה לאכיפת חוזה, ולחילופין השבה, ולחילופין פיצוי.

 

ג. כשישנה דרך דיונית יעילה יותר לבירור אחד הסעדים.

לדוגמא:

ע"א 571/88 בנייני אייפל

העובדות:

הסכם קומבינציה שבו החברה התחייבה למסור שתי דירות בזמן מסוים ולא עמדה במועד, והתובעים עתרו בהמרצת פתיחה לסעד הצהרתי על ההפרה, וכן להיתר פיצול סעדים לתביעה בעתיד של הפיצוי המוסכם וביהמ"ש המחוזי נעתר לפצל את התביעה, והחברה ערערה.

ואומר השופט דוב לוין שהגם שיש שופטים הטוענים שכאשר מדובר בסעד הצהרתי אין צורך לבקש היתר פיצול סעדים. מ"מ אם ניתן לתבוע סעד הצהרתי ופיצויים יחדיו, צריך לבקש היתר פיצול סעדים.

ובמקרה דנן מאחר שאם לא נפצל לתובע את הסעד הוא יצטרך לתבוע את הסעד והפיצויים בס"ד רגיל מה שמאריך את ההליך באופן משמעותי, לכן יפוצלו הסעדים, את הסעד ההצהרתי הוא יתבע בהליך המרצת פתיחה שהוא מהיר ויעיל, ואת הפיצוי הוא יתבע מאוחר יותר בס"ד רגיל.

 

18.1.3.1     החריג: יש אפשרות לפצל סעדים גם ללא מתן היתר.

א. הסעדים מסורים לסמכות עניינית שונה.

כגון:

תביעת בעלות ופיצויים בסך מאה אלף ₪, א"צ לבקש היתר פיצול סעדים וניתן לתבוע פיצויים בשלום ואח"כ בעלות במחוזי.(כן אין צריך לבקש פיצול כאשר מדובר בתביעה לפינוי מושכר ע"פ תק' 215 ז')

 

ב. הסעד האחד הוא סעד הצהרתי בלבד.

ע"א 466/89 צברי.

העובדות:

סכסוך על נכס שנמכר, והקונה הגיש המרצת פתיחה בבקשה לאכוף את הסכם המכירה וביהמ"ש פסק שההסכם תקף אך אינו בר אכיפה, וכן הוא התיר לתובע לפצל סעדים כדי לתבוע פיצויים בגין ההפרה והצד השני ערער על חלק זה.

ואומרת השופטת נתניהו שההיתר היה מוצדק מאחר שמדובר בסעדים חלופיים.

ומוסיף השופט שלמה לוין שבמקרה זה לא צריך כלל היה לבקש היתר לפיצול סעדים, מאחר שסעד הצהרתי אינו מונע הגשת תביעה לסעד אופרטיבי.

 

פס"ד זה מעלה מחלוקת, האם צריך לבקש פיצול סעדים כאשר מדובר בסעד הצהרתי.

השופט דוב לוין בפס"ד אייפל קובע שכאשר ניתן לצרף את שני הסעדים (הצהרתי ופיצוי) צריך לבקש פיצול סעדים.

השופט שלמה לוין בפס"ד צברי קובע שלעולם כאשר מדובר בסעד הצהרתי ופיצוי לא צריך לבקש פיצול סעדים.

 

ü      שיעור 12

 

18.1.3.2     פיצול סעד אחד

האם ניתן לבקש לפצל סעד אחד? כגון: תביעה לפיצוי בסך מליון שקלים, והתובע מבקש לפצל את התביעה כך שהוא יוכל לתבוע מחצית המיליון כיום, ומחצית יותר מאוחר.

 

תקנה 44: תובענה תחיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה.

מובן מתקנה זו שאין היתר לפצל סעד אחד.

 

תקנה 45: מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם, אך אם לא תבע את כולם לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו "אלא אם כן הרשה לו ביהמ"ש שלא לתבעו".

האפשרות שביהמ"ש יתיר לפצל, מצויה רק בתק' 45 שבה יש עילה אחת וכמה סעדים, ואולם בתקנה 44 שבה מדובר על סעד אחד לא ניתן לפצל.

 

ע"א 238/79 יאנג אלום

העובדות:

מפעל בוטח נגד פריצות שנפרץ, ונגנבו ממנו סחורות.

שמאי העריך את הנזק שנגרם למפעל בסך חצי מליון שקלים, אך ציין שהפוליסה מכסה רק מחצית מהנזק.

הנתבעת מודה בחבותה בסך מאה עשרים וחמישה אלף שקלים, והתובע מבקש לקבל כסף זה, ושביהמ"ש יתיר לו לתבוע את יתרת הכסף במועד אחר. (היתר פיצול סעדים).

ערכאות השלום והמחוזי חשבו שמדובר בשתי עילות, האחת מכח הודאה במקרה הביטוחי, והשנייה עילה נזיקית, ולכן הם התירו לפצל (הנתבעת מערערת).

ואומר ביהמ"ש העליון שמדובר בעילה אחת, ואולם גם כאשר מדובר בסעד אחד ניתן לפצלו, שהרי אין הבדל בין מֶכֶר של אלף חליפות שבו ניתן לפצל, לבין מכר של יהלום אחד שגם בו יהיה ניתן לפצל.

 

ע"א 211/21 גולדין

קובע ביהמ"ש שתביעת כסף זו עילה אחת, וכל הכסף יחשב לסעד אחד, ולכן לא ניתן לפצלו.

 

ההלכה דהיום: לעיתים ביהמ"ש פוסק כהלכת יאנג אלום, ולעתים כהלכת גולדין, ולכן צריך לבקש לפצל תוך סיבה מהותית לכך.

18.1.4      צו זמני – אינו מהווה מעשה בי"ד.

כותבת פרופ' נינה זלצמן שמאחר שסעד זמני איננו סופי והוא ניתן לשינוי, הלכך החלטה בו אינה מהווה מעשה בי"ד, ולכן ניתן להגיש סעד ביניים שוב ושוב גם כאשר הבקשה נדחתה. (רק חובה להזכיר לביהמ"ש שבקשה זו נדחתה).

18.2     דוקטרינת השתק פלוגתא

כאן מדובר בפרט עובדתי נקודתי בתוך הליך משפטי, שילווה את הצדדים גם לתיקים אחרים.

לדוגמא.

תביעה אחת שצומחות ממנה עילה חוזית ועילה נזיקית, ניתן לתבוע כל עילה בהליך נפרד, ואולם ממצאים שנקבעו בהליך הראשון ימשיכו להליך השני, ושאלות שעלו והוכרעו בהליך הראשון ימשיכו להליך השני, וזאת חרף אי הזהות בין העילות שבשתי התביעות.

 

ע"א 258/88 פיכטנבאום

העובדות:

בני זוג שהתגרשו, ותוך שהבעל שהה בחו"ל אשתו העבירה את דירתו לאדם אחר, ובשובו לארץ הבעל תובע את הקונים ואת רשם המקרקעין בעילה של "רישום שלא כדין" וטוען לביטול העסקה. וביהמ"ש המחוזי קבע שייפוי הכח תקף והעסקה נעשתה כדין.

לאחר מספר שנים הבעל שב ותובע את הרשם והמינהל בעילת תרמית ורשלנות, בכך שהם העבירו את דירתו ללא ייפוי כח.

ביהמ"ש המחוזי קבע שהפלוגתא בענין ייפוי הכח הוכרעה, וביהמ"ש העליון אישר זאת.

 

שני עניינים עולים מהכרעה זו:

א. הרשם והמינהל שניהם גופים שתחת המדינה, ולכן קיימת זהות בעלי דין או חליפיהם (כנ"ל בתביעה נגד עובד ואח"כ אותה תביעה נגד מעביד).

 

ב. דרישת זהות הצדדים נועדה לתת הזדמנות לכל בעל דין לומר את דברו, ולוודא שמי "שניתן לו יומו" לא ישמיע את דברו בשנית, ומאחר שפיכטנבאום קיבל יומו שוב הוא לא יכול לתבוע שוב. ומנגד, אם התביעה היתה נגד הרשם, המינהל יכול לשוב ולתבוע את פיכטנבאום, שהרי הוא לא קיבל יומו וההכרעות שניתנו נגד הרשם אינן תקפות בעניינו.

18.2.1      התנאים בהשתק פלוגתא

1. אותה פלוגתא.
2. הפלוגתא הוכרעה תוך "דיון" ממשי, תוך הכרעה פוזיטיבית (פס"ד בהיעדר הגנה או דחיה על הסף אינן מהוות הכרעה פוזיטיבית ולא תהיה בהן השתק פלוגתא).
3. ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לתוצאות המשפט.
4. מדובר באותם בעלי דין או חליפיהם (עיין לעיל בהשתק עילה).

18.3     סיכום – מעשה בי"ד

השתק עילה – ג' תנאים מצטברים:

1. זהות העילה – ע"פ מבחן הזכות המהותית.
2. פס"ד סופי – גם בפס"ד בהעדר הגנה ודחיה על הסף.
3. זהות בעלי דין או חליפיהם.

החריגים

היתר פיצול סעדים.

לעיתים ניתן לפצל ללא היתר:

א. סמכות ענינית שונה.

ב. תביעה לסעד הצהרתי בלבד (מחלוקת השופטים לוין).

 

מחלוקת פסקי דין האם ניתן לפצל סעד אחד.

 

צו זמני אינו מהווה מעשה בי"ד.

 

השתק פלוגתא – 4 תנאים מצטברים:

א. אותה פלוגתא.

ב. דיון והכרעה בפלוגתא.

ג. הכרעה חיונית.

ד. זהות בעלי דין.

 

19      היחס בין סדרי הדין בביהמ"ש לענייני משפחה, לסדרי דין רגילים.

בסדרי הדין בביהמ"ש לענייני משפחה עוסק חלק ג 1 לתקסד"א.

19.1     ההסדר הספציפי

תקנה 258 ב (א): הוראות פרק זה יחולו על תבענות שנדונות בביהמ"ש לענייני משפחה.

 

תמ"ש 12631/00

אומר ביהמ"ש "חשוב שהחלטות בימ"ש לע"מ יינתנו ללא עיכובים, אחרת יגרם נזק, שהרי המערכת המשפחתית היא דינאמית ומצריכה פתרונות מיידים" (שיטה אינקוויזיטורית לא אדוורסרית).

19.2     ההסדר השיורי.

תקנה 258 ב (ב): הגדרות והוראות אחרות שבתקנות אלה יחולו על תובענות בענייני משפחה ככל שאינן סותרות חלק זה ובשינויים המחויבים לפי הענין.

תביעות בענייני משפחה משולות למסילת רכבת, שלעיתים הן נוסעות על הפסים של סדרי הדין הרגילים, ולעיתים הן נוסעות על התקנות שהותקנו עבורם.

 

19.3     סטייה מסדרי הדין

סע' 8 (א) לחוק ביהמ"ש לע"מ אומר: בכל ענין של דיני ראיות וסדרי דין שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג ביהמ"ש בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק.

סע' זה מקנה בידי ביהמ"ש לע"מ סמכות לסטות מסדרי הדין, מקום שהוא רואה לנכון לעשות כן.

 

תקנה 258 ב (ג): בית המשפט רשאי לסטות מהוראות שבפרקים אחרים שבתקנות אלה, ולנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; ואולם הוראה זו לא תחול על תובענה לפי חוק הירושה, שעילתה אינה סכסוך בתוך המשפחה.

 

הסדרים דומים קיימים בסע' 62 (ב) לחוק בתי המשפט העוסק בביהמ"ש לתביעות קטנות ובחוק בתי הדין לעבודה.

 

זוהי למעשה סמכות שלא הוענקה לא לשופט שלום ולא לשופט מחוזי,

קשה לומר אם ידם של שופטי ביהמ"ש לע"מ קלה על ההדק, אלא שהיכולת לסטות מסדרי דין נותנת בידם כח.

לדוגמא:

בש"א 5044/00

ביהמ"ש לע"מ קבע שסדמ"ק לא תקף בהליך משפחתי וניתן להגיש כ"ה, תוך הסתמכות על סע' 8 (א) לחוק ביהמ"ש לע"מ.

19.4     הסדר גילוי מסמכים

19.4.1      בס"ד רגיל:

הכלל המנחה הוא: משחק בקלפים גלויים, למען צד אחד לא יפתיע את השני. אופי אדוורסרי.

 

19.4.1.1     הליך הגילוי.

תקנה 112 – גילוי מסמכים כללי.

תקנה 113 – גילוי מסמך ספציפי.

תקנה 120 – התנאים לבקשת הצו (30+30+15+7).

 

19.4.1.2     עיון במסמכים

תקנה 114 – עיון במסמכים.

תקנה 116 – אם מסרב, צו לעיון במסמכים.

תקנה 117 – צו לעיון במסמכים שלא נזכרו.

 

19.4.1.3     הסנקציות.

תקנה 122 – הפרת הצו גוררת מחיקת כתבי טענות.

תקנה 114 א – לא ניתן להגיש ראיה שהוסתרה (באה בעקבות כך שראו שבתי המשפט לא מוחקים עקב הפרת צו).

19.4.2      בביהמ"ש לענייני משפחה

הכלל המנחה – שקיפות, עודף גילוי, אופי אינקוויזיטורי.

 

תקנה 258 ט (א) לכתב טענות יצרף בעל דין רשימת מסמכים שעליה נסמך כתב הטענות בין שהם ברשותו ובין שאינם ברשותו.

(ב) מסמך המצוי ברשותו של מגיש כתב הטענות יצורף העתק שלו לכתב הטענות ואם אין הוא מצוי ברשותו יציין בתצהיר המאמת את כתב הטענות בידי מי הוא מצוי.

 

בביהמ"ש לע"מ הגילוי, העיון, וצירוף המסמכים אוחדו לשלב אחד הוא שלב הגשת כתב הטענות, אלא שהגילוי צומצם רק לצירוף מסמכים שעליהם הוא מסתמך, ולא מסמכים "הנוגעים לעניין הנידון" (כמו בס"ד מהיר).

 

(ג): לא צירף בע"ד מסמך כאמור תחול תקנה 114 א.

קרי, הוא לא יוכל להגיש מסמך זה.

 

19.4.2.1     ומה באשר להסדר הכללי של גילוי מסמכים:

תקנה 258 ט (ד): הוראות פרק ט' (בדבר גילוי מסמכים) לא יחולו על תובעות בענייני משפחה.

הרציונל הוא שהמחוקק רצה למנוע את סרבול ההליך המשפחתי, כמו"כ מדובר במסמכים אישיים יותר, ולכן  הוא ביטל את הליך גילוי המסמכים בתובענות בענייני משפחה.

19.4.2.1.1    כיצד בתי המשפט מתמודדים עם תקנה זו:

ע"א 91470/99 עזבון בוטח

העובדות:

זהו תיק ירושה בו אשה עתרה לקבלת ירושת בעלה תוך ויכוח קשה ומר עם אחיו הטוענים שהאישה החביאה צוואה המורה שהירושה תעבור לאחים, ולכן הם בקשו גילוי מסמכים, ואכן האשה מסרה לביהמ"ש ארגזי מסמכים, וביהמ"ש נתן צו המאפשר לאחים לעיין במסמכים, על אף הוראת תקנה 258 ט (ד), וזאת מכח סע' 8 (א) לחוק ביהמ"ש לע"מ, המאפשר לביהמ"ש לסטות מסדרי הדין. (האשה ערערה).

ואומר השופט הנדל שסע' 8 (א) מתיר לסטות מסדרי הדין כל עוד אין הו"ח מפורשת האוסרת לסטות, ומאחר שתקנה 258 ט (ד) אוסרת במפורש לסטות, הרי שאין הליך גילוי מסמכים כלל בביהמ"ש לע"מ.

וביהמ"ש העליון חיזק את הלכת בוטח בכמה הזדמנויות.

 

הלכת בוטח גרמה למרמור עז בערכאות הנמוכות, ולכן הם ניסו לעוקפה ע"י מספר קונסטרוקציות:

 

הקונסטרוקציה הראשונה:

תמ"ש (ת"א) 82211/98

הוגשה בקשה לגילוי מסמכים,

ואומר ביהמ"ש לע"מ שע"פ תקנה 143 החלה בביהמ"ש לע"מ ומתירה לשופט בקדם משפט להתיר גילוי מסמכים.

 

הקונסטרוקציה השנייה:

בפס"ד הנ"ל כותב השופט שתקנה 258 ט (ד) שמוציאה את הליך גילוי המסמכים מביהמ"ש לע"מ מכוונת לעניינים הפרוצדורליים בפרק ט', אך לא לעצם האפשרות לגילוי ועיון.

 

ולכן לאור הקונסטרוקציות הללו, ביהמ"ש נתן היתר בדבר גילוי מסמכים.

ויתר מכך, גם הסנקציה המצויה בתקנה 122, חלה על גילוי מסמכים.

תמ"ש (י-ם) 21544/03

ביהמ"ש הורה על מחיקת כתבי טענות עקב הפרת צו גילוי מסמכים.

 

פסיקות אלה של ביהמ"ש לע"מ עושות פלסתר את תקנה 258 ט (ד) ואת הלכת בוטח, ולכן הם נדחו ע"י ערכאות הערעור.

הקונסטרוקציה הראשונה נדחתה בטענה שתקנה 143 אינה עוסקת במהות אלה רק בעיתוי, קרי העיתוי שבו שופט בקדם משפט יכול להפעיל את הצו.

הקונסטרוקציה השנייה נדחתה גם היא במותב שלשה בע"מ 1009/07, ששם נאמר שהסנקציה היחידה היא הסנקציה המצויה בתקנה 114 א.

 

19.4.2.2     הביקורת נגד בתי המשפט לענייני משפחה

א. במישור הפורמאלי – פסיקותיו הן נגד תקנה 258 ט (ד) ונגד הלכת בוטח.

ב. במישור המהותי – שהרי עומד הגיון מסוים מאחרי כל תקנה ולא ניתן להחיל רק את חלקה.

 

וא"כ מחד גיסא – ההליכה בשיטת הקונסטרוקציות בעייתית כאמור.

ומאידך גיסא – כבילת יד בתי המשפט תביא לכך שהחוטא יצא נשכר.

 

ולכן בתי המשפט לענייני משפחה קוראים למתקין התקנות לאמץ בהליך המשפחתי את התקנות המצויות בבתי הדין לעבודה, ולחילופין לבטל את תקנה 258 ט (ד).

 

ופרופ' שוורץ ממליץ לצרף מסמכים כפי האמור בתקנה 75 (הגם שעצם תיקון תקנה 75 היא מהווה חלק מכרסום ההליך האדברסרי, וכמו"כ יש לשים לב שבתקנה זו צריך לצרף רק מסמכים עליהם הוא מסתמך בכ"ט ולא מסמכים הנוגעים לעניין הנדון).

19.5     סיכום:

ההסדר הכללי – תקנה 258 ב (א) (ב) (ג).

ההסדר השיורי – במקום שאין תקנות מיוחדות הולכים אחר סדרי הדין הרגילים.

סע' 8 (א) לחוק ביהמ"ש לע"מ הוא כסא המפלט לעשיית צדק.

גילוי מסמכים:

הלכת בוטח קבעה שתקנה 258 (ט) גוברת על סע' 8 (א).

 

הקונסטרוקציות שביהמ"ש לע"מ ניסו לאמץ, והביקורת לכך.

 

קריאה למתקין התקנות לבטל את תקנה 258 ט (ד).

 

20      מבחן לדוגמא

 

ראשית חובה במבחן לציין הו"ח ותקנות.

 

א. טלי וירון עומדים להינשא  ב 1/7/03 . לקראת מועד הנישואין רכשו ב 1/1/03 מחברת "הבונים" דירה בפתח תקוה שעלותה היא 2,300,000 ש"ח. אותה היו אמורים לקבל ביום 1/5/03. הסכם הרכישה נערך במשרדי החברה בתל אביב. כאשר הגיעו בתאריך זה לקבל את מפתחות הדירה ואת החזקה בה התברר כי הדירה נמסרה לאחר וכי אין לחברה דירה אחרת להציע להם עד למועד הנישואין.

הזוג, הגר כיום בדירה שכורה בהרצליה, עיר בה מתנהל גם חשבון הבנק המשותף של בני הזוג, מגיע למשרדך ומבקש כי תגיש בשמם כתב תביעה כנגד חברת "הבונים" לבעלות בדירה, מסירת החזקה, וכן תביעה לפיצויים כספיים על סך 300,000 ש"ח בגין הצורך בשכירת דירה חלופית ועוגמת הנפש שנגרמה להם.

מיהו בימ"ש המוסמך לדון בתביעה, נמק והדגם תשובתך מהפסיקה.

 

ב. חברת הבונים מופתעת מקבלת כתב התביעה  שכן לטענתה הדירה לא נמסרה לבני הזוג מכיוון שלא עמדו בהתחייבותם.

באיזה פעולה משפטיות על החברה לנקוט ומהן האופציות השונות שעומדות בפניה.

 

ג. ב – 1/7/04 דוחה בימ"ש את תביעת בני הזוג תוך קביעה כי: "בני הזוג לא מילאו את חובותיהם החוזיות ולכן אינם זכאים לסעד מבוקש" וכי: "עמדת החברה בפירוש החוזה היא הנכונה" עורך דינם של בני הזוג מחליט להגיש ערעור על ההחלטה.

מהו המועד האחרון בו ניתן להגיש את הערעור?

 

ד. בפועל מוגש הערעור ב- 18/10/04 .  בנימוקי הבקשה להגשת ערעור באיחור מציין עורך הדין כי הגשת הבקשה באיחור נובעת משירות מילואים בו שהה בתקופה שקדמה להגשת הערעור וכן מהבנה מוטעית של המועד האחרון להגשת הערעור על פי התקנות.

מה תהיה התייחסות בימ"ש לטענות אלו?

 

ה. בהמשך לפסק הדין שניתן בנושא רכישת הדירה מבקשת חברת הבונים לדחות גם את התביעה לפיצויים שהוגשה כנגדה.

האם תתקבל הבקשה?

 

 

פתרון

א. סמכות עניינית – מעוגנת בחוק בתימ"ש ס' 40 ו- 51. למחוזי סמכות שיורית. המבחן לקביעת הסמכות הוא מבחן הסעד המבוקש (טובי נ' רפאלי).

נדרשו שלושה סעדים: בעלות, חזקה ופיצויים כספיים.

ס' 51 א 3 קובע כי  חזקה מתבררת בשלום.

תביעת הפיצויים גם היא בשלום לאור סכומה (ס' 51 א 2) –  יש לציין סעיפים בבחינה ואם יש פסיקה ודאי.

מאידך תביעת הבעלות היא בבימ"ש מחוזי מכח סמכותו השיורית- ס' 40 . 1.

כאשר נתבעים מספר סעדים במקרקעין חלה הלכת העיקר והטפל – העיקר בעלות ולכן החזקה תגרר אחריה (הלכת קלקודה נ' אגד)

אולם הכסף, שאינו סעד במקרקעין, יש להגיש בשלום ולכן יש לפצל ולהגיש בשלום (הלכת לוי נ' עקריש).

 

ביחס לסמכות מקומית :

תביעת המקרקעין (בעלות + חזקה) חלה תקנה 4 ולכן מקום התביעה במחוז המרכז פ"ת. והמחוזי הוא בפ"ת (החל מחודש ספטמבר 2007).

תביעת הפיצויים: תקנה 3 (א1)  לא חלה שכן אין לתובע מספר עסקים ולכן יש לפעול על פי 3(א).

וכאן קיימות האופציות:

3 (א) (1) מקום עסקו של הנתבע – השלום ת"א.

3 (א) (2) מקום יצירת ההתחייבות – השלום ת"א.

3 (א) (3) מקום שמיועד לקיום ההתחייבות.

3 (א) (4) מקום המסירה של הנכס- השלום פ"ת.

3 (א) (5) מקום המעשה או המחדל – השלום בפ"ת – מקום הדירה. או השלום בת"א- בו סביר כי נחתם גם החוזה השני.

 

ב. יש לדון לפחות ב:

כתב הגנה והמועד להגשתו- תק 19.

קיזוז ותביעה שכנגד (תק' 52- 60) ההבדל ביניהם והדרך להגשתם.

בקשת דחייה / מחיקה על הסף תקנות 100, 101.

 

ג. מהשאלה עולה כי מדובר בפסק דין. הן מהמילה דחיה והן מהנוסח :אינם זכאים לסעד המבוקש.

לפיכך, זכאי הזוג לערעור בזכות  (ס' 41 ו- 52 לחוק בימ"ש) על פי תקנה 397 – תוך 45 יום.

אך שימו לב: פסק הדין ניתן ביום 1/7/04 ופגרת בתימ"ש אינה נמנית (תק' 529) במספר הימים, ע"פ' תקנות בתימ"ש (פגרות). ע"פ ס' 10 לחוק הפרשנות יש להתחיל את הספירה מיום למחרת. המועד האחרון להגשת הערעור יהיה 1/10/04.

 

ד. השאלה עוסקת בהארכת מועדים (תקנה 528). מאחר שמדובר במועד שנקבע בחיקוק (תקנה 397)

יש צורך בטעמים מיוחדים שירשמו. טעות ככלל אינה עילה אך כל מקרה ידון לגופו. טעם מיוחד – שרות מילואים (טעם שאינו תלוי בבעל דין)

 

ה. השתק עילה הינו חלק ממונח רחב יותר והוא המונח מעשה בית דין. השתק עילה – מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בימ"ש מוסמך, שוב אסור להיזקק לתביעה נוספת בין הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה. המבחן הוא זהות העילות ולא זהות הסעד המבוקש. כלומר בדיקת העובדות  המרכיבות את הזכות המהותית העיקרית של התובע שבגין הפגיעה בזכות זו הוא דורש סעד. 

במקרה שלפנינו מדובר באותם בעלי דין. מנוסח פסק הדין עולה כי מדובר בהכרעה פוזיטיבית לגבי נושא הסכסוך. והעילה היא זהה – סכסוך הנוגע לדירה. ולכן למעשה ניתן לדחות את התביעה על הסף כאמור בתקנה 101 (א)1.

המחבר עו"ד ראובן ביטון