משפט מנהלי סקירה כללית

                                                                                                                                           

 

תרגיל במשפט מנהלי

משפט חוקתי ומנהלי הם חלק מן הענף הציבורי העוסק ביחסים בין הפרט לציבור.

אלא שההבדל ביניהם הוא שמשפט חוקתי עוסק במהות ובזכויות אדם-  והמשפט המנהלי מממש זכויות המגיעות ומתעסק בפרוצדורה.

כמו"כ המשפט החוקתי עוסק ביחסי הגומלים בין שלושת הרשויות והמשפט המנהלי מתמקד בעיקר ברשות המבצעת.

 

 

בג"ץ

בג"ץ הוא בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ שהוא למעשה באותו מבנה של ביהמ"ש העליון אותם שופטים יושבים בו אולם הפרוצדורה שונה.

תפקידיו של בג"ץ

תפקידו של בג"ץ הוא בעיקר ליישב סכסוכים.

השפיטה הישראלית מאמצת את "השיטה האדוורסרית". דהיינו אין אנו מחפשים את הצדק אלא את הוודאות המשפטית שיטה זו שמה דגש על יציבות וודאות-  ופחות על עשיית צדק.

א"כ תפקידיו של בג"ץ:

1. פיתוח המשפט- כאשר דבריו של בג"ץ – ביהמ"ש העליון, הוא ליצור הלכה מחייבת.
2. בג"ץ לאורך תקופה שימש כבית המשפט המנהלי של המדינה ולכן עיקר הפיתוח של הלכות המשפט המנהלי בארץ הוא בעקבות פסיקת בג"ץ.
3. בג"ץ אמון על שמירה על שלטון החוק בכך שהוא מוודא שאף אחת מן הרשויות לא חורגת מסמכותה.

 

עיקר המשפט המנהלי בא לבדוק את חוקיות הפעילות של רשויות המנהל ע"י שלושה מסלולים עיקריים:

1. סמכות.

כאן אנו בודקים האם הרשות המבצעת בשעה שפועלת האם היא פועלת מכוח סמכות (סמכות מכוח חוק).

בפס"ד בז'רנו. נאמר שאסור לרשות לעשות דבר אא"כ הותר לה בחוק. ומנגד לפרט מותר לעשות הכול אא"כ נאסר עליו בחוק. והסיבה שהשרות היא נאמן הציבור ולכן היא מוסמכת לפעול רק כאשר ניתנה לה סמכות בחוק.

1. פרוצדורה (הליך).

גם כאשר יש סמכות לרשות לפעול אולם היא פעלה שלא ע"פ ההליך שבו היא הוסמכה לפעול אין זה חוקי ומדבור בחריגה מסמכות.

1. שיקול הדעת.

גם כאשר הרשות מוסמכת ופעלה ע"פ ההליך שבו היא הוסמכה לפעול אולם היא פעלה באופן שרירותי זוהי גם חריגה מסמכות.

עניין זה הוזכר כאן כאשר מדברים על סמכותו של בג"ץ מאחר שגם בג"ץ כמו כל הרשויות מוסמך לפעול רק במסגרת הסמכות שניתנה לו.

 

 

בג"ץ וסמכויותיו

סמכויותיו של בג"ץ נקבעו בסע' 15 לח"י השפיטה. תחילתו של הסעיף עוסק בסמכותו של ביהמ"ש העליון וסע' 15 א' 2 עוסק בסמכויותיו של בג"ץ ומעניק לו כמה סמכויות.

 

1. סע' 15 ג' אומר "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק: בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט אחר או בית דין אחר".

א"כ סעיף זה מסמיך את בג"ץ לדון בעניינים שצברו ב' תנאים מצברים:

1. סעד למען הצדק (סמכות מרחיבה).
2. סמכות שיורית (סמכות מצמצמת).

 

סעד למען הצדק – וסמכות שיורית

סעד זה הוא תנאי שלא יוצר מגבלה מאחר שכל עניין יכול להיות סעד למען הצדק ע"פ ראייתו של בית המשפט ולכן התנאי השני של הסמכות השיורית הופך לתנאי חשוב האומר שכל סוגיה הנתונה לסמכות בית משפט מסוים אין בג"ץ מוסמך לדון בזה.

א"כ לאחר שמצא בג"ץ שאין בסמכות שום ערכאה אחרת לדון בזה זה כבר יהיה עניין של שיקול דעתו של בית המשפט האם לדון בזה או לא.

 

 

2. סמכות המוקנית לבג"ץ מכוח סע' 15 ד'

סע' 15 ד' אומר "מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבה"ק ג' מוסמך ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ…"

ראשית מתעוררת השאלה מהו היחס בין שני הסעיפים הנ"ל (15 ג'>15 ד').

 

פס"ד שעוסק בזה הוא:

בג"ץ אחים שרבט נ' האגודה למען הזקן 160/72

העובדות:

חב' שרבט השתתפה במכרז להקמת בית אבות מטעם האגודה למען הזקן. חברת שרבט טענה לביהמ"ש ההצעה שהוגשה על ידה הייתה ההצעה הנמוכה ביותר ובכול אופן העבודה נמסרה לגוף אחר וזאת בניגוד לתנאי המכרז. ומכאן העתירה.

המשיבה טענה שמאחר שאין היא גוף סטטוטורי (שהוקם בדין) אין כללי המשפט המנהלי חלים עליה.

ומנגד אחים שרבט טענו שצורת ההתאגדות אינה חשובה, מה שחשוב הוא לבדוק מהי מטרת הגוף. ומאחר שהאגודה למען הזקן ממלאת תפקיד ציבורי יש להחיל עליה את עקרונות המשפט המנהלי ולהכפיף אותה לסמכות בג"ץ ע"פ סע' 15 ד' 2 הנותן סמכות לבג"ץ לתת צווי עשה לגופים שלא מלאו תפקידם כדין.

ואומר ביהמ"ש שעל אף שהאגודה למען הזקן ממלאת תפקיד ציבורי אולם זה לא ע"פ דין ולכן אין לו סמכות לדון בזה מכוח סע' 15 ד'.

ומנגד אין לו שום מניעה לדון בעניין מכוח סע' 15 ג'.

א"כ העולה מפס"ד זה הוא שכל אחד מן הסעיפים הללו עומד בנפרד ולכן הוא יכול לדון הן מכוח סע' זה והן מכוח סע' זה.

כמו"כ מוסיף בג"ץ בפס"ד עוד שני הבדלים בין סמכויותיו של סע' 15 ג' לסמכויותיו של סע' 15 ד'

1. סע' 15 ד' מוגבל בצורת הסעדים בו בג"ץ מוסמך.

סע' 15 ג' כל סעד יכול להיות רלוונטי ובלבד שיעמוד בב' התנאים.

1. סע' 15 ד' מוסמך לפעול רק נגד רשויות ספציפיות.

סע' 15 ג' בג"ץ מוסמך לפעול נגד כל אדם.

 

סמכויות בג"ץ ע"פ סע' 15 ד'

ישנם 4 סמכויות:

1. צו הבייאס קורפוס

צו הביאו את הגוף.

צו זה יסודותיו נטועים באנגליה הפיאודלית שאז הייתה נטייה לאנשים להיעלם. זכויות אלו התפתחו תוך כדי מאבק בין האצולה למלך.

צו זה תכליתו היא לבדוק את חוקיות הימצאותו של אדם במשמורת שאלת חוקות זו היא לאו דווקא באדם הנתון למאסר אלא גם אדם הנתון במשמורת בית משוגעים – אשפוז כפוי וכד'.

כמו"כ בסכסוך בין ההורים מבררים את החוקיות אחזקת הילדים בידי אחד מהצדדים.

צו זה לא יופעל בשעה שיש הוראה או פרוצדורה מנהלית אחרת לבדיקת סוגיה זו. או לחילופין במציאות הפרוצדורה החילופית היא איננה יעילה ולכן השימוש בצו זה היא אינו נרחב.

 

תרגיל 2

 

סע' 15 ד' 2 מוסמך ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ – לתת צווים לרשויות המדינה לרשויות מקומיות לפקידיהם ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים ע"פ דין – לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין – ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול".

סע' זה עוסק בשני עניינים:

1. מהות הצווים ותוכנם.
2. ביחס וכלפי מי מוסמך בג"ץ להוציא צווים אלו.

 

מהות הצווים ותוכנם

ע"פ סע' זה מוסמך בג"ץ להוציא שני סוגי צווים.

1. צו עשה

המורה לרשות לעשות מעשה שעה שהיא נדרשת לעשותו ואיננה עושה.

כגון: פניה לשר הביטחון לגייס בחור ישיבה מה שבסמכותו לעשות ואינו עושה.

ההנחה בצו מעין זה הוא שרשות מסוימת איננה עושה עניינים שהיא חייבת ואמורה לעשות.

1. צו לא תעשה

כאשר ישנה סמכות ביצועית העושה עניין שאינו בסמכותה הדרישה היא מבג"ץ לחייב אותה להימנע ממעשה זה.

עניין נוסף בסע' זה הוא שאדם שמתמנה שלא כדין ישנה אפשרות לתקוף מינוי זה.

 

 

הגופים אליהם מופנה צו זה:

רשויות מדינה – רשויות מ קומיות פקידיהם, גופים ושירותים ציבוריים הממלאים תפקיד ציבורי "ע"פ דין".

בשביל להפנות צו זה צריך שני תנאים מצטברים:

1. תפקיד ציבורי
2. ע"פ דין

תפקיד ציבורי הוא כל אשר אדם מסוים עושה לציבור.

אולם מהו העניין "ע"פ דין". עניין זה נדון באוביטר בפס"ד הבא:

 

פס"ד ראמיט נ' החברה לשיקום הרובע היהודי 187/71

העובדות:

המשיבה חברה ממשלתית שהתאגדה כחברה בע"מ.

המשיבה החליטה לבטל מכרז לכריית מנהרה שתעבור בכותל מהסיבה שיש פערים בין האומדן הכספי של בעל המכרז להצעות הזולות מביניהם.

לימים החליטה החברה לצאת במכרז נוסף ומכאן העתירה של חב' ראמיט בטענה שהם כבר הגישו את הצעותיהם והשאלה בעניין זה האם גוף המאוגד כחב' בע"מ צריך לנהוג ע"פ סטנדרטים ציבוריים. (טענת ראמיט).

ומנגד המשיבה טענה שמאחר שמדובר בגוף פרטי אין לבג"ץ סמכות בעניינם.

 

ואומר השופט ברנזון שלמרות שהחברה נתונה למשפט הפרטי אולם אין בה דבר בכדי להוציאה בהכרח מתחום המשפט המנהלי משום שעלינו "להשקיף" (מלשון שקוף). מעבר לצורת ההתאגדות בכדי לראות את הדברים כהווייתם.

ולענייננו מאחר שהחברה המשיבה על אף היות פרטית כל מרכיביה ממשלתיים מאחר שהיא אינה נושאת רווחים – ממומנת ע"י הממשלה וכיו"ב ולכן מבחינת המהות היא לא שונה מכל חברה ממשלתית אחרת. ויתרה מכך אם כל גוף ציבורי רוצה לחמוק מעקרון חוקיות המנהל היה הופך עצמו לחברה פרטית וכך היה חומק מביקורת שופטים ולכן צריך לבדוק מי הוא גוף זה באופן מעשי.

(למעשה העתירה שם נדחתה מענייני מכרזים)

 

פס"ד אחים שרבט נ' האגודה למען הזקן

העובדות:

חברת שרבט טענה שהאגודה למען הזקן העדיפה מכרז של חברה אחרת (עיין באריכות לעיל).

ואחת הטעות שעלו שם היא בעניין סמכותו של בג"ץ בעניין זה. והאם יש להשקיף מעבר למסך ההתאגדות מאחר שהמשיב הממלאת תפקיד ציבורי.

 

וקובע שם בג"ץ שעל אף שהאגודה למען הזקן ממלאת תפקיד ציבורי לא די בכך אלא היא צריכה למלאות את תפקידה ע"פ דין – ע"פ דין לא הכוונה שגוף זה הוא יציר הדין כגון: חברות – עמותות – אגודות שיתופיות שלהם יש חוק. אלא האם גוף זה פועל מכוח סמכות שהוענקה לו בדין היינו "בחוק".

ולכן לענייננו מאחר שהאגודה למען הזקן לא קבלה את סמכותה מכוח חוק אין לציבור סמכות לבקר אותו.

 

בג"ץ גלבוע נ' מפעל הפיס 126/24

העובדות:

עתירה זו נסובה סביב החלטת מפעל הפיס שלא לבחור בעותרים במפיצי כרטיסי הגרלה כאשר טוענים העותרים שבהחלטה זו נפלו פגמים.

ומפעל הפיס טוען מנגד שהוא אינו גוף ציבורי ע"פ דין.

 

ואומר השופט ברק שהוא מוכן לקבל שמפעל הפיס ממלא תפקיד ציבורי אולם ודאי שהוא לא ע"פ דין מאחר שאין שום חוק שמסדיר את ענייניו של מפעל הפיס אלא הוא גוף שהוקם ע"י אדם פרטי שקיבלו אישור לעסוק בהימורים. וא"כ אין לציבור סמכות לבקר את מפעל הפיס (להבדיל מהמועצה להימורים בספורט).

 

בג"ץ בית רבקה נ' הסוכנות היהודית  1212/91

העובדות:

הסוכנות החליטה להפסיק לתקצב את מוסדות חב"ד על רקע העלייה האתיופית

הטענה של בית רבקה הייתה שהיא מופלית לרעה

ומנגד הסוכנות היהודית טענה שהיא אינה ממלאת תפקיד ציבורי ע"פ דין ולכן אין לציבור סמכות לבקר אותה

 

וגם שם אמר בית המשפט שעל אף שהסוכנות היהודית היא גוף ציבורי – מאחר שהיא אינה ממלאת אותו ע"פ דין אין לציבור אפשרות לבקר אותה

 

 

 

בג"ץ מיקרודף נ' חב' החשמל 731/86

העובדות בקצרה:

חב' החשמל רצתה לקנות שנאים מחברה מסוימת ומיקרודף שענו שהם צריכים לעשות זאת ע"י  מכרז מאחר שהיא ממלאת תפקיד ציבורי ע"פ דין ומנגד חב' החשמל אומרת שהיא איננה ממלאת תפקיד ציבורי ע"פ דין.

 

ואמר ביהמ"ש שלא הצורה הארגונית קובעת – אלא מהותו הפונקציונאלית של התפקיד המבוצע ע"י הגוף הממלא תפקיד ציבורי דהיינו אם ע"פ הדין גוף זה מעוניין לתת לאדם תפקיד ציבורי – או אז הביקורת השיפוטית על אותה החלטה נתונה לבג"ץ.

החידוש כאן הוא מהו/מהי התפקיד/הסמכות שבאים לדון עליה בבג"ץ ולכן אם חב' החשמל מחליטה לקנות עפרונות ללא מכרז ודאי אין זה מסמכות בג"ץ (מאחר שלא ע"ז היא הוסמכה בדין). אולם אם היא משתמש לרעה בסמכות שהוקנתה לה ע"פ דין – עניין זה יכול להידון בבג"ץ.

 

– סע' 15 ד (3) אומר "… לתת צווים לבתי משפט – בתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטיות או מעין שיפוטיות ע"פ דין – למעט בתי משפט שחוק זה חל עליהם ולמעט בתי דין פרטיים – לדון בעניין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין".

 

סע' זה מעניק לבג"ץ את הסמכות להוציא צו בירור לגופים שיפוטיים באחד מן המקרים הבאים:

1. לדון – או להימנע מלדון.
2. לבטל דיון שהתקיים.
3. לבטל החלטה שניתנה שלא דין לגופים שיפוטיים או מעין שיפוטיים למעט בתי דין דתיים או בתי משפט שלום מחוזי.

 

ביצוע סמכויות אלו ניתנות לבג"ץ. ומאחר שיש קושי לתקוף גוף שעוסק בעניינים ייחודיים כדוגמת ביה"ד לעבודה המוסמך לדון בדיני עבודה כאשר יש בעיה לתקוף את החלטותיו  מאחר שהוא גוף המתעסק רק בדיני עבודה ובג"ץ פחות מומחה ממנו בעניין.

סוגיה זו התעוררה בפס"ד הבא:

 

חטיב נ' ביה"ד הארצי לעבודה.

העובדות:

בבתי ספר דרוזים התקיימה שביתת מורים וכתוצאה מכך פוטרו המורים הללו.

ביה"ד האזורי פסק לטובת המורים.

ביה"ד הארצי לעבודה פסק לרעתם. ומכאן העתירה.

 

ואמר בג"ץ – שבאופן עקרוני אין הבדל בין היקף הביקורת השיפוטית של בג"ץ על גופים שיפוטיים רגילים לבין הביקורת על גופים שיפוטיים בעלי סמכות ייחודית – יחד עם זאת אומר בג"ץ. שכאשר מדובר בגוף שיפוטי בעל סמכות ייחודית בג"ץ ינהג בריסון ולא ימהר להתערב מלבד בשני מקרים מצטברים:

1. נתגלתה טעות שיפוטית מהותית.
2. בג"ץ סבור שהצדק מחייב את התערבותו.

 

– סע' 15 ד (4) "… לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון… בעניין פלוני שלא לפי סמכותם. ובלבד שלא ייזקק ביהמ"ש לבקשה ע"פ פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שניתנה לו… ואם לא הייתה לו הזדמנות… עד שניתנה החלטה ע"י ביה"ד הדתי רשאי ביהמ"ש לבטל דיון שנתקיים או החלטה שנתנה ע"י ביה"ד הדתי ללא סמכות".

 

סע' זה יוצר אנומליה עם הסע' הקודם. בעוד שבסעיף  הקודם בג"ץ יכול להתערב ביחס לכל טעות – בסע' זה רשאי הוא להתערב רק אם ביה"ד חרג מסמכותו.

א"כ לבג"ץ אין סמכות לעסוק בענייני ביה"ד מלבד עניין הסמכות אלא שלמעשה הוא חורג מסמכותו זו.

 

לדוגמא:

 

בג"ץ בבלי נ' ביה"ד הרבני.

העובדות:

בה"ד חילק את הרכוש של בני הזוג ללא הפעלת "הלכת השיתוף" (הלכת השיתוף היא הלכה שנוצרה בפסיקה על זוגות שנפרדים-  ואומרת שבני זוג החיים ביחד ומנהלים משק בית ביחד חזקה שהרכוש שנצבר שייך לשניהם ויחולק בין שניהם).

ומכאן העתירה מאחר שבה"ד חילק את הרכוש לא בצורה שווה,

 

ואומר בג"ץ שמאחר שהלכה זו פתוחה מכוח חוק שווי זכויות האישה הרי שהיא חלה על הכול כולל הדיינים בבה"ד. וכאשר דיין מתעלם מחוק זה הוא חורג מסמכותו.\

א"כ בג"ץ מכפיף את הדיינים לחובות מן המשפט האזרחי. אולם נראה שהוא לא פעל בסמכות מאחר שהרי יש לביה"ד סמכות לדון בענייני רכוש וא"כ הוא לא חרג מסמכותו ובאיזה תואנה בג"ץ מתערב בעניינים פנימיים של הלכה.

 

בג"ץ לב נ' בה"ד הרבני הגדול.

העובדות:

הבעל עותר בבה"ד לשלום בית ומוציא צו עיכוב יציאה לאשתו בטענה שהיא רוצה להיפגש עם מאהבה. צו עיכוב זה ניתן מבלי שהתקיימו התנאים בעניין הוצאת צו עיכוב. ומכאן העתירה

 

ואומר בג"ץ שבה"ד חרג מסמכותו במתן הצו ולכן הוא ביטל את החלטתו.

 

תרגיל 4 (אלי בלום)

 

עילות סף – בסמכויות בג"ץ

 

האינטרס הוא לצמצם את האפשרויות לפנות לבג"ץ ולכן יש את עילות הסף לפניה לבג"ץ.

 

בישראל ישנם שמונה עילות סף כאשר עילות אלו מופעלות ע"י שיקל דעתו של השופט – יחד עם זאת ישנה מגמה של החלשות העילות הללו בכך ש"מלאה כל הארץ משפט".

1. זכות עמידה.

בג"ץ ידחה על הסף עתירה שבה לעותר אין זכות עמידה.

זכות עמידה היא: – אינטרס אישי של העותר שנפגע בצורה/בעניין מנהלי.

ובפסיקה יש שני אינטרסים המזכים בזכות עמידה.

 

• אינטרס אישי.

בעבר היה נהוג שזכות עמידה מוקנית כאשר יש אינטרס ישיר לפגיעה בעותר.

אולם כיום אפי' פגיעה ע"י אינטרס עקיף מקנה זכות עמידה.

 

בג"ץ קרגל נ' מנהלת מרכז ההשקעות 287/91

העובדות:

שני חברות ליצור קרטון גלי שעתרו נגד מתן הטבה לחברה מתחרה – שלא כדין.

 

ואומר השופט גולדברג שגם פגיעה עקיפה מקנה זכות עמידה (לגופו של עניין העתירה שם נדחתה מאחר שלא נמצאו פגמים בהחלטה.)

 

• אינטרס ציבורי.

כאן נפגע אינטרס הציבור ולכן כל אחד יכול לטעון נגד פגיעה זו בטענה שבין היתר גם זכותו נפגעת.

 

בג"ץ רסלר נ' שר הביטחון 910/86

בג"ץ זה עוסק בעתירה נגד שר הביטחון בעניין גיוס בחורי ישיבה.

 

ואומרים השופטים ברק ושמגר שאינטרס ציבורי יכול להיות מוכר בזכות עמידה ע"י שני תנאים:

• שיהיה דבר מה נוסף חוץ מהפרת החוק. (בעניין רסלר הוא טען שהוא צריך לעשות יותר מילואים).
• שיהיה מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית כללית.

 

השופטת בן פורת (דעת מיעוט) אומרת שמאחר שהעותר לא הציג אינטרס אישי שלו שנפגע אין לו זכות עמידה.

כיום עתירות ציבוריות גם ללא תנאי אלו מקבלות זכות עמידה.

 

1. שפיטות..

עתירה שאיננה שפיטה לא תתקבל.

ישנם שני סוגי שפיטות:

• שפיטות נורמטיבית.
• שפיטות מוסדית.

שפיטות נורמטיבית.

שפיטות זו בוחנת האם קימות אמות מידה משפטיות שבהם אפשר היה לבחון את העתירה.

בנושא זה ידועה אמרתו של ברק שהכול בגיץ-ושפיט-ומלאה כל הארץ משפט. ובכל עניין אמות מידה משפטיות ולכן סוג שפיטות זו עוברת חלק.

שפיטות מוסדית.

כאן נוצרת הבעיה – מאחר שגם אם יש לביהמ"ש כלים ואמות מידה משפטיות – האם הוא המוסד המתאים לדון בכך או שעדיף שעניין זה יטופל ע"י הרשות המחוקקת/מבצעת וכו'.

ורק במקרים מיוחדים שבהם הפגיעה באמון הציבור בשופטים גדולה מהחשש מהפגיעה באימון הציבור במשפט יש לשקול לקבוע חוסר שפיטות מוסדית.

 

ולכן אם באה עתירה על עניין פוליטי כאשר העניין הפוליטי הוא מרכיב נילווה- בג"ץ ידון בעתירה זו.

אולם אם המרכיב הפוליטי הוא המרכיב העיקרי או שבג"ץ ידחה עתירה זו על הסף או שהוא ידון במרכיב המשפטי בלבד.

 

1. פניה מוקדמת

כאשר העותר יכול לתקן את הפגיעה בו באמצעות פניה לאותו גוף מנהלי שפגע בו – בג"ץ ידחה את העתירה על הסף.

הכלל בעילת סף זו הוא – שראשית עליך למצות את ההליכים המקובלים ורק אם זה לא עזר תפנה לבג"ץ.

 

1. שיהוי.

עילה זו אומרת שאדם שהשתהה בהגשת העתירה זמן בלתי סביר בנסיבות העניין בג"ץ ידחה את עתירתו על הסף. ולא אדם שנפגע מהחלטה כל שהיא צריך לפנות מיד לבג"ץ.

עלית סף זו נחלשה – לדוגמא:

 

בג"ץ אסולין נ' ר"ע קריית גת זאב בוים 170/87

בפס"ד זה עסקו בחוב ארנונה שנגבה בניגוד לחוק ההסדרים

ואומרת השופטת נתניהו שכאשר מדובר בהפרת חוק כבדה גם שיהוי בפניה לא יוכר כשיהוי. וכל זה בכדי לשמור על החוק.

באופן כללי ברק מציע שפרק הזמן בשיהוי הוא יהיה כמבחן ההתיישנות.

 

1. סעד חלופי.

זהו הצד השני של פניה מוקדמת – האומר שאם יש אפשרות לקבל סעד מבית משפט אחר או שישנה אפשרות ערעור בעניין בג"ץ ידחה עתירה זו על הסף.

 

1. ניקיון כפים.

עילת סף זו אומרת שהבא לבג"ץ צריך להיות נקי כפיים בנושא עתירתו.

ולכן אדם ששללו את רישיון העסק שלו לא יפנה לבג"ץ במקביל להמשך ניהול העסק שלו.

כמו"כ עותר שלא מגלה את כל העובדות לבג"ץ זהו חוסר ניקיון כפיים.

 

1. עניינים תיאורטיים.

בג"ץ ידחה על הסף עתירה תיאורטית או כשנתינת הצו שלו לא תצמיח כל תועלת מן מאחר שהעובדות שמרכיבות את אותה עתירה השתנו.

כגון עתירה על החלטה מנהלית שטרם התקבלה (תיאורטית).

כמו"כ אם הרשות חזרה בה מהפעולה (מרכיבים משתנים).

 

1. מעשה עשוי.

בג"ץ ידחה על הסף עתירה נגד מצב בלתי הפיך.

כגון עתירה נגד הריסת בית שנהרס כבר.

 

 

סדרי הדין בבג"ץ

סדרי הדין הללו מופיעים בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד – 1984

 

1. עתירת צו על תנאי

בקשה לצו על תנאי תוגש לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בדרך עתירה.

 

2. תכנה וצורתה של עתירה [תיקון: תשמ"ו]

העתירה תפרט את פרטיו האישיים של העותר ואת הנימוקים, שבעובדה ושבחוק, שעליהם היא מתבססת, ותהא ערוכה לפי טופס 1 שבתוספת וכתובה על צד אחד של הגיליון עם שוליים של חמישה סנטימטרים לפחות.

 

3. מען להמצאה לעותר

העותר יציין בעתירה מען להמצאה בתחומה של המדינה;מסירה למען זה תהיה המצאה כדין.

 

4. עתירה תאומת בתצהיר

כל עתירה תהא נתמכת בתצהיר לפי טופס 2 שבתוספת והוא יצורף אל העתירה או יירשם בסופה;על עובדות שהן בתחום ידיעתו האישית של העותר יצהיר שהן נכונות, ועל עובדות אחרות יצהיר שהן נכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו.

 

5. שמיעת העותר [תיקון: תשמ"ח]

העתירה תובא לפני שופט של בית המשפט העליון והוא רשאי ליתן את הצו או להורות על הזמנת העותר לפניו או להעביר את העתירה להרכב של שלושה;הועברה העתירה להרכב של שלושה, רשאי ההרכב ליתן את הצו או להורות על הזמנת העותר לפניו, ואם היה סבור שהעתירה אינה מראה על פניה עילה רשאי הוא לדחותה על יסוד האמור בה, ללא הזמנת העותר;הורה השופט על שמיעת העותר יקבע הרשם יום ושעה לדיון.

 

6. הוצאות בעתירת סרק

דחה בית המשפט את העתירה ללא הזמנת המשיב, רשאי הוא להטיל על העותר הוצאות לטובת המדינה בשיעור שימצא לנכון או להורות לרשם לעשות כן.

 

7. הדיון בעתירה [תיקון: תשמ"ח, תשנ"א]

(א) הדיון בעתירה יכול שיהיה על פי צד אחד.

(ב) בית המשפט רשאי להזמין את המשיב לדיון בעתירה אם הוא סבור כי יהיה בכך כדי לסייע לבירורה היעיל והנכון;היה המשיב אדם שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי לייצגו לפני בית המשפט לפי כל דין – יוזמן היועץ המשפטי לממשלה לדיון בעתירה.

(ב1) משיב שהוזמן לדיון יגיש לבית המשפט תגובה בכתב לעתירה בשלושה עותקים עבור בית המשפט, וימציא עותק מתגובתו, במישרין, לכל אחד מבעלי הדין, שלושה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט אחרת.

(ב2) בעל דין לא יגיש תשובה לתגובת המשיב אלא ברשות בית המשפט.

(ג) הוזמן המשיב כאמור בתקנת משנה (ב), רשאי בית המשפט, בהסכמת המשיב, לדון ולהחליט בעתירה כאילו

כבר ניתן הצו על תנאי

 

8. צו על תנאי והמצאה [תיקון: תשנ"א]

נתן בית המשפט צו על תנאי או צו ביניים, ימציא העותר, מיד, לבית המשפט מספר מספיק של עותרי העתירה ושל התצהירים התומכים אותה, על מצורפיה, והם יומצאו עם הצו למשיב ולכל אדם שבית המשפט או הרשם הורה עליו על ידי פקיד בית המשפט או על ידי מי שבית המשפט או הרשם הורה.

 

 

 

 8 א. המצאת כתבי בי-דין [תיקון: תשנ"א]

בכל עת שלאחר הגשת העתירה, בעל דין המגיש לבית המשפט כתב בי-דין ימציא, בו ביום, עותק ממנו על מצורפיו, במישרין, לכל אחד מבעלי הדין; היו בעלי דין אחדים מיוצגים בידי עורך דין אחד, די בהמצאת עותק אחד בשביל כל בעלי הדין המיוצגים כאמור

 

9. תצהיר תשובה לצו על תנאי [תיקון: תשנ"א]

(א) רצה המשיב להתנגד לעשיית הצו על תנאי לצו מוחלט, יגיש לבית המשפט – תוך שמונה ימים לאחר שהומצא לו הצו או תוך זמן פחות או יותר מזה כפי שיורה בית המשפט או הרשם – תצהיר תשובה לצו על תנאי לפי טופס 3 שבתוספת.

(ב) המשיב ימציא עותק של תצהיר התשובה שהגיש, על מצורפיו, לכל אחד מבעלי הדין.

(ג) בית המשפט או הרשם רשאי להורות, אף במעמד צד אחד בלבד, על הארכת המועד להגשת תצהיר תשובה.

(ד) משיב שלא הגיש ולא המציא תצהיר כאמור אין שומעים טענותיו בדבר התנגדותו אלא אם כן הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ה) בעל דין לא יגיש שום תצהיר נוסף אלא ברשות בית המשפט.

 

10. מען להמצאה למשיב

משיב שהגיש תצהיר תשובה יציין בו מען להמצאה בתחומה של המדינה ומסירה למען זה תהיה המצאה כדין.

 

11. דרישת פרטים נוספים

העותר והמשיב רשאים לדרוש מבעל דינם, במכתב בדואר רשום, פרטים נוספים ומפורטים יותר לנימוקים, שבעובדה או שבחוק, שפורשו בעתירה או בתצהיר התשובה הכול לפי העניין.

 

12. בקשה למתן פרטים נוספים

לא קיבל בעל דין פרטים נוספים שדרש תוך שבעה ימים מיום משלוח המכתב, או הפרטים שניתנו נראו לו בלתי מספיקים, רשאי הוא, תוך ארבעה עשר ימים מיום המצאת עותק מתצהיר התשובה לעותר, להגיש לבית המשפט או לרשם בקשה לצוות על מתן פרטים נוספים שימצא לנכון ותוך המועד שיקבע;הודעה על בקשה שהוגשה כאמור תומצא לכל בעל דין.

 

13. תצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים

בעל דין שניתנו לו פרטים נוספים, בין על פי בקשתו ובין על פי צו בית המשפט, יהיה רשאי להגיש, תוך שבעה ימים מהיום שבו הגיעו אליו הפרטים או תוך המועד שקבע בית המשפט או הרשם, תצהיר נוסף לעניין העובדות הנובעות מאותם פרטים.

 

14. הוראות בית המשפט

ראה בית המשפט או הרשם שאין הפלוגתא ברורה די הצורך כדי שיוכל בית המשפט לדון בה בנוחות, רשאי הוא להורות על ניסוח הפלוגתא, או כל הוראה אחרת שתיראה לו לא נחוצה לבירור הענין;הסכימו בעלי הדין לפני בית המשפט או הרשם על נוסח הפלוגתא תהיה היא העניין שעל בית המשפט להכריע בו.

 

15. תאריך הדיון

תאריך הדיון ייקבע בידי הרשם, זולת אם פורש תאריך הדיון בצו על תנאי.

 

16. הגשת עיקרי טיעון [תיקון: תשנ"א]

(א) כל צד יגיש את עיקרי טיעונו לבית המשפט בשלושה עותקים עבור בית המשפט וימציא, בו ביום, עותק מעיקרי טיעונו, במישרין, לכל אחד מבעלי הדין שלושה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ב) עיקרי טיעון יכללו בצורה תמציתית או טענותיו של כל צד בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי הצו על תנאי וכן האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן.

(ג) ביום הקבוע לדיון יהיה כל צד רשאי לטעון בפני בית המשפט על סמך עיקרי הטיעון;רצה להוסיף טענה נוספת או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית המשפט אולם אם הגיש עיקרי טיעון אין צורך ברשות בית המשפט אם היו הטענה הנוספת או האסמכתא הנוספת תשובה לעיקרי הטיעון של הצד שכנגד.

 

17. סדר הטיעון

בשעת הדיון יפתח המשיב ולעותר תהיה הזכות להשיב, ורשאי בית המשפט להרשות למשיב להשיב לטענות העותר.

 

18. רשות בעל דין לחקור את המצהיר

(א) בעל דין הרוצה לחקור את מי שהצהיר מטעם בעל הדין שכנגד, רשאי בית המשפט להתיר לו לעשות כן, אם ראה צורך בכך לשם עשיית צדק.

(ב) בעל הדין הרוצה לחקור כאמור, ימציא לבעל הדין שכנגד הודעה על כך, לא יאוחר מארבעה עשר ימים לאחר

תום המועד להגשת תצהיר תשובה לצו על תנאי, או תוך הזמן שקבע בית המשפט;לא בא המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש התצהיר שלו ראיה אלא ברשות בית המשפט.

 

19. צו-ביניים

בית המשפט רשאי ליתן צווי ביניים, לבטלם ולשנותם, כפי שייראה לו בנסיבות העניין.

 

 19א. תקופת פגרה לא תובא במניין [תיקון: תשנ"ו]

תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת.

 

20. סמכות מיוחדת

(א) ראה בית המשפט שנסיבות העניין ומידת הצדק מחייבות שלא להשהות את הדיון בעתירה שלפניו, רשאי הוא לדון בה כאילו לא היו קיימות תקנות 12 עד 14.

(ב) בכל עניין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי.

(ג) האמור בתקנה 518 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 3, יחול בשינויים המחויבים בבית המשפט הגבוה לצדק.

 

21. הטפסים

הצווים יהיו לפי הטפסים 6 ,5 ,4 שבתוספת והם נתונים לשימוש בתיאומים לנסיבות העניין.

 

 21א. החלת סדר הדין האזרחי [תיקון: תשס"ו]

הוראות תקנות 7ג, 215ה, 215ו, 472 ,472א, 472ב, 497ג ו-497ד לתקנות האזרחי סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 4, יחולו בבית המשפט הגבוה לצדק, בשינויים המחויבים, לפי העניין.

 

22. תחילה

תחילתן של תקנות אלה היא ביום א' באלול התשמ"ד (29 באוגוסט 1984).

 

תוספת

צורת הטפסים מפורשת שם}

 

חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 . ס"ח תש"ס, 190.

 {ההערות בסוגריים שלי}

 

1. 1. מטרה{יצירת בגצוני"ם}

חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, על ידי שופטים של בית המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו.

 

2. הגדרות {מהם העניינים המנהליים שבהם יעסוק בית משפט זה}

בחוק זה –

"עניינים מינהליים" – עניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות;

"רשות" – רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין;

"החלטה של רשות" – החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה ובן מעשה או מחדל.

 

3. בית משפט לעניינים מינהליים

(א) בית משפט מחוזי ישב כבית משפט לעניינים מינהליים בהתאם להוראות חוק זה (להלן – בית משפט לעניינים מינהליים).

(ב) שופטי בית משפט לעניינים מינהליים יהיו נשיא בית המשפט המחוזי ושופטים אחרים של בית המשפט המחוזי, שיקבע נשיא בית המשפט המחוזי, על מי הנחיות שקבע נשיא בית המשפט העליון לעניין זה; תקופת הכהונה של שופט בית משפט לעניינים מינהליים תהא ארבע שנים וניתן להאריכה לתקופות כהונה נוספות של ארבע שנים כל אחת; ואולם ניתן לקבוע תקופת כהונה קצרה יותר בהתאם לצורכי בית המשפט.

(ג) מקרב השופטים שנקבעו כאמור בסעיף קטן (ב) ימונה סגן נשיא לעניינים מינהליים (להלן – סגן הנשיא).

 

4. הרכב

(א) בית משפט לעניינים מינהליים ידון בשופט אחד, ואולם רשאי נשיא בית המשפט המחוזי או סגן הנשיא לקבוע כי עניין מסוים יידון בשלושה. {בניגוד לבג"ץ שבו ההרכב הוא מינימום ג' שופטים}

(ב) נשיא בית המשפט העליון רשאי לקבוע סוגי עניינים שיידונו בשלושה; הודעה על סוגי עניינים שנקבעו לפי סעיף קטן זה תפורסם ברשומות.

 

5. סמכות בית המשפט

בית משפט לעניינים מינהליים ידון באלה –

(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה{התוספות מפורטות בסוף החוק}{ (להלן – עתירה מינהלית);

(2) ערעור המנוי בתוספת השנייה (להלן – ערעור מינהלי);

(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן – תובענה מינהלית).

(4)   עניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.{סעיף סל}

 

6. העברת דיון בעתירה מינהלית

מצא בית משפט לעניינים מינהליים, לבקשת בעל דין, היועץ המשפטי לממשלה, או מיוזמתו, כי עתירה מינהלית שבפניו מעלה עניין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת, רשאי הוא, לאחר שקיבל את תגובת בעלי הדין, להורות על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק.

 

7. ….

 

8. עילות, סמכויות וסעדים

בית משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי.

 

9. צו ביניים

בית משפט לעניינים מינהליים רשאי, בכל שלב של הדיון, ליתן צו ביניים בתנאים שיקבע.

 

10. ….

 

11. ערעור

פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית ובתובענה מינהלית, ניתן לערעור{בזכות} בפני בית המשפט העליון.{בערעור מנהלי הערעור ברשות}

 

12. בקשת רשות ערעור

(א) פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי ובערעור על החלטת הרשם, והחלטה אחרת של בית משפט לעניינים מינהליים יהיו נתונים לערעור לפני בית המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט העליון שנשיא בית המשפט העליון קבע לכך.

(ב) לעניין סעיף זה, "החלטה אחרת" –

(1) החלטה בבקשה למתן צו ביניים;

(2) החלטה שניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו;

(3) החלטה בעניין חיסיון;

(4) עניינים נוספים שקבע שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.

 

13. ביצוע ותקנות

שר המשפטים ממונה על ביצוע חוק זה והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, ובכלל זה תקנות בדבר –

(1) קביעת אגרות באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת;

(2) סדרי הדין בעתירה מינהלית, בערעור מינהלי ובתובענה מינהלית, לרבות לעניין המועד להגשת עתירה, מועדים אחרים, צו ביניים וקביעת ערובה למתן צו ביניים; סדרי הדין בעתירה מינהלית יהיו במתכונת דומה לסדרי הדין הנהוגים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים שיקבע שר המשפטים, באופן שיבטיחו סעד מהיר ויעיל תוך אפשרות לקיום בירור עובדתי ככל שהדבר דרוש;

(3) הוצאה לפועל של פסקי דין והחלטות לפי חוק זה.

 

14. …..

 

תוספת ראשונה

(סעיף 1(5))

1. ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות או תקנות שהתקינו שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד.
2. חופש המידע – עניינים כאמור בסעיף 17 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998.
3. חינוך – עניני רישוי מוסדות חינוך, תשלומי הורים, וכן רישום והעברה של תלמידים, למעט קביעת אזורי רישום.
4. מועצות דתיות – עניני כשירות לכהונה ופסלות לכהונה במועצה דתית לפי סעיף 3א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל"א-1971.
5. מכרזים – עניני מכרזים של המדינה, רשויות מקומיות, תאגידים שהוקמו לפי חוק, חברות ממשלתיות וחברות בת ממשלתיות, שעניינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, או לביצוע עבודה, או לרכישת שירותים.
6. עמותות – עניני רישום עמותה ושם עמותה לפי חוק העמותות, התש"ם-1980.
7. רישוי עסקים – עניני מתן רישיון או ביטול רישיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, וכן צו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
8. רשויות מקומיות – עניני כשירות לכהונה ופסלות לכהונה של נבחרים ברשויות מקומיות לפי כל דין.
9. תיירות – עניני שירותי תיירות לפי חוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976
10. תכנון ובנוה – עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, למעט לפי פרק ח'1: היטל השבחה ולפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שעניינן תכנית מתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים.

 

תוספת שניה

(סעיף 5(2))

1. ערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות לפי פקודת האגודות השיתופיות למעט בענייני פירוק אגודות שיתופיות, בוררות בסכסוכים ועיקול זמני על נכסים.
2. ערעור לפי סעיף 14ו לפקודת התעבורה.
3. ערעור לפי סעיף 14א לחוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), התשכ"א-1961.
4. ערעור לפי סעיף 31 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962.
5. ערעור לפי סעיף 158מא, סעיף 198(ח) או לפי סעיף 16 לתוספת הרביעית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
6. ערעור לפי סעיף 14א לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969.
7. ערעור לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976.
8. ערעור לפי סעיף 36א לחוק העתיקות, התשל"ח-1978.
9. ערעור לפי סעיף 11 לחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998.

 

תוספת שלישית

(סעיף 3(5))

1. תובענה לפיצויים שעילתה במכרז, כאמור בפסקה 5 לתוספת הראשונה.

 

 

תקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000

 

 

פרק א' – פרשנות

 

1. הגדרות

בתקנות אלה –

"בית דין" – ועדת ערר וכל גוף אחר שהחלטתו נתונה לערעור לפי התוספת השנייה לחוק;

"בית המשפט" – בית משפט לעניינים מינהליים כמשמעותו בסעיף 3 לחוק;

"החלטה של רשות" ו"רשות" – כהגדרתן בחוק;

"הרשם" – כמשמעותו בסעיף 10 לחוק;

"מס ערך מוסף" – כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976 7;

"מען", לעניין המצאת כתבי בי-דין – שם הישוב, שם הרחוב, מספר הבית ומספר המיקוד, ולרבות מספרי הטלפון והפקסימיליה באותו מען, אם ישנם; בהעדר שם לרחוב או מספר לבית – סימן זיהוי אחר;

"ערעור מינהלי", "עתירה מינהלית" ו"תובענה מינהלית" – כמשמעותם בסעיף 5 לחוק;

"שופט של בית המשפט העליון" – שופט של בית המשפט העליון שנשיאו קבע לכך;

"תקנות סדר הדין האזרחי" – תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 8.

 

פרק ב' – עתירה מינהלית

 

2. מקום שיפוט

(א) עתירה מינהלית (להלן – עתירה) תוגש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה החלטה של רשות אשר נגדה מוגשת העתירה, ובהחלטה בעניין מקרקעין – לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין.

(ב) הוגשו כמה עתירות בנושא אחד או בנושאים דומים בעיקרם לבתי משפט שונים, רשאי שופט של בית המשפט העליון, לבקשת בעל דין, לקבוע כי העתירות, כולן או חלקן, יידונו במאוחד בבית משפט שקבע לכך.

(ג) עתירה שאין לה מקום שיפוט המתאים לה לפי תקנת משנה (א), תוגש לבית המשפט בירושלים; ואולם רשאי שופט של בית המשפט העליון, לבקשת בעל דין, להורות כי העתירה תועבר לבית משפט אחר.

(ד) על בקשות לפי תקנות משנה (ב) ו-(ג) יחולו הוראות תקנה 6א לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים.

 

3. המועד להגשת עתירה

(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.{ללא שיהוי}

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.

 

4. שיהוי

בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג).

 

5. כתב עתירה

(א) עתירה תיפתח במסירת כתב עתירה לבית המשפט.

(ב) בכתב העתירה ייכללו כל אלה:

(1) שם העותר, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג -שם עורך דינו ומענו;

(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין, וענינו של כל אחד מהמשיבים בנושא העתירה;

(3) תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם;

(4) העניין של העותר בנושא העתירה;

(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה;

(6) נעשתה פניה מוקדמת בכתב לרשות – יצורפו העתקים של ההתכתבות לעניין זה; לא נעשתה פניה מוקדמת – הנימוקים להגשת העתירה בלא פניה מוקדמת;

(7) פירוט הסעד שמבקש העותר.

(ג) כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו.

(ד) לכתב העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

 

6. משיבים בעתירה

(א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה.

(ב) בית המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה.

 

7. עיון בעתירה

עתירה תובא, בהקדם האפשרי, לעיון בית המשפט, והוא רשאי –

(1) להורות למשיב להגיש תגובה מקדמית לעתירה או לעניינים שקבע, בתוך מועד שקבע;

(2) למחוק או לדחות עתירה – כולה או מקצתה – על הסף, על פי כתב העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט;

(3) להחליט בבקשה להארכת מועד לפי תקנה 3(ג);

(4) להורות לעותר להגיש תצהיר משלים או הודעה משלימה בעניינים שקבע, או להגיש נוסח מתוקן של העתירה באופן שהורה;

(5) לקבוע כי יתקיים דיון מוקדם בעתירה במעמד הצדדים, ומשעשה כן, יגישו המשיבים את תגובתם לעתירה או לעניינים שקבע (להלן – כתב תגובה); כתב התגובה יוגש לבית המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין במועד שקבע בית המשפט; לא קבע מועד, יוגש כתב התגובה לבית המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין לא יאוחר מארבעה ימים לפני מועד הדיון;

(6) לקבוע כי משיב יגיש כתב תשובה לפי תקנה 10 (להלן – כתב תשובה); ורשאי הוא להגדיר את העניינים הטעונים תשובה.

 

8. דיון מוקדם בעתירה

בדיון מוקדם רשאי בית המשפט –

(1) לתת כל הוראה שרשאי הוא לתת לפי תקנה 7;

(2) בהסכמת המשיב, לדון ולהכריע בעתירה כאילו הוגש בה כתב תשובה;

(3) למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה;

(4) להורות כל הוראה אשר יש בה כדי לייעל את הדיון, ובכלל זה להורות על ניהול הדיון בעתירה בדרך של סיכום טענות בכתב.

 

9. צו ביניים

(א) בקשה למתן צו ביניים תוגש בנפרד מן העתירה, במועד הגשת העתירה או לאחר מכן; בבקשה יפורטו העובדות והנימוקים התומכים בה, ויכול שתפנה לעובדות ולנימוקים שבעתירה (להלן – כתב הבקשה); העובדות בכתב הבקשה יאומתו בתצהיר כאמור בתקנה 5(ג).

(ב) בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה על הסף.

(ג) ראה בית המשפט מקום לברר את הבקשה, רשאי הוא להורות למשיב להגיש תגובה במועד שקבע, וכן רשאי הוא לקבוע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.

(ד) בית המשפט רשאי להחליט בבקשה על יסוד כתב הבקשה והתגובה בלבד, או על יסוד הדיון במעמד הצדדים.

(ה) ראה בית המשפט כי השהיית ההחלטה בבקשה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא ליתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד (להלן – צו ארעי); ומשנתן צו ארעי, יקבע בו מועד למתן תגובה על ידי המשיב או לדיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום עשרה ימים ממועד מתן הצו.

(ו) בית המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית המשפט לנכון, בנסיבות העניין.

(ז) צו ארעי או צו ביניים שניתן שלא במעמד המשיב יהיה בתוקף עם המצאתו בהתאם לתקנה 35, למשיב שאליו הוא מכוון, בצירוף עותק העתירה, אם טרם נמסרה לו.

 

10. כתב תשובה

(א) הורה בית המשפט על הגשת כתב תשובה לעתירה, יוגש כתב התשובה בתוך שלושים ימים אם לא קבע בית המשפט מועד אחר.

(ב) בכתב התשובה יפורטו אלה:

(1) מען המשיב להמצאת כתבי טענות;

(2) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת התשובה;

(3) עמדת המשיב באשר לסעד המבוקש בעתירה.

(ג) כתב התשובה יהיה ערוך לפי טופס 3 שבתוספת, והעובדות שבו יאומתו בתצהיר או תצהירים אשר יצורפו אליו, כאמור בתקנה 5(ג).

(ד) לכתב תשובה יצורפו, ככל שניתן, העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

(ה) משיב שלא הגיש כתב תשובה כאמור, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא ברשות בית המשפט.

 

11. ……….

 

12. הגשת מסמך לבית המשפט

(א) ראה בית המשפט כי מסמך דרוש לשם הכרעה בעניין שלפניו, רשאי הוא להורות לבעל הדין שהמסמך ברשותו להגישו לבית המשפט במועד שיקבע.

(ב) בעל הדין יגיש את המסמך לבית המשפט ולבעלי הדין האחרים; בעלי הדין רשאים להגיש את הערותיהם בכתב, ככל שהדבר נובע מהגשת המסמך, במועד שקבע בית המשפט.

(ג) התנגד בעל הדין להגשת המסמך, יודיע לבית המשפט, במועד שנקבע, את טעמי התנגדותו.

(ד) החליט בית המשפט לדחות את ההתנגדות יחולו הוראות תקנת משנה (ב).

 

 

14. עיקרי טיעון

(א) הוגש כתב תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, יגיש כל בעל דין את עיקרי טיעונו לבית המשפט וימציא עותקים מהם במישרין לשאר בעלי הדין, ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון.

(ב) עיקרי טיעון יכללו באופן תמציתי את עיקרי טענותיו של בעל הדין בעניינים שהוא רשאי לטעון בהם, וכן את האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; ואולם רשאי בעל דין להגיש עיקרי טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; הייתה האסמכתא פסק דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, יצורף עותק מצולם שלו לעיקרי הטיעון.

(ג) בדיון יהא כל בעל דין רשאי לטעון בפני בית המשפט על סמך עיקרי הטיעון; רצה בעל דין להוסיף טענה או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית המשפט; אולם אם הגיש עיקרי טיעון אין צורך ברשות בית המשפט אם היו הטענה הנוספת או האסמכתא הנוספת תשובה לעיקרי הטיעון של בעל הדין שכנגד.

 

15. ………..

 

16. סדר הטיעון

(א) העותר יטען תחילה והמשיב יטען אחריו, אלא אם כן קבע בית המשפט סדר טיעון אחר; היו כמה עותרים או כמה משיבים, יקבע בית המשפט את סדר הטיעון ביניהם. {בשונה מבג"ץ ששם המשיב טוען תחילה}

(ב) בית המשפט רשאי להתיר לבעל דין טיעון נוסף בתשובה לטענות בעל הדין שכנגד.

(ג) התיר בית המשפט חקירת מצהיר או חקירת עד שאינו מצהיר, תיערך חקירתו לפני שמיעת טענות בעלי הדין, ואולם רשאי בית המשפט, אם ראה טעם לכך, להתיר חקירת מצהיר בשלב אחר של הדיון; המצהיר מטעם העותר ייחקר תחילה, אלא אם כן קבע בית המשפט סדר אחר; היו כמה עותרים או כמה משיבים, יקבע בית המשפט את סדר חקירת המצהירים ביניהם.

(ד) בית המשפט רשאי להורות על השלמת טיעונים בכתב בעניינים שקבע, במקום טיעון בעל פה.

 

17. פסק דין

בתום הדיון, או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית המשפט פסק דין בעתירה; בפסק הדין מוסמך בית המשפט לדחות את העתירה או לקבלה – כולה, מקצתה או בשינויים – או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות.

 

18. …….

 

19. דיון דחוף

ראה בית המשפט כי נסיבות העניין מחייבות שלא להשהות את הדיון בעתירה שלפניו, רשאי הוא לדון בה בדחיפות בסטייה מהוראות תקנות אלה, ככל הנדרש.

 

20. ………

 

21. העברת דיון בעתירה

(א) בקשה מטעם עותר להעברת דיון בעתירה לבית המשפט העליון, לפי סעיף 6 לחוק, תוגש עם הגשת העתירה.

(ב) בקשה להעברת דיון מטעם משיב או מטעם היועץ המשפטי לממשלה, תוגש בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מסיום הדיון המוקדם בעתירה; ציווה בית המשפט על הגשת כתב תשובה בלי לקיים דיון מוקדם בעתירה, תוגש הבקשה לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת כתב התשובה.

(ג) בקשה להעברת דיון תיערך בכתב, ויפורטו בה הנסיבות המיוחדות המצדיקות העברת הדיון לבית המשפט העליון.

(ד) החליט בית המשפט שהבקשה אינה מצריכה תגובה, ידחה אותה על אתר.

(ה) החליט בית המשפט שהבקשה מצריכה תגובה, יבקש מבעלי הדין להגיב עליה, בכתב או בעל פה, במועד שיקבע.

(ו) על אף האמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), רשאי בית המשפט, בכל שלב של הדיון, אם ראה הצדקה לכך –

(1) להתיר לבעל דין או ליועץ המשפטי לממשלה להעלות בקשה להעברת הדיון, בכתב או בעל פה;

(2) להחליט על העברת הדיון לבית המשפט העליון, לאחר שנתקבלה תגובת בעלי הדין, בכתב או בעל פה;

(3) לבקש התייחסות מטעם היועץ המשפטי לממשלה לשאלה אם מן הראוי להעביר את הדיון לבית המשפט העליון.

 

פרק ג' – ערעור מינהלי

 

22………

 

23. המועד להגשת ערעור מינהלי

(א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים.

 

24. כתב ערעור מינהלי

(א) ערעור מינהלי יוגש במסירת כתב ערעור מינהלי לבית המשפט.

(ב) בכתב ערעור מינהלי יפורטו כל אלה:

(1) שם המערער, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג -שם עורך דינו ומענו;

(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין;

(3) שם בית הדין שעל החלטתו מוגש הערעור ומספר התיק שבו ניתנה ההחלטה;

(4) תיאור ההחלטה נושא הערעור, מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאו; למערער, לפי העניין;

(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבסס הערעור;

(6) פירוט הסעד שמבקש המערער.

(ג) לכתב ערעור מינהלי יצורף העתק צילומי של ההחלטה נושא הערעור.

 

25. המשיב בערעור מינהלי

המשיב בערעור מינהלי יהיה כל מי שהיה בעל דין להליך לפני בית הדין, למעט המערער.

 

26. ………

 

27. דיון מקדמי בערעור מינהלי

בית המשפט רשאי לקיים דיון מקדמי בערעור מינהלי לצורך הכנת הדיון בערעור ובמגמה לייעלו, ולשם כך הוא רשאי לתת כל החלטה הנדרשת לעניין זה; כן רשאי בית המשפט לבחון אפשרות של סיום הערעור בהסדר מוסכם בין הצדדים, ולתת תוקף של פסק דין להסדר שהושג בין הצדדים.

 

28. ………

 

פרק ד' – תובענה מינהלית

 

29. תובענה מינהלית

תובענה מינהלית תוגש על דרך הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה.

 

30. ………..

 

פרק ה' – ערעור על החלטת הרשם

 

31. ………….

 

פרק ו' – ערעור לבית המשפט העליון

 

33. המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער

(א) המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט הוא שלושים ימים.

(ב) המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה אחרת של בית המשפט הוא חמישה עשר ימים.

(ג) ניתנה רשות לערער, יוגש הערעור בתוך חמישה עשר ימים.

 

34. ……………..

 

פרק ז' – הוראות כלליות

 

35. …………….

 

36. כתבי טענות נוספים

בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות אלה, אלא ברשות בית המשפט.

 

37. בקשה תהא בכתב

כל בקשה לפי תקנות אלה, למעט בקשה המועלית במהלך הדיון ברשות בית המשפט, תוגש בכתב, ואם היא מעלה טענות שבעובדה, תהא נתמכת בתצהיר לפי תקנת משנה 5(ג), בשינויים המחויבים לפי העניין.

 

38. …………

 

39. ……………

 

40. …………..

 

41. ……………

 

42. …………….

 

43. עיכוב ביצוע וסעד זמני

(א) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, או של ההחלטה שהיא נושא הערעור המינהלי, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו.

(ב) בית המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו.

(ג) הוראות תקנה 9 ו-35(ב) ו-(ג) יחולו לעניין בקשה והחלטה לעיכוב ביצוע וסעד זמני, בשינויים המחויבים.

 

תוספת

 

טופס 1 (תקנה 5(ג))

 

בבית המשפט המחוזי ב…………………עתירה מינהלית מס' ……….. בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בעניין:

 

………………………… העותר

נ ג ד

………………………... המשיב

 

כתב עתירה העתירה תפרט את הנדרש בתקנה 5(ב) ויצורפו אליה העתקים צילומיים כנדרש לפי תקנה 5(ד).

 

תאריך     ……………………………..                                                  חתימת העותר או בא כוחו ………………….

 

טופס 2  (תקנה 5(ג), 9(א), 10(ג), 37)

 

בבית המשפט המחוזי ב………………עתירה מינהלית מס' ………….. בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים       בעניין:

 

…………………………       העותר

נ ג ד

…………………………       המשיב

תצהיר העותר/המשיב

אני החתום מטה ………………, מס' זהות …………….., לאחר שהוזהרתי כי עלי לומר את האמת כולה ואת האמת בלבד, וכי אם לא אעשה כן אהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק,

מצהיר בזה לאמור:

1. (תיאור תפקידו של המצהיר וזיקתו לעניינים נושא העתירה)
2. תצהירי זה ניתן לתמיכה בעתירה/בכתב התשובה ולאימות האמור בה/ו.
3. האמור בסעיפים……………… שבעתירה/שבכתב התשובה הוא בידיעתי האישית.
4. .האמור בסעיפים ………………. שבעתירה/שבכתב התשובה הוא נכון לפי מיטב   ידיעתי ואמונתי. המקור לידיעתי ולאמונתי הוא……………………
5. .אני מצהיר כי השם דלעיל הוא שמי, החתימה דלמטה היא חתימתי, וכי תוכן תצהירי    זה אמת.

 

……………….                                                        חתימת המצהיר…………………….

 אישור

אני החתום מטה ……………., עורך דין, מאשר בזה כי ביום …………. הופיע בפני ……………………… המוכר לי אישית/ שזיהיתיו על פי תעודת זהות מס' ……………… ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת כולה ואת האמת בלבד, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר נכונות הצהרתו דלעיל וחתם עליה בפני.

 

חתימת מקבל התצהיר………………………….

 

טופס 3  (תקנה 10(ג))

 

בבית המשפט המחוזי ב………………עתירה מינהלית מס' ………….. בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים       בעניין:

 

…………………………       העותר

                                                                                                נ ג ד

…………………………    המשיב

 

כתב תשובה מטעם המשיב [מס'   ] כתב התשובה יפרט את הנדרש לפי תקנה 9(ג) ויצורפו אליו העתקים צילומיים לפי תקנה 9(ד).

 

 

תאריך……………………….                                                   חתימת העותר או בא כוחו …………………

 

 

תרגיל 6

חובת ההוועצות

 

חובה זו קיימת במקרים שהחוק מסמיך שר להתקין תקנות ובצד הסמכה זו הטיל על הרשות חובת התייעצות

 

לדוגמא:

1. התייעצות מקצועית – כגון תקנה הקשורה בחוק המקרקעין שם חובת ההתייעצות היא עם קק"ל.

כמו"כ תקנה בענייני תעסוקה מחייבת התייעצות בשירות התעסוקה.

2. התייעצות ייצוגית – התייעצות זו היא עם הגופים המייצגים את העם כגון ועדות הכנסת. רשויות למיניהם.

 

אופן ההיוועצות.

הפסיקה קבעה מספר כללים לגבי אופן ביצוע הליך ההיוועצות.

1. מתן מידע וזמן סביר.

משמעותו של כלל זה הוא שהגוף המנהלי צריך לתת את כל המידע על מנת לגבש את עמדתו.

כמו"כ מתן מידע זה צריך להיות תוך זמן סביר.

 

פס"ד לדוגמא בעניין מתן מידע.

ע"פ יקב הגליל נ' מדינת ישראל 3490/90

העובדות:

יקב הגליל שהיא חברה ליצור ומילוי משקאות קלים הורשעה בבהמ"ש בעבירת אין קיום תקן ע"פ סע' 29 לחוק התקנים.

בערעור טענה החברה שתקן זה ביצע ללא סמכות מאחר ששר התמ"ת האציל מסמכויותיו לממונה על התקינה. וממונה זה לא ביצע את חובת ההתייעצות ע"פ סע' 8 א' לחוק זה המצריך את הממונה פנה לארגונים גלו ולא צירף את התקנות לפניה ולכן אופן ההיוועצות אינו תיקני.

 

וקובע השופט בך כמה כללים באופן ההיוועצות:

1. תקנה שהותקנה ללא חובת ההיוועצות בטלה.
2. לחובת ההיוועצות שני מטרות:

א .מטרה עיקרית – לשתף את הציבור במלאכת החקיקה ומכיוון שא"א לשתף את כל הציבור – לכן

פונים לגופים מקצועיים/ייצוגיים.

ב.מטרה משנית – לאפשר למתקין התקנה הביטים יותר מקצועיים בכדי שהתקנה תהיה יותר

מקצועית.

1. חובת ההיוועצות דומה לחובת השימוע – ולכן גם בחובת ההיוועצות אנו רוצים לשמוע את הציבור שעלול להיפגע מתקנה זו.

ומוסיף השופט בך ואומר שהמבחן למשך הזמן שניתן לרשות להיוועץ הוא ברמה הכללית "זמן סביר" – ובזמן סביר זה יש כמה תנאים:

מורכבות התקנה- ככל שהתקנה יותר מסובכת הזמן הסביר יתארך.

מספר הרשויות מהעורבות בתקנה – ככל שיותר רשויות מעורבות צריך לתת יותר זמן.

מידת ההיכרות של הגוף המייעץ עם התקנה – ככל שהגוף יכיר את התקנה פחות צריך יותר זמן.

העניין שבו עוסקת התקנה והשפעתו על הגופים המייעצים – ככל שמדובר בתקנה שהשפעתה על הגוף המייעץ גדולה יותר צריך יותר זמן.

הזמן שעומד לרשות שמתקינה – אם הזמן קצוב להתקנת התקנה זמן ההיוועצות יכפיף אליה.

ובמקרה דנן השופט בך בעמיד את ההרשעה על כנה מאחר שהתקן שאושר עמד בכללים הנ"ל.

 

פס"ד בעניין זמן ההיוועצות והעברת מידע.

המכון הישראלי לארכיאולוגיה נ' שר החינוך 512/81

העובדות:

שר החינוך נטל את סמכויותיו של מנהל אגף העתיקות והחליט להשעות זמנית את הרישיון שניתן לחפירות בעיר דוד (לחץ חרדי).

חובת ההיוועצות קבועה בסע' 9 ב' לחוק העתיקות האומר ששר החינוך בבואו להכריע בבקשה לרישיון חפירה – ייוועץ במועצה לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית.

השר כינס את אותה וועדה בדחיפות אום לא הביא לפניה חומר עובדתי והאלה את הנושאים הדתיים בלבד. וע"פ זה קבע להשעות את החפירות. ולכן במכון טוען שההיוועצות פגומה מאחר שלא הועבר כל המידע בזמן סביר.

ואמר ביהמ"ש שהחלטת שר החינוך בטלה מאחר שהוא לא הביא נתונים רלוונטיים בזמן סביר לוועדה בכדי להיוועץ בה.

 

היוועצות דו צדדית.

בהיוועצות זו יש חובה לשני הצדדים להיוועץ האחד בשני בכדי לתת אפשרות והזדמנות לשכנע האחד את השני.

 

ע"פ אזבה נ' מד"י 22/89

העובדות:

ביתו של אזבה היה מועמד להריסה ובחוק התכנון והבניה בסע' 238 א (ב) נקבע שכאשר בית מיועד להריסה ע"י צו מנהלי ישנה חובת היוועצות דו צדדית.

ואכן בלילה התקשר ראש הועדה האזורית לתכנון ובניה לראש הרשות המקומית לביתו. והודיע לו על הכוונה להרוס את הבית. וטוען אזבה שלא כך מתקיימת חובת היוועצות כאשר מתקשרים לראש המועצה לביתו בלילה, וכמו"כ בעצם הדיווח היו חסרים פרטים.

ואומר השופט בייסקי. שהתנאי הבסיסי בחובת היוועצות הדו צדדית היא רצונם של שני הצדדים "להשמיע ולשמוע". ואפי' כאשר הצד האחד יודע את דעתו של האחר ישנה חובה להשמיע. ולברר ולבדוק מהי דעתו.

 

קיום חובת היוועצות בלב פתוח ובנפש חפצה.

בג"צ אגודת המהנדסים והארכיטקטים נ' שר העבודה 265/68

העובדות:

האגודה הנ"ל עתרה נ' שר העבודה בטענה שהוא לא נועץ בהם בטרם התקין תקנות בעניין איחוד התקנים של מהנדס ואדריכל – חובת ההיוועצות נמצאת בחוק האדריכלים והמהנדסים.

ואמר שם ביהמ"ש שחובת ההיוועצות צריכה להתבצע בלב פתוח ובנפש חפצה. בכדי להבין את הגוף המייעץ ולא בכדי לצאת ידי חובה.

 

גם לעיל בפס"ד המכון לארכיאולוגיה נ' שר החינוך עלתה השאלה האם שר החינוך כבר גיבש את עמדתו לפני שהתייעץ עם המכון לארכיאולוגיה. ואמרו שם שנים מהשופטים שגם אם קוימה חובת ההיוועצות היא לא התקיימה בלב פתוח ובנפש חפצה.

והשופט כהן בדעת מיעוט אמר שם. שגם כאשר השר מביא את עמדתו לפני הגו המייעץ אין זה אומר דעתו נעולה ומותר לו לבוא מגובש בדעתו.

 

ע"א ראיד אשכר נ' משה משיח מנכ"ל משרד הבריאות 80/92

העובדות:

הוועדה המייעצת למנכ"ל משרד הבריאות בעניין רישיונות המליצה לתת רישיון רפואה לראיד אשכר ולמרות זאת הוא קיבלת מכתב שמתנה את קבלת הרישיון בתקופת התמחות נוספת.

וטוען אשכר שהמלצת הגוף המייעץ עשויה לחייב את הרשות אם אין לה נימוקים ענייניים לדחותו.

ואמר ביהמ"ש שהמלצתה של וועדת הרישיונות מחייבת את המנכ"ל מאחר שהוא לא נתן נימוקים ענייניים לדחייתה. ולכך חייב את מנכ"ל המשרד לתת רישיון לאשכר.

 

התייעצות קודמת למתן החלטה.

בד"כ ההליך של ההיוועצות חייב להיות קודם למתן ההחלטה כי אחרת היוועצות זו על שום מה.

אולם הפס"ד הבא סייג זאת.

 

שרה סוורי נ' עריית הרצלייה. 3536/92

פס"ד זה עוסק בהפיכת רחוב חד סטרי לדו סטרי ולהיפך.

ואמר שם ביהמ"ש שלעיתים ניתן לאפשר היוועצות מאוחרת כאשר זה נצרך לגוף העניין.

 

היוועצות חוזרת במקרה של שינוי נסיבות.

אם לאחר קיום חובת ההיוועצות חל שינוי בנתונים שמצויים בידי הרשות. עשויה להידרש היוועצות חוזרת.

לדוגמא:

ע"פ יקב הגליל נ' מד"י.

העובדות לעיל.

ואמר שם השופט בך שלאחר שקוימה חובת ההיוועצות ומגיע לידי הרשות חומר חדש – או חל שינוי בעמדתה של הרשות – חייבת היא להיוועץ מחדש.

 

תקינות ההליך מבחינתה צורנית.

בפס"ד אזבה השופט בייסקי אומר שתקינות חובת ההיוועצות אין לו חובת צורה. והוא יכול להתבצע אפי' בטלפון וכד'. ובלבד שההיוועצות תהיה בצורה תקינה ע"פ הכללים האמורים.

 

התוצאה של אי מילוי חובת ההיוועצות.

כאשר חובה זו לא מולאה ההחלטה בטלה וזה נובע מעקרון חוקיות המנהל מאחר שקבלת החלטה ללא היוועצות זה חוסר בסמכות. וכן גם לגבי תקנה שהותקנה ללא היוועצות הרי היא בטלה. ע"פ מה שנאמר בבג"ץ אגודת המהנדסים והארכיטקטים "שמקום שרשות מתקינה ולא משתמשת בחובת ההתייעצות דבר חקיקת המשנה בטל".

 

אולם לאור המגמה שהנחיל השופט ברק בעינן "הבטלות היחסית" (ביטול חלקי). וכפי שזה נקרה "העיפרון הכחול" המאפשר תיקון החלק הפגום בחוק או בתקנה. יכול להיות שגם כאן התקנה לא בהכרח תבוטל לגמרי אלא יחסית.

ומוסיף גם הפרופ' זמיר שלא תמיד התוצאה של אי כיבוד חובת התייעצות  תביא לבטלות החוק והתקנה לגמרי.

 

תרגיל 6

 

האצלת סמכויות.

 

הכלל המנהלי אומר שרשות מנהלית אינה מוסמכת להאציל מסמכויותיה לרשות אחרת מבלי שניתנה הסמכה לכך בחוק או מכללא.

כלל זה נקבע בפס"ד הבא:

בג"צ רובין נ' ברגר 669/86

בבג"צ זה קבע ביהמ"ש שבמדינה דמוקרטית הרשות המנהלית פועלת כנאמן של הציבור – והציבור מסר בידיה סמכויות בכדי שהיא בעצמה תפעיל אותם ולא תאציל אותם לרשות אחרת. אא"כ ישנה הסמכה או החרגה מפורשת בחוק או מכללא.

 

דוגמאות לכך שהחוק מתיר להאציל.

סע' 33 א' לח"י הממשלה. מתיר להאציל סמכויות שניתנו לממשלה לאחד השרים שיכול להאציל אותה לעובד ציבור וגם את סמכויות השר עצמו הוא יוכל להאציל לעובד ציבור.

 

כמו"כ סע' 17 לחוק הרשויות המקומיות מאפשר לראש הרשות להאציל סמכויות לסגנו או לחבר וועדה.

 

בג"צ מנחם גולדברג נ' מנחם שרמן ר"מ רמת השרון 702/69

בפס"ד זה בג"ץ ביטל האצלת סמכות לא חוקית שראש הרשות האציל לאדם שאינו היה מוסמך לכך.

 

הכללים המרכזיים בענייני האצלת סמכויות מצויים בפסיקה.

הכלל הראשון שנקבע לכך הוא שהאצלה שמעבירה סמכויות מרשות זו לאחרת אינה פוטרת את הרשות המאצילה מסמכותה ושניהם יכולים להשתמש בסמכות.

ולכן כאשר באים לבקר את החלטת הרשות המואצלת ניתן לתקוף גם את עצם החלטת ההאצלה. מאחר שעל שני הרשויות- המאצילה והמואצלת חלים עקרונות המשפט המנהלי.

הפס"ד שעסק בזה הוא.

בג"צ פיליפוביץ נ' רשם החברות 2303/90

העובדות:

רשם החברות הקים מאגר נתונים בכדי לתת שירות לציבור והאציל את סמכות הפקת התדפיסים על חברה הפרטית.

ופיליפוביץ עתר נגד האצלת סמכות זו בטענה שאין לרשם החברות רשות להאציל מסמכויותיו ע"פ חוק החברות.

וקובע השופט ברק שלא ניתן להאציל סמכויות אא"כ יש הסמכה מפורשת בחוק או מכללא (פרשנות החוק). ומאחר שבחוק החברות לא משמע שניתן להאציל אפ' מכוח הפרשנות לכן אין אפשרות להאציל.

ובמקרה דנן קבע בית המשפט שמדובר למעשה בהסתייעות טכנית ולא בהאצלת סמכויות ולכן זה מותר.

(כאשר ישנה שאלה בענייני האצלה צריך להביא את כל הפס"ד הנ"ל שעוסקים בזה).

 

כאשר אין חוק מפורש אלא עניין פרשני ישנם כמה פרמטרים הבודקים האם האצלה תהיה מותר או לא.

היקף האצלה.

ככל שהסמכויות המואצלות יותר מצומצמות וטכניות ופחות מהותיות תהיה נטייה להתיר את האצלה. (עניין זה נקבע בבג"צ עריית פ"ת יבואר בהמשך).

מעמדו של המאציל ומידת ייחוד משרתו.

ככל שהסמכות שניתנה בחוק דורשת לשם הפעלתה כישורים מיוחדים תהיה נטייה לא לאפשר את האצלה.

דמיון בין אופי הגוף המאציל לגוף הנאצל.

אם בחוק נינת סמכות להרכב של וועדה מסוימת – א"א יהיה להאציל סמכות זו ליחיד מאחר שעצם הסמכות ניתנה לשם ריבוי דעות וכאשר מאצילים אותה ליחיד פוגעים במטרת הסמכות.

מעמדו של הנאצל בהיררכיה המנהלית.

כלל זה נקבע בפסיקה והוא אומר שאם אין הוראה אחרת שקובעת דרישה להיררכיה מסוימת אין משמעות לדרגה שבה נמצה הגוף בנאצל.

עניין זה נקבע בפס"ד הבא:

ע"א אזאטוללה שרף נ' מנהל אגף המכס 472/79

בפס"ד זה הייתה האצלה של סמכות הממשלה לוועדה של ארבעה אנשים – שלושה מהם גובי מכס והרביעי הוא היוהמ"ש של אותה וועדה להורות על החזרת טובין שהמכס החרים. והמערער טען שוועדה זו אינה בדרגה גבוהה מספיק לכך.

ואמר ביהמ"ש שאם אין הוראה בחוק – הסמכות לקבוע למי היא מאצילה היא של הרשות גם אם מעמדו של הגוף הנאצל נמוך יותר.

היקף שיקול הדעת הניתן לבעל סמכות.

אם הרשות המוסמכת קיבלה סמכויות נרחבות ושיקול דעת נרחב הנטייה תהיה להשאיר את הסמכויות הללו לרשות המוסמכת ללא אפשרויות האצלה.

מהות הסמכות.

כאמור ישנם ג' סמכויות – חקיקה ביצוע-שפיטה.

כאשר הסמכות היא סמכות חקיקה – נדרשת הרשאה מפורשת בחוק בכדי להאציל סמכות זו.

כאשר הסמכות הינה סמכות ביצוע – אין את הסייג הנ"ל ואפשר להאציל סמכות גם מכללא (פרשנות).

כאשר הסמכות היא סמכות שיפוט – אין הכרעה בעניין.

השפעת הסמכות על זכויות אדם.

ככל שההשפעה גדולה יותר על זכויות אדם הנטייה תהיה להגביל האצלת סמכות זו.

הצרכים המעשיים והיעילות המנהלית.

ככל שהסמכות שהרשות מאצילה היא יותר נצרכת לתקינות ויעילות גוף הסמכות ניתן יהיה להאצילה. שהרי כל סיבת האצלה היא יתר יעילות הפעלת הסמכות.

הנאצל גוף פרטי.

כאשר הנאצל הוא גוף פרטי צריך הוראה מפורשת המסמיך.

תרגיל משפט מנהלי

 

תרגיל 7

 

הסתייעות

 

לעיל בפס"ד רשם החברות נאמר שגם כאשר רשות מאצילה סמכות הרי שהסמכות נשאר גם בידי המאציל.

אולם בהסתייעות אנו מדברים על היקף מצומצם של עניינים כגון הדפסת תדפיסים, ולא במהות הסמכות. ולכן הסמכות לא עוברת לגוף המסייע אלא נשאר בידי המאציל.

 

ההבדל בין הסתייעות להאצלה הוא הבדל דק. ומי שקובע בעניין הוא בית המשפט.

 

בפס"ד רשם החברות נאמר "שגלישה לא מודעת לאחד הערוצים – עלולה להיפסל בשל פגם בשק"ד מנהלי.

 

ההבדלים בין האצלה להסתייעות:

האצלה – אסורה אא"כ הותרה במפורש או מכללא.

הסתייעות – מותרת אא"כ נאסרה במפורש או מכללא.

 

הפסיקה רואה בעין יפה הסתייעות בעיקר בכדי ליעל את המערכת הציבורית.

לדוגמא:

בג"צ אייזנברג נ' המועצה להסדר הימורים בספורט 105/69

העובדות:

המועצה להסדר הימורים בספורט העבירה את סמכותה לעשות הימורים לספורטוטו ע"י הסדר.

ביהמ"ש פירש את החוק הרלוונטי כאוסר האצלה ופסק שם שמדובר בהאצלה ולא בהסתייעות ולכן הוא יבטל את החלטה ואמר שם השופט לנדוי "קיצורו של דבר תוכנית זו נעשית עי הספורטוטו ולא ע"י המועצה להסדר הימורים בספורט ובכך היא עיקרה את תוכן סמכו המועצה".

 

כאמור קו הגבול בין האצלה להסתייעות אינו ברור ולכן כל החלטה מנהלית תיבחן האם היא הסתייעות או האצלה.

 

האם הגוף המסייע כפוף לכללי המשפט המנהלי.

האם גוף שמסייע כפוף לעקרון חוקיות המנהל או שמדובר בהיבטים טכניים וקטנים ולכן לא יחולו עליו העקרונות המנהליים.

 

ד"ר רענן הר זהב בספרו המשפט המנהלי סבור שגם גוף המסייע כפוף לכללי המשפט המנהלי מאחר שהסמכות המועברת היא סמכות מנהלית.

 

האצלת סמכויות חקיקה.

האם ניתן להאציל סמכויות לחוקק או להתקין תקנות. עניין זה עלה בבג"צ הבא:

בג"צ עריית פ"ת נ' שר הפנים 349/84

העובדות:

מדובר בקולנוע היכל בפ"ת ששם החליטה מועצת העיר להכניס תיקון לסע' 4 לחוק העזר העירוני המסמיך את רה"ע לפתוח את הקולנוע בשבת כאשר הוא רואה שיש בזה עניין לציבור

תיקון זה טעון היה חתימת שר הפנים שסירב לחתום (עניינים דתיים).

והעותרים טענו שהסיבה לסירוב לחתום היא כאמור שיקולים פוליטיים.

 

ואמר ביהמ"ש שעצם ההאצלת הסמכות לרה"ע היא האצלה פסולה כיון שהמחוקק נתן אם הסמכות למועצת העיר בכדי לשלב בהחלטה מגוון דעות ולכן האצלת הסמכות אינה חוקית ופסולה.

ואמר שם ביהמ"ש – על המועצה לעסוק בעצם חקיקת המשנה ועליה לעסוק בזה ולא להאציל הסמכות אפי' לראש הפירמידה".

 

העולה מן האמור שהאצלת סמכות חקיקה צריכה הסמכה מפורשת ולא מכללא.

 

הבחנה נוספת בין מינוי בעל תפקיד להאצלה.

מינוי בעל תפקיד הסמכות עוברת לבעל התפקיד וכשהוא מתפטר נוצר וואקום. ולכן א"א יהיה ליטול את סמכותו אא"כ מפטרים אותו.

לעומתו האצלה הסמכות נשארת גם אצל המאציל.

לדוגמא:

בג"צ סלאמן סלאמי נ' הניס מחמוד רה"ע טורעאן 170/81

העובדות:

סלמאן נבחר להיות סגן שני לרה"ע – ורה"ע האציל לו סמכויות ע"פ סע' 17 לחוק הרשויות.

לאחר כשבעה חודשים החליט רה"ע לחזור בו ולהשתמש בסמכויות שהוא האציל למר סלמאן. ומכאן העתירה. וטוען סלמאן שצריך את אישור המועצה בכדי ליטול את סמכויותיו.

 

ואמר ביהמ"ש שאמנם בהאצלה צריך יהיה אישור מועצה אולם מאחר שהמאציל עודנו מוסמך הרי שהוא לא צריך אישור מועצה אלא בעצם זה שהוא נוטל את הסמכות חזרה ומשתמש בה הרי שהיא חוזרת אליו.

משא"כ במינוי בעל תפקיד כל זמן שהממונה אינו מפוטר א"א לקחת ממנו את התפקיד.

 

נטילת סמכות

יש לה שני היבטים:

1. נטילת סמכות שהואצלה.
2. ע"פ סע' 34 ל"ח הממשלה המקנה סמכות לשר הממונה ליטול כל סמכות של עובד תחתיו.

 

א"כ שר יכול לקחת את סמכויות של העובדים תחתיו. המטרה בכך היא פיקוח יתר על אותם פקידים ומשעה שהשר נטל סמכות פקיד הרי שהוא יכול להעניק ולהאציל אותה לכל מאן דבעי השר.

 

אופן הנטילה היא במפורש או במשתמע.

במפורש – הודעה מפורשת שהסמכות ניטלת.

במשתמע – בכך שהשר או מאציל הסמכות מתחיל להשתמש בה. הרי שהיא ניטלת מן המואצל.

 

דוגמא לכך:

ע"פ היוהמ"ש נ' מרדכי וויס 41/54

מרדכי וויס זוכה מאשמת מתן עדות שקר. והסביר בית המשפט שלמרות שנמצאו סתירות בעדות אולם הסמל שחקר אותו לא הייתה לו סמכות לכך מאחר ששר המשפטים נטל את הסמכות המנדטורית בעניין.

 

מי מוסמך ליטול

הסמכות ליטול נתונה כאמור לשר הממונה על ביצוע החוק. ובמקרים מסוימים השר הממונה על ביצוע החוק לא יהיה בפועל השר הממונה על עובד המדינה שרוצים ליטול את סמכותו.

לדוגמא:

חוק חסינות חברי הכנסת מי שממונה עליו הוא יו"ר הכנסת ולכן אומר פרופ' רובינשטיין שלא יהיה אפשר ליטול את סמכותו בעניין מאחר שהוא הממונה הבלעדי.

 

סע' 34 לח"י הממשלה אומר "שר הממונה על ביצוע חוק רשאי ליטול לעצמו כל סמכות למעט סמכות בעלת אופי שיפוטי הנתונה על פי אותו חוק לעובד המדינה אם אין כוונה אחרת משתמעת מן החוק. השר רשאי לעשות כאמור לעניין מסוים או לתקופה מסוימת.

ביאור:

• למעט סמכות שיפוטית.

השר לא יכול ליטול לעצמו סמכות שיפוטית מאחר שבסמכויות שיפוטיות נדרש שק"ד. ולכן וועדות מעין שיפוטיות השר הממונה אינו יכול ליטול סמכותם.

• הנתונה ע"פ חוקה לעובד המדינה

עובד המדינה מוגדר בחוק שירות המדינה (מינויים).

• אם אין כוונה אחרת המשתמעת מן החוק.

אם ישנה כוונה ובחוק המסמיך כתוב במפורש או במשתמע שלא ניתן ליטול סמכות – אין לשר רשות ליטלה.

 

• השר רשאי ליטול סמכויות רק לעניין מסוים או לתקופה מסוימת.

בג"צ עוף העמק נ' מועצת רמת ישי 547/84

העותרים טענו נגד חוב ארנונא שהושת עליהם בטענה שהממונה על כך לא אישר את התקנה.

ואמר השופט ברק שהשר יכול ליטול את הסמכות מהממונה על כך על אף שאין לו את הידע המקצועי לכך.

 

ישנה נטילת סמכות מכוח דינים ספציפיים:

לדוגמא:

חוק המקרקעין סע' 117 118 אומרים שמפקח רשאי ליטול סמכויות.

 

כללי הצדק הטבעי (כ-צ-ט).

מתחלקים לשני סוגים:

1. זכות הטיעון – ונגדה חובת השימוע.
2. איסור על משוא פנים וניגוד עניינים.

 

1. זכות הטיעון וחובת השימוע.

 

ישנם שני ענפים.

הענף הפסיבי – זכות הטיעון.

דהיינו הרשות חייבת לתת לנפגע מהחלטותיה את הזכות לטעון את טענותיו בפניה לפני קבלת ההחלטה.

 

הענף האקטיבי – חובת השימוע.

היינו הרשות מחייבת לשמוע את טענותיו של הנפגע מהחלטותיה.

 

זכות הטיעון

 

זכות זו כאמור נותנת לנפגע את הזכות לקבל הודעה על הפגיעה בו, הודעה זו צריכה להיות אפקטיבית הכוללת את כל המידע לגבי ההחלטה האמורה לפגוע בו בכדי שהוא יוכל להבין על מה הוא צריך לטעון.

 

מידת הפירוט הנדרשת היא לגופן של דברים כאשר ישנם עניינים שהרשות לא מחויבת למסור לאזרח מכוח חוקים מסוימים כגון חוק חופש המידע.

 

בג"צ ברמן נ' שר הפנים 3/58

העובדות:

שר הפנים החליט להעביר את שכונת נחלת יצחק שהייתה בר"ג לגבעתיים.

והתושבים שם טענו שלא שמעו אותם כראוי.

ואמר ביהמ"ש שגוף אדמיניסטרטיבי לא יכול לפגוע באדם אא"כ ניתנה לו זכות הטיעון ולא נקבע שם להזמין את התושבים לשמוע אותם כראוי.

 

בג"צ לייזי זקס נ' שר התמ"ס 113/53

העובדות:

חברה אמריקאית לייצור גלידה ביקשה לייצר גלידה בארץ. ומשרד התמ"ס נתן לה אישור לייצר ל-24 יום לייזי זקס קנתה מכשור להפעלת מפעל הגלידה. ומשרד התמ"ס ביטל לה את האישור. ומכאן העתירה.

ואומר ביהמ"ש שלפני שחורצים דעה נגד האזרח בחייבים לתת לו זכות שימוע ולכן הערעור התקבל.

 

חובת השימוע. (אקטיבית).

 

חובת השימוע מחייבת ג' דברים:

1. החובה לשמוע.
2. החובה להקצות מספיק זמן בכדי לשמוע.
3. לתת לנפגע די זמן בכדי להכין את עתירתו.

 

דרכי השימוע.

1. לעיתים צריך להזמין את כל הנפגעים מההחלטה המנהלית. – להזמין את הנציגות שלהם – או את בא כוחם.

 

הדרכים לשימוע הם מגוונות ואין דרך ספציפית והעיקר שהרשות תעמוד בתנאים הנ"ל.

 

בג"צ האגודה לזכויות האזרח נ' שר הביטחון 5973/92

העובדות:

המדינה מגרשת פעילי חמאס ללבנון. ושם חייב ביהמ"ש זכות טיעון לכל אחד מן המגורשים.

הכלל הוא מבחן ההזדמנות האפקטיבית לשכנוע.

 

ישנם חמשה חריגים לזכות הטיעון.

1. הליך חקיקתי.

בפס"ד ברמן הובהר שלא קיימת זכות טיעון על הליך חקיקתי. וההיגיון לכך הוא ברור שאם ניתן לכך אחד זכות טיעון על הליך חקיקתי אנו נצי את הרשות המנהלית ונהפוך אותה ללא אפקטיבית.

 

בג"צ שרה סוורי נ' עריית הרצלייה 3536/92

העובדות:

ברחובה של שרה סוורי הפנו את הרחוב מחד סטרי לדו סטרי ולהיפך ומכאן העתירה.

ושם אמר ביהמ"ש שגם בהליך חקיקתי קיימת זכות טיעון.

 

בג"צ המוע"א חוף עזה נ' ממשלת ישראל 1661/05

העובדות:

בג"צ זה הוא בג"צ ההתנתקות והתושבים עתרו נגד החלטה לפנות אותם מבתיהם.

ואמר ביהמ"ש שמאחר שניתנה זכות הטיעון בוועדות השונות בכנסת ודרכי השימוע היו רבות. הלכך המדינה קיימת את חובת השימוע.

 

1. וויתור.

כאשר הנפגע וויתר על הזכות לטיעון המוקנית לו. אין לו שוב זכות טיעון.

 

1. אינטרסים מנוגדים.

כאשר האינטרס שהרשות מגינה עליו באופן ספציפי גדול יותר מזכות הטיעון לא תוקנה זכות טיעון.

לדוגמא:

כאשר עירייה גוררת מכונית בוודאי אין זכות טיעון לבעל הרכב מאחר שאם הייתה מוקנית לו זכות טיעון לא הייתה אפקטיביות לגרירה.

 

1. הדחיפות.

בג"צ סרטי נח בע"מ נ' המועצה לביקורת סרטי קולנוע 549/75

העובדות:

סרט שבוטלה הקרנתו ואושר שוב.

ואמר השופט ויתקון שלמרות הדחיפות שהייתה בביטול היה צריך לתת זכות טיעון.

 

בג"צ קווסמה נ' המפקד הצבאי ליו"ש 320/80

העובדות:

המפקד הצבאי ליו"ש רצה לגרש את ראשי עיריות חברון וחלחול לאחר רצח ששת התלמידים.

ואמר ביהמ"ש שלמרות הדחיפות צריך לתת זכות טיעון.

 

בג"צ האגודה לזכויות האזרח נ' שר הביטחון 358/88

גם כאן אמר בית המשפט שלפני הריסת בתים למרות הדחיפות צריך לתת זכות טיעון.

א"כ נכלל טענת הדחיפות תידחה ואולם יש לטעון אותה.

 

1. סיכול הפעולה המנהלית.

במקרים שבהם זכות הטיעון תסכל את הפעולה המנהלית לא תוקנה זכות טיעון.

לדוגמא:

כאשר הרשות נותנת צו עיכוב יציאה, אם היה צורך בזכות טיעון הרי בינתיים המעוכב ייצא.

 

זכות טיעון מאוחרת.

 

באופן עקרוני זכות הטיעון נועדה טרם ההחלטה. ואולם לעיתים תידרש זכות טיעון מאוחרת.

 

בבג"צ סרטי נוח השופט ויתקון נתן לעותרים זכות טיעון מאוחרת.

 

ולכן לעיתים במקום ביטול ההחלטה תוטל על הרשות זכות טיעון מאוחרת.

 

תחולת זכות הטיעון.

 

כאשר יישנה הו"ח המחייבת זכות טיעון זה ברור.

אולם כאשר אין הו"ח מפורשת, ביהמ"ש בשלל פסקי דין החיל אותה על הליכים שיפוטיים ומעין שיפוטיים ולא על הליכים חקיקתיים.

ומנגד בבג"צ ברמן נקבע שזכות הטיעון קיימת בכל ההליכים המנהליים.

 

ולכן המבחן הוא מהות הפגיעה וככול שהפגיעה באזרח גדולה יותר צריך לתת לו זכות טיעון.

 

תרגיל 8.

 

כללי הצדק הטבעי (המשך).

 

כאמור כללי הצדק הטבעי מורכבים משני עניינים:

1. זכות הטיעון – החובה לשמוע.
2. איסור על משוא פנים וניגוד עניינים.

 

איסור על משוא פנים וניגוד עניינים.

דברי השופט ברק בבג"צ עריית פ"ת "כלל יסוד הוא במשפטנו שאסור לעובד הציבור להימצא במצב של ניגוד עניינים בין האינטרס שבו הוא אמור לקבל החלטה לבין כל אינטרס אחר.

 

בג"צ סיעת הליכוד בפ"ת נ' עריית פ"ת 531/79

העובדות:

הליכוד שהיה באופוזיציה במועצת פ"ת ביקש למנות חבר בוועדת הביקורת של העיר במקום אורי מוכתר. שהיה במקביל גם יו"ר וועדת ההנהלה של העירייה. וטענו סיעת הליכוד שיש ניגוד עניינים בין אינטרסים שלטוניים.

וקבע שם ביהמ"ש מבחן הנקרא. "מבחן האפשרות הממשית לניגוד עניינים". וזהו המבחן שנקבע להלכה ומבחן זה כמובן ייבחן ע"י אמות מידה סובי'.

ובפס"ד זה השופט ברק הציע לעבור "למבחן החשש הסביר" האומר שכבר ברגע שיש חשש סביר שההחלטה חוטאת בניגוד עניינים הרי שהיא תבטל.

 

ואולם כאמור המבחן הוא מבחן האפשרות הממשית שהחלטה מנהלית התקבלה בניגוד עניינים.

ולכן ביהמ"ש דחה את מינויו של אורי מוכתר.

 

המקור והבסיס של כצ"ט.

בפסיקה המנהלית הנרחבת מוגדר שאלו עקרונות יסוד שנובעות מהצדק הטבעי. ולכן בכל חוק המחוקק אכן התכוון לכתוב אותם או מכללא. אא"כ נשללו במפורש בחוק.

המקור לזכות הטיעון. ותחולתה.

זכות הטיעון שמוכרת בפסיקה הרי שהיא קיימת בכל חוק וכאשר רוצים לשלול אותה צריך הו"ח מפורשת.

 

ניגוד עניינים. ותחולתה.

חזקה על המחוקק שחוקק חוק שלא יתקבלו בו החלטות במצב של ניגוד עניינים.

 

בעבר חוקים אכן יכלו לסתור את חובת זכות הטיעון ואולם לאחר המהפכה החוקתית טוען השופט ברק שזכות הטיעון מעוגנת בח"י כבוד האדם וחירותו. ולכן זכות זו היא זכות עליונה.

 

החשיבות של כצ"ט. (זכות הטיעון).

• הרצון שהרשות תשמע את הצד השני.
• שקיפות צעדי הרשות.
• מאחר שהרשות פועלת כנאמן הציבור הרי שהיא חייבת לשמוע אותו.

 

החשיבות של החלטות לא ניגוד עניינים.

• מסר לציבור שההחלטות אוב'.
• יצירת שוויון בין היחיד לרשות (שהרי הרשות יותר חזקה מאזרח).
• כללי הצדק הטבעי מחייבים בהגיון להימנע מניגוד עניינים.

 

גם כאשר יש הוראה המתירה ניגוד עניינים הרי שהיא מתירה רק את אותו סוג של ניגוד עניינים ולא כל סוגי ניגוד העניינים.

 

התוצאות של הפרת כצ"ט.

בעבר התוצאה הייתה בטלות מוחלטת.

כיום בעידון הבטלות היחסית בודקים כל עניין לגופו ולכן אם רשות מקבלת החלטה ע"י עשרה אנשים ורק אחד מהם חוטא בניגוד עניינים לא נראה שההחלטה תבוטל. וכיו"ב.

ולעיתים ההחלטה יתבטל חלקית – תשונה וכיו"ב.

 

חובת הפרסום.

 

קיימת חובת פרסום תקנות מנהלית – תקנות משנה – והוראות מנהל אחרות.

 

הסיבות לחובת הפרסום:

• בכדי שהציבור יוכל להיערך.
• פומביות החלטת המנהל ושקיפותו.
• אין עונשין אא"כ מזהירים.

 

דרך הפרסום כאמור היא ברשומות או בעיתונים יומיים.

 

1. פרסום תקנות.
2. סע' 17 לחוק הפרשנות קובע "תקנות בנות פועל תחיקתי יפורסמו ברשומות ותחולת תוקפם מיום רישומן".

 

מהי תקנה ב"פ תחיקתי.

 

הגדרות לכך נקבעו בפס"ד אלכסנדרוביץ (213/56)

ובו נקבע שני תנאים מצטברים שיהפכו תקנה לבת פועל תחיקתית:

1. משנה מצב קיים.
2. אינה מופנית לציבור מוגדר.

 

התוצאה של הפרת חובת הפרסום.

בעבר התוצאה הייתה בטלות. ואולם כיום ביהמ"ש מרכך זאת באמצעות סייג המכונה "נתון עבודתי המפעיל נורמה".

 

לדוגמא:

פס"ד אברהם חנן נ' היוהמ"ש 402/63

העובדות:

ברחובו של חנן הוצב תמרור האוסר חנייה וטען חזן מאחר שפרסום הצבת התמרור ברחוב לא פורסם ברשומות התקנה איננה חוקית.

 

ואמר השופט ויתקון שצריך להבחין בין תקנה שמשנה נורמה לבין הנתון העובדתי המפעיל אותה. דהיינו – מאחר שתקנה היא כוללנית צריך לצקת בה תוכן קונקרטי. כגון: איסור חציית פסי רכבת. שהרי אל כל מקום מפגש פסי רכבת עם כביש צריך להתפרסם ברשומות. ולכן גם בעניינינו הנורמה היא שרה"ע אוסר לחנות במקום מסוים. והתמרור הוא זה שמפעיל את הנורמה ומפרסם אותה לציבור.

ולכן הצבת התמרור היא לא תקנה בת פועל תחיקתי אלא רק מפעיל את הנורמה ולא חייב פרסום ברשומות.

 

פטור מחובת הפרסום.

כאמור סע' 17 בחוק הפרשנות מחייב את פרסומם של תקנות בנות פועל תחיקתי. ואולם אין מניעה שחוק יקבע שאין חובת הפרסום נגד החוק הזה.

 

לדוגמא:

חוק ההתגוננות האזרחית קובע בסע' 11 ב שתקנות בעניין מקלטים לא יובאו לפרסום.

 

ע"א מד"י נ' האוז 421/61

העובדות:

אדם שבאו להתקין בביתו טלפון וחייבו אותו סך 300 ל"י על עצם ההתקנה + סכום נוסף על מתיחת הקווים.

והוא טען בביהמ"ש שאכן חיוב עבור ההתקנה פורסם כנדרש ברשומות אולם הפרסום על חיוב מתיחת הקווים לא פורסם ולכן א"א לגבות אותו.

 

ואומר ביהמ"ש שגם כאשר ישנה הוראת חוק הפוטרת מחובת הפרסום. עדיין חובה למצוא דרכים לפרסם בכדי להביא זאת לידיעת הציבור.

ומוסיף שם השופט כהן ואומר "שאין חוקי סתר", וגם כאשר יש הוראה האוסרת פרסום. אין זה אומר שאין חובת פרסום כלל.

א"כ לסיכום גם כאשר ישנה הו"ח הפוטרת מחובת הפרסום ניתן וצריך לדרוש בכול אופן לפרסמה.

 

האם תקנות יכולות לקבוע שאסור לפרסם.

מאחר שהכלל הרווח הוא שתקנה לא תגבר על חוק.

ומפורש בחוק הפרשנות בסע' 17 נאמר שיש חובת פרסום ואולם מאידך גיסא. בסע' 17 כתוב שחוק זה חל "אם אין הוראה אחרת, וכאן נשאלת השאלה האם תקנה תחשב "הוראה". וצ"ע.

 

פרסום הוראות מנהל.

חוק הפרשנות מגדיר מהי הוראות מנהל את כל הוראות המנהל – ההנחיות הפנימיות הבין משרדיות – חוזים וכיו"ב.

 

בסע' 1 לחוק הפרשנות הוגדר מהי הוראות מנהלי היינו הוראה או מינוי הודעה – מודעה – רישיון – היתר… שניתנו בכתב מכוח חוק ואינם בני פועל תחיקתי (בקיצור הכול). ואולם לעיתים החוק מצריך גם פרסום הוראות מנהל ברשומות ולעיתים גם בעיתונים.

לדוגמא:

סע' 14 לחוק התכנון והבניה מחייב לפרסם שינוי גבולות (צו פרסום) רשות ברשומות ובעיתונים היומיים.

כמו"כ סע' 22 מחייב פרסום הודעה על מינוי חבר בוועדות התכנון ברשומות.

כמו"כ סע' 26 ג' לחוק הנכים מחייב פרסום הודעה על מינוי וועדת ערעור ברשומות.

 

החובה לשלוח הודעה לנוגע בדבר.

הרציונל שמאחרי חובה זו נעוצה בכך שהאדם יקבל את זכות הטיעון. ולכן גם לאחר החלטה של הרשות הציפייה היא שהרשות תודיע על החלטתה.

 

קביעה זו לעיתים מפורשת בחוק.

לדוגמא:

החוק לתיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות) הנקרא חוק ההנמקות בסע' 2 קובע "נתבקש עובד הציבור בכתב להשתמש בסמכות שניתנה לו ע"פ דין. יחליט בבקשה וישיב למבקש במכתב תוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה".

 

א"כ חוק ההנמקות קובע שצריך להודיע על החלטתו. ואולם רק כאשר פנו אליו בעניין.

אכן לעיתים גם כאשר אין פניה ישנה חובת הנמקה. כגון:

סע' 80 לחוק מע"מ קובע שהודעה על קביעת מס תימצא לחייב ביד או בדואר רשום.

 

התוצאה של הפרת חובת הפרסום של הוראת מנהל.

כאן התוצאה היא בטלות חלקית (בשונה מאי פרסום תקנה ב"פ תחיקתי שתוצאתה בטלות מלאה).

 

 

תרגיל 9.

 

תחולת תוקף.

 

סע' 17 לפקודת הפרשנות תקנות בנות פועל תחיקתי יפורסמו ברשומות ולחולת תוקפן ביום פרסומן.

 

בבג"צ רש"ת (יבואר בהמשך). נקבע גם שתחולת התקוף של התקנות הוא ביום פרסומן וכמו"כ נקבע שם שניתן להחיל בתקנה מועד תחולת שונה ע"פ סע' 17 הנ"ל המאפשר לקבוע בתקנה שתוקפה יהיה לפני מועד הפרסום או אחרי מועד הפרסום.

 

תוקף חיקוק רטרואקטיבי

חיקוק רטרואקטיבי משנה את המעמד המשפטי ואת התכונות של החוק עוד לפני שהוא נכנס לתוקף.

 

בג"צ ביננבוים נ' עריית ת"א 21/51

בבג"צ זה נפסק לגבי תחולת רטרואקטיבית.

העובדות:

מס עסקים שהושת על תקופה שקדמה את מועד החיקוק.

ושם נפסק שאין פגם בכך ומותר לקבוע בתקנה שתחול רטרואקטיבית. ואולם נקבעו לכך שני תנאים.

1. שלא יאסר בחוק העניין במפורש או מכללא.
2. עומד במבחן הסבירות.

 

בג"צ רשות שדות התעופה נ' אברהם זווילי 2933/94

העובדות:

ברשות שדות התעופה עבדו במשמרות של שתים עשרה שעות כאשר כל שעה מעבר לשתים עשרה תחשב כשעות נוספת.

ואלם ברש"ת היה הסכם קיבוצי המאפשר זאת אלא שעל הסכם זה חתם שר העבודה בשנת 83 ועובדי הרשות תבעו את השעות הנוספות משנת 1978 בחתימת ההסכם בשנת 1983.

ומנגד רש"ת טענו לתחולה רטרואקטיבית.

וביהמ"ש קיבל את ערעור רש"ת וקבע שתחולת החוק אינו שולל תחולה רטרו'. ולכן אפשר להחיל אותה למפרע ולגבי התנאי של מתחם הסבירות קובע בימ"ש ארבעה תנאים:

1. עוצמת התחולה.

עד כמה עוצמת התחולה הרטרו' ומהם ההשלכות. כגון: האם זה חל על תשלומים שטרם שילמו. או גם על תשלומים ששולמו.

1. זיהוי הזכות.

דהיינו מהי הזכות הנפגעת ומהו הנושא. כגון: בבג"צ רש"ת לא הייתה פגיעה בעובדים ולכן יש תחולה רטרו'. ואולם אם הייתה פגיעה ביהמ"ש לא יאשר את הרטרו'.

1. התקופה הרטרו'.

בעניין יש את בג"צ אלעל נ' עריית ת"א 10/55

העובדות:

בת"א חוקק באמצעות חוק עזר הגדלה של מס עסקים לאלף לירות. ועלתה שם טענה שמדובר בחקיקה רטרו'. מאחר שחוק העזר נחקק בשנת 53. ותחולתו נקבעה משנת 52.

והשופט ויתקון מכשיר את המהלך מאחר שהוא מתייחס לשנת הכספים הנוכחית , ואולם אם היה מדובר על שנת כספים קודמת ביהמ"ש לא יאשר תחולה רטרו'.

1. התקנה קובעת תקופה.

כאשר התקנה מכניסה עצמה לתוקף לפני החוק המסמיך.

כגון:

בג"צ אלוף אברהם בוצר נ' ממשלת ישראל 338/81

העובדות:

שם הייתה החלטה שאלופים שפרשו מצה"ל לפני 1978 נחשבו כשירות מיוחד.

שם התקנה הוחלה עוד לפני החוק המסמיך.

ואומר השופט ש' לווין. שא"א להחיל תקנה לפני החוק המסמיך אא"כ הותר בחוק במפורש או מכללא.

וא"כ לסיכום בתחולה רטרו' לפני החוק המסמיך צריך הסמכה בחוק במפורש או מכללא.

 

תוקף עתידי.

ככלל אין בעיה שהתקנה תחיל עצמם בעתיד, ויתרה מזאת לעיתים התקנה נותנת תקופת מעבר וביהמ"ש יפסול תקנה שלא נתנה תקופת הסתגלות.

 

חובת ההנמקה.

 

חובת זו מוטלת על הרשות לנמק החלטותיה. ויש לכך כמה סיבות:

1. שהאזרח בוחן את ההיגיון בהחלטה.
2. הרשות תבקר את עצמה ע"י נימוק.
3. מניעת החלטות בלתי סבירות ושרירותית.
4. ביקורת של גופים מנהלים אחרים על אותה החלטה.

 

חרף זאת במשך שנים לא הייתה חובה על הרשות לנמק את החלטותיה למעט מקרים ספציפיים. כגון בחוק הנכים (תגמולים). ששם ישנו חיוב מפורש לנמק.

ומנגד היו גם חוקים שפטרו מחובת הנמקה כגון: צו ייבוא מכס שהמכס רשאי לסרב לייבא טובין ללא הנמקה.

 

כיום החוק לתיקון סדרי מנהל (החלטות והנמקות). מחייב לנמק כל החלטת מנהל.

כגון: סע' 2 א אומר עובד הציבור שסרב לבקשה בכתב את נימוקי סירובו.

א"כ חוק זה מגדיר בצורה רחבה את חובת ההנמקה.

 

ואולם בבג"צ ניימן 1/88

קבע ביהמ"ש שחובת ההנמקה לא חלה על נשיא המדינה הרשות השופטת וועדת הבחירות. ומעבר לכך על כל הרשויות חלה חובה זו.

 

סע' 2 (לחוק ההנמקות). דורש ג' תנאים מצטברים כדי לחייב את הרשות בהנמקה.

1. עובד הציבור נתבקש בכתב להשתמש בסמכותו.
2. סמכות שניתנו לו ע"פ דין.
3. סירב להחלטה.

ביאור.

1. נתבקש בכתב.

רק אם הוא נתבקש בכתב ואולם אם הרשות החליטה על עניין און היא חייבת לנמק אותו.

נעשה ניסיון לתקן זאת בפס"ד הבא:

בג"צ לובליאנקר נ' משרד האוצר 307/82

העובדות:

הופקעה קרקע לצרכי ציבור ומאחר שאין היא נתבקשה בכתב אין היא חייבת לנמק, ואולם השאלה שעלתה האם עליה לנמק מהם צרכי הציבור.

וביהמ"ש חייב לנמק מהם צרכי הציבור, ע"פ פקודת הקרקעות.

1. ע"פ דין.

בג"צ סלים חילף נ' משטרת ישראל 64/91

העובדות:

סלים נחקר במשטרה ע"פ מידע שהעביר מודיע והמשטרה סגרה את התיק מחוסר אשמה. וסלים תבע לדעת מיהו המודיע. בכדי לתבוע אותו.

ועלתה השאלה האם סמכות המשטרה לגלות מי המודיע היא סמכות ע"פ דין.

ואמר ביהמ"ש שזוהי סמכות ע"פ דין ולכן יש חובת הנמקה.

 

בג"צ לאה לב נ' בה"ד הגדול 3914/92

שם אמר ביהמ"ש שגם אם צו איסור יציאה אינו חובה ע"פ דין יש חובה לנמק.

 

1. סירוב להשתמש בסמכות.

דהיינו רק אם הפקיד מסרב הוא חייה ההנמקה ואולם אם מסכים לפניה אין הוא חייב בהנמקה.

 

בסירוב חלקי אין תשובה בפסיקה שרלוונטית לנושא.

 

אופן ההנמקה.

 

הרשות צריכה להודיע על סירובה בסמך להחלטה בכדי שהאזרח יכול להבין מהנימוק את טעמי הסירוב.

 

בג"צ אברהמי נ' שר התחבורה 518/78

העובדות:

מדובר על ביטול רישיון שהתקבל בשוחד.

 

וקבע ביהמ"ש שבמצב שההנמקה אינה מספקת ואינה ברורה ביהמ"ש רשאי לבטל את ההחלטה.

 

במידה והגוף המחליט מונה מספר חברים כגון מועצה לתכנון שמצביעה ויש דעת רוב ודעת מיעוט והאזרח רוצה הנמקה?

שאלה זו התעוררה בפס"ד הבא:

בג"צ שפירא נ' הוועד במחוזי של לשכת עו"ד י-ם 142/70

העובדות:

תלונה של עו"ד נ' עו"ד בלשכת עו"ד והועד החליט לדחות את התלונה. והעו"ד ביקש לדעת מהי הסיבה.

גוף זה מונה שלושה חברים והוועד טען שאין חובת הנמקה מאחר שלכל חבר יש את המניעים שלו.

ואומר השופט כהן. שאין צורך בהנמקה אלא רק להודיע את התוצאה.

 

סע' 5 לחוק ההנמקות אומר שחובה לתת הודעה על הזכות לערעור. דהיינו. כאשר ניתנת אפשרות לערער על ההחלטה הפקיד חייב לתת זמן להודעה על הזכות לערער.

 

סע' 7 לחוק ההנמקות אומר שחוק זה אינו גורע מחוק אחר דהיינו. אם יש בחוק ספציפי פטור מחובת הנמקה הרי שהוא פטור.

 

סע' 9 לחוק ההנמקות אומר שביטול רישיון כלי ירייה במידה והוא עלול לפגוע בשלומו של אדם חייב בהנמקה.

 

סע' 3 לחוק ההנמקות נותן רשימה של פטורים כללים כגון:

1. הוראה בדין אחר כגון תקנות.
2. שבטחון המדינה או יחסי החוץ מחייבים כך.
3. הבקשה היא למנות למשרה פלונית את דם פלוני.
4. גילו יפגע בפרטיות – לה"ר – ענייני מכרזים.

 

סע' 6 לחוק ההנמקות אוסר גילוי סוד מקצועי.

גם החלטה שלא לנמק עומדת בכצ"ט ונתונה לביקורת שיפוטית.

 

סע' 4 לחוק ההנמקות אומר שבמידה ועובד הציבור סירב לנמשך הוא צריך להודיע את סיבת הסירוב. והמבקש רשאי להגיש ערר על אי הנימוק.

 

תוצאות הפרת חובת ההנמקה.

 

סע' 6 לחוק ההנמקות אומר שההחלטה לא בטלה לחלוטין ואולם נטל הראיה עוברת לעובד הציבור האם החלטותיו נעשו כדין. דהיינו כאשר אין הנמקה חובת הראיה עוברת מהרשות לאזרח.

ומעבר לכך ישנה אחריות משמעתית לעבוד שלא נימק.

 

תרגיל 10

 

פגמים בשיקול הדעת.

 

רוב הסמכות של רשויות המנהל היא סמכות בשיקול הדעת.

 

סמכותה של הרשות היא לעיתים סמכות חובה, היינו שחובה עליה להפעיל אותה. ולעיתים סמכות שברשות שגם היא תיהפך לרוב לסמכות חובה.

 

לדוגמא:

בג"צ ברגר נ' שר הפנים 294/82

העובדות:

עתירה זו נסובה נגד החלטתו של שר הפנים בורג להפעיל את שעון הקיץ.

 

וקובע השופט ברק שהרשות המנהלית איננה רשאית להימנע מהפעלת סמכותה ללא הסבר עניני. דהיינו למרות שבחוק הרלוונטי (חוק קביעת זמן). נכתב שהשר רשאי להפעיל סמכותו. מסביר השופט ברק שהוא חייב להפעיל את שיקול דעתו אא"כ הוא נותן טעם ענייני לאי הפעלת שיקול הדעת.

 

העולה מן האמור שגם כאשר הסמכות היא ברשות חובה על השר להפעילה.

 

יש כמה עקרונות בעניין.

1. עצם הפעלת שיקול הדעת.

עצם הפעלתה של שיקול הדעת המנהלי היא חובה, ולאחר שהיא הפעילה אותה היא רשאית להחליט לכאן ולכאן.

 

2. תוכן ההחלטה.

הרשות המנהלית יכולה להחליט שהיא איננה מחליטה.

 

3. איסור על הרשות לכבול דעתה מראש.

גם כאן הרשות צריכה לטפל באזרח בלב פתוח ובנפש חפצה.

 

4. סמכות שברשות.

כאמור גם סמכות שרשות הופכת לסמכות חובה כפי שאמר ברך בפס"ד ברגר.

 

5. הביקורת השיפוטית.

בד"כ הרשות השופטת תימנע להתערב בהחלטיות ברשות וגם כאשר היא תתערב. היא תעשה זאת בזהירות רבה.

בדיקה זו תעשה ע"י בדיקה האם ההחלטה שהתקבלה נושאת בחובה פגמים בשיקול הדעת. ובזה יש מספר קריטריונים בהם פועל ביהמ"ש כאשר הוא מבקר החלטה מנהלית.

• הרכב הרשות.

ביהמ"ש מבחין האם מדובר ברשות נבחרת או שרות ממונה. ומאחר שהרשות הנבחרת היא נבחרת ע"י הציבור ביהמ"ש יתערב פחות בהחלטתה. וברשות ממונה ביהמ"ש יתערב יותר.

 

• טיב הרשות.

ככל שהרשות מקצועית יותר ביהמ"ש יתערב בהחלטותיה פחות.

 

• נושא ההחלטה.

בהחלטות פרטיות ביהמ"ש יתערב יותר.

בהחלטיות כלליות (דברים הנוגעים לציבור). תינתן לרשות שק"ד נרחב יותר.

 

• היקף שיקול הדעת מוענקת לרשות

ככל שהחוק מסמיך נותן שק"ד נרחב יותר ביהמ"ש יתערב פחות.

 

עילות ההתערבות בשק"ד של הרשות.

ישנם שש עילות התערבות:

1. שקילת כל השיקולים הרלוונטיים.

הרשות צריכה לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים בטרם היא מחליטה. ואם היא לא שקלה את כל השיקולים הללו ההחלטה אמורה להיפסל.

תהליך שקילת השיקולים הרלוונטיים נבחן בחמשה שלבים:

• איסוף נתונים.

הרשות צריכה לאסוף באופן סביר חומר לפי הנסיבות.

 

• מיון.

הרשות צריכה לסלק את הנתונים הלא רלוונטיים.

 

• הערכת כל העובדות והנתונים.

הרשות תעריך כל נתון שמיינה.

 

• בחינת אמינות הנתונים והעובדות:

הרשות תבחן את אמינות הנתונים שמיינה בצורה סבירה.

 

• תשתית הראיות.

חייבת להיות לרשות תשית עובדתית מוצקה בכדי לקבל החלטה. וזה יכול להיעשות ע"י חוו"ד מומחים וכיו"ב.

בבג"צ ברגר אמר השופט שמגר שהחלטה חייבת להיות בכל מקרה תוצאה של בחינת התשתית ע"י חמשת השלבים הנ"ל.

 

השיקולים הרלוונטיים לגבי כל החלטה יילמדו מהחוק המסמיך.

 

דנג"צ ווקסלבאום נ' שר הביטחון 3299/93

העובדות:

חייל צה"ל שנהרג והוריו רצו להוסיף על המצבה שחייל זה הוא אח של לימור ועדי (שני אחיו) ושר הביטחון סרב.

ואומר ביהמ"ש ששר הביטחון לא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים. בעניין. ומלבד החוק המסמיך היה עליו לשקול את ענייני כבוד האדם.

 

1. שיקולים זרים.

שיקולים אלו יילמדו מהחוק המסמיך או מפרשנות החוק. ותכליתו. ומשם נלמד מהם השיקולים הזרים לחוק.

 

בג"צ אילנה רסקין נ' המוה"ד י-ם 465/89

העובדות:

המוה"ד שללה תעודת כשרות מאולם שאירח מופעי חשפנות.

וקובע ביהמ"ש שהשיקולים של חוסר הצניעות הם זרים לשיקולי חוק ההונאה בכשרות. מאחר שחוק זה תכליתו למנוע הונאה בענייני כשרות ולא בענייני צניעות.

 

בד"כ כאשר באים להוכיח על חוסר בשיקול הדעת. נטל הראיה היא על העותר. ואולם אם נשקלו שיקולים זרים, נטל הראיה מתהפך ועובר אל הגוף ששקל שיקולים זרים.

לדוגמא:

בג"צ מוסקוביץ' נ' מועצת השמאים 571/89

העובדות:

מוסקוביץ' נכשל שלוש פעמים בחינה לשמאי מקרקעין. והוא טען שמדובר הכשלה מכוונת מאחר שתשעים אחוז מהניגשים לבחינה נכשלים. ואכן קשה היה עליו להוכיח שמדובר בהכשלה מכוונת.

ולכן ביהמ"ש החליט שמדובר בשיקולים זרים ונטל הראיה התהפך. ועל הרשות להוכיח שהיא לא שקלה שיקולים זרים.

 

כאשר יש החלטה מעורבת בשיקולים זרים ובשיקולים רלוונטיים. המבחן הוא "מבחן ההשפעה הממשית" דהיינו אם די היה בנימוק הרלוונטי בכדי להגיע להחלטה הרי שהיא לא תיבטל ואם השיקול הזר הוא שיקול דומיננטי הרי שההחלטה זו תיבטל.

כמו"כ כאשר ישנם שני מטרות האחת רואיה והשנייה מונעת משיקולים זרים. המבחן יהיה "מבחן המטרה הדומיננטית" דהיינו אם המטרה הדומיננטית היא זו הראויה הרי שהחלטה זו לא תיבטל.

 

בג"צ דוויקאת נ' ממשלת ישראל 390/79

העובדות:

הממשלה מחליטה להפקיע אדמות ערבים לצורך הרחבת הישוב אילון מורה.

ואמר שם ביהמ"ש שמאחר שההחלטה הדומיננטית בהחלטה זו הייתה אידיאולוגית ולא ביטחונית. הפקעה זו דינה להתבטל.

 

1. עילת חוסר הסבירות.

זוהי העילה המרכזית בחוסר שיקול הדעת של הרשות ורוב הפסיקה מתייחסת לעילה זו.

 

עילה זו אומרת שביהמ"ש יתערב בהחלטות הרשות שאינם במתחים הסבירות גבולות הסבירות משתנות לפי נסיבות המקרה המשפטי, וככל שמתחם הסבירות רחב יותר כך ביהמ"ש פחות יתערב.

 

בג"צ אורי גנור נ' ממשלת ישראל. 935/89

העובדות:

בשנות השמונים כאשר הבנקים והבנקאים וויסתו את מניותיהם והיוהמ"ש מחליט שלא להעמידם לדין מחוסר עניין לציבור ומכאן העתירה.

ואומר השופט ברק. שמאחר שזו החלטה בלתי סבירה באופן מהותי הרי שהיא בטלה. והוא מחזיר את ההחלטה ליועהמ"ש.

 

איזון אינטרסים בלתי רצוי.

דהיינו – משקל בלתי ראוי לאחד השיקולים שנשקלו. שאת אומרת שגם כאשר הרשות לא שקלה שיקולים זרים אך היא נתנה משקל בלתי ראוי לאחד השיקולים ההחלטה בטלה מחוסר סבירות.

 

לדוגמא:

בג"צ אורי גנור נ' מד"י 935/89

בבג"צ זה אמר ביהמ"ש שעל אף שהיוהמ"ש החליט לא להעמיד לדין מחוסר עניין לציבור מעילה של התיישנות ובעילות נוספות כל אופן שיקולים עניינים אלו קיבלו משקל בלתי ראוי.

האיזון בין השיקולים נקבע כמובן ע"פ הנסיבות.

 

בג"צ דפי זהב נ' רשות השידור 389/80

העובדות:

רשות השידור החליטה שלא להוציא למכרז את הרישיון לפרסומות. והחליטה להאריך את החוזה עם שפ"ב ודפי זהב עתרה נגד ההחלטה.

ואמר ביהמ"ש שהאיזון משתנה לפי הנסיבות ופסילה תהיה רק בחוסר סבירות קיצוני ולכן העתירה נדחתה.

 

בג"צ פאוזי דקה נ' שר התחבורה 156/75

העובדות:

לאדון דקה הייתה מונית והוא ביקש רישיון למונית נוספת.

ומשרד התחבורה סירב לתת.

ואמר ביהמ"ש שלא מדובר בהחלטה בלתי סבירה ולכן העתירה נדחתה.

 

• חוסר סבירות פוסל החלטה בין שהשיקולים נלווים ובין שהם נסתרים.

 

וכאשר ביהמ"ש מבקר את חוסר האיזון זה נעשה ע"י ב' דרכים:

• מקרה ספציפי- בנסיבות הללו השיקול לא נעשה נכון.
• מקרה כוללני – בסוג המקרים מסוים יש נוסחת איזון המאזנת בין העילות.

 

עצמאות עילת חוסר הסבירות.

 

האם עילת חוסר הסבירות עצמאית בכדי להביא לביטול החלטה או שהיא צריכה תנאי דמסייע לה.

בבג"צ דפי זהב השופט לנדוי (דעת מיעוט). טען שלא מספיק עילה של חוסר סבירות בכדי להביא לבטלות החלטה. אלא צריך עילה נוספת כגון הפליה – תו"ל.

ואולם השופטים ברק ובן פורת (דעת רוב). אומרים שעילת הסבירות מספיקה בכדי להביא לבטלות החלטה.

 

ובבג"צ פאוזי דכה עולה שהתוצאה של החלטה לא סבירה היא:

או בטלות מלאה.

או בטלות יחסית במידה ואפשר לבטל את החלק הלא סביר בהחלטה.

 

4. מידתיות.

 

על הרשות לבחור באמצעי השלטוני המתאים ביותר להגשמת המטרה. ובין הייתר היא צריכה להפעיל את האמצעי שפגיעתו באזרח היא המועטת ביותר.

 

בג"צ חסה סחר בינלאומי נ' משרד התמ"ס 344/89

העובדות:

עתירה לחידוש רישיון לייבוא מכשירי ווידאו.

ואמר ביהמ"ש שכאשר בידי הרשות שני סמכויות, וכל אחת מהם טובה דיה בכדי להשיג את המטרה על הרשות לבחור באפשרות שפוגעת הכי פחות באזרח.

 

הרחבה לכך הייתה בפס"ד הבא:

בג"צ טורקמאן נ' שר הביטחון יצחק רבין 5510/92

העובדות:

עתירה נגד הריסת ביתו של מחבל.

ואמר ביהמ"ש שבנסיבות מיוחדות על הרשות להשתמש באמצעי שפוגע פחות באזרח גם אם אמצעי זה פחות יעיל.

 

השפעתם של חוקי היסוד.

 

כאשר מעורבים בהחלטה עניינים של חוקי יסוד יש ג' מבחנים.

1. מבחן הקשר בין האמצעי למטרה.
2. חלופות – בחירה באמצעי שפגיעתו פחותה.
3. תועלת מן נזק.

 

1. איסור הפליה.

בג"צ חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר 637/89

העובדות:

עמותת חוקה למדינת ישראל רצתה לקבל זיכוי ממס ע"פ סע' 46 לחוק המס.

וקובע ביהמ"ש שעקרון השוויון הוא עקרון על – וכל הוראה מנהל תתפרש על פיה. (העתירה נדחתה מעיינים אחרים).

 

כיום ניתן לעגן את זכות השוויון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

 

ג' הפליות אסורות:

1. יחס שונה לשווים.
2. יחס שווה לשונים.
3. יחס שונה לשונים – כאשר השוני לא רלוונטי או לא פרופורציונאלי לשונה.

 

אבחנה מותרת – דהיינו כאשר היחס השונה מתייחס לשונה באופן רלוונטי הנשאב מהחוק המסמיך.

ואולם אם מדובר בשינוי מדיניות בו הרשות הפלתה עד היום ומחליטה להפסיק להפלות.

ולכן אדם שקיבל טובת הנאה שמקורה בהפליה אין לו זכות לקבל את אותה סיבת הנאה המבוססת על הפלה.

 

וגם כאשר ישנה החלטה מפלה שהרשות חזרה ממנה אין זכות לאדם אחר לדרוש הפליה לזכותו עניינים אלו עלו בבג"צ חוקה לישראל).

 

האם הפליה מקנה זכות שניתנה לפנים משורת הדין?

הפלייה שמקנה לאחר זכות לפנים משורת הדין? הפסיקה מקנה לאחר זכות שאין בה שוני. ולכן גם כאשר הרשות מקנה זכות לפנים משורת הדין לאחד, מוקנית זכות זו לשני ובלבד שהסמכות נתונה בידי הרשות.

 

האם נדרשת הפליה בזדון או גם הפליה מחוסר כוונה תחשב כהפליה.

עניין זה עלה מפס"ד הבא:

בג"צ הוועדה להגנה על אדמות נצרת נ' שר האוצר 30/55

בפס"ד זה הייתה התבטאות שרק הפליה בזדון תחשב כהפליה. ולא מספיקה הפליה בחוסר כוונה.

 

ואולם בבג"צ פור נ' עריית ת"א 95/87

נקבע שאין זה משנה מה היו המניעים להפליה והבדיקה לאפליה נעשית ע"פ התוצאה המפלה.

 

בג"צ נעמי נבו נ' הסוכנות היהודית.

 

העובדות:

סעיף של חוזה העסקה בסוכנות היהודית המפלה בין גיל הפרישה לגברים לגיל הפרישה לנשים.

ואמר ביהמ"ש שבעצם העיקרון אין כאן הפליה. אולם מאחר שע"פ התוצאה יש חוסר שוויון העתירה התקבלה.

 

1. חוסר תו"ל.

 

בג"צ מרכז הקבלנים נ' ממשלת ישראל 840/79

העובדות:

עתירה נגד אישור שניתן לחברות זרות להקים מפעל לבניה טרומית.

ואמר השופט ברק "שעל המדינה לנהוג בתו"ל גם בתחומי המשפט הפרטי כאשר התרופות הם גם במשפט האזרחי של פיצויים וגם בטלות ההחלטה ע"פ המשפט המנהלי.

 

תרגיל 11

 

תשתית עובדתית.

 

ההחלטה של הרשות המנהלית צריכה להיות מונחת על תשתית עובדתית שמגיעה ע"י ההבחנה בין עובדה – הוכחה – ראיה.

 

עובדה.

קביעה בנוגע למצב דברים.

כגון: קביעה על אדם שיש לו עבר פלילי.

העובדה מתבססת על הוכחה.

 

הוכחה.

היא התהליך בו הרשויות משתכנעות בכדי ליצור תשתית עובדתית וזה מגיע מהראיה.

 

ראיה.

היא האמצעי להוכחה.

דרכי הראיות – ע"י עדים – מסמכים – מומחים וכי"ב.

לדוגמא:

גיליון הרשעות הוא האמצעי הראיתי בכדי להוכיח את העובדה.

 

יש שורה של פסקי דין העוסקים בפגמים שנפלו בתשתית העובדתית של הרשות:

לדוגמא:

בג"צ מרכז הקבלנים נ' ממשלת ישראל 876/79

העובדות:

בג"צ זה עוסק בעתירה נגד מתן אישור לבניה טרומית של חברות זרות.

והרשות טענה שמדובר באזור מוכה אבטלה. ומסתבר שלא הייתה לרשות, תשתית עובדתית להוכיח שאכן האזור מוכה אבטלה, ולכן ביהמ"ש פסק שהחלטתה תיפסל.

 

בג"צ חורב נ' שר התחבורה 5016/96

עתירה נגד סגירת רח' בר אילן לתנועה בשבת.

וביהמ"ש מבקר את החלטה מאחר שהנתונים שהוצגו כאשר לכמות התושבים החילוניים באזור לא הונחו על תשתית עובדתית נכונה.

 

בג"צ ישראל סטמקה נ' משרד הפנים 3355/98

העובדות:

בג"צ זה נסוב כלפי החלטה של משרד הפנים שאזרח ישראלי המתחתן עם אישה זרה. הרי שהוא צריך לעזוב את ישראל לתקופה של שנה בכדי לבדוק את אמינות הנישואין. והנימוק לכך היה שיש הרבה נישואין פיקטיביים.

וביהמ"ש דחה את ההחלטה מאחר שלא הוכח שאכן ישנם הרבה נישואין פיקטיביים.

 

התשתית העובדתית של החלטה מנהלית בנויה מג' שלבים.

1. ההחלטה המנהלית צריכה להיות מבוססת על עובדות.
2. העובדות צריכות להתבסס על ראיות.
3. משקל הראיות צריך לעמוד במשקל הראיה המנהלית.

ביאור:

• חובה לעגן החלטה בעובדות:

בג"צ בז'רנו נ' שר התחבורה 1/49

עתירה נגד עיסוקם של המאכרים במשרד התחבורה.

ואמר ביהמ"ש "שאין יורדים לחייו של אדם על יסוד שמועות בלבד" –

 

בג"צ ברגר נ' שר הפנים 297/82

עתירה נגד אי הסכמת שר הפנים להפעיל את שעון הקיץ וקובע שם השופט שמגר שהדליק של עיגון ההחלטה בעבודות מבוסס על שלושה שלבים.

1. איסוף וסיכום הנתונים.
2. בדיקת משמעות הנתונים – כאשר אם יש חלופות לבדוק אותם.
3. סיכום ההחלטה המנומקת.

 

בג"צ יורנט נ' שרת התקשורת 984/94

העובדות:

זיכיון להפעלת שיחות ארוטיות (056). בו החיוב התחלק בכך שהספק מקבל שקל לדקת שיחה ובזק עלות שיחה מקומית. ובשיחות לחו"ל הספק מתחלק עם בזק בתשלום. ומאחר שנאסר לבצע שיחות שכאלו בתוך הארץ נצרכו לכרטיס אשראי בינלאומי מאחר שהשיחות נותבו דרך חו"ל, ולכן החברות טענו שתהליך זה פוגע בהם.

 

וקבע ביהמ"ש ארבעה שלבים לגיבוש התשתית העובדתית.

1. איסוף נתונים.

איסוף הנתונים תלוי בנסיבות. לעיתים ידרשו איסוף נתונים רבים ולעיתים מעטים.

בבג"צ ברגר דרשו איסוף נתונים רבים ודרשו חוו"ד של מומחים לבדוק מהי ההשפעה של שעון הקיץ על החיסכון בחשמל.

1. שייכות לעניין.

המשמעות היא בדיקה של הרשות להבדיל בין נתונים רלוונטיים לבלתי רלוונטיים.

1. בחינת אמינות הנתונים.

האם הם עומדים במבחן הראיה המנהלית.

1. ראיות מהותיות.

בדיקת הראיות המהותיות וסיווגם.

ולכן אמר ביהמ"ש שיורונט לא הוכיחה דבר מטענותיהם ע"פ המבחן הנ"ל.

 

מבחן הראיה המנהלית.

בביהמ"ש ישנם כללי ראיות.

במשפט המנהלי אין שני תזות נגדיות ולכן במשפט מנהלי צורת הראיה שונה.

סע' 60 לפקודת הראיות אומר שהוראות סעי' אלו יחולו רק בפני בית- משפט.

ולכן כאשר מדברים על משפט מנהלי אין מדברים על קבילות אלא על סבירות.

 

הנימוקים לכך הם בכדי להקל על הרשות ומשקולי יעילות וכמו"כ לא לכך פקיד יש ידע מקצועי מה קביל ומה לא קביל ולכן המבחן הוא סבירות.

 

א"כ המבחן הראיה המנהלית היא מבחן הסבירות, בכך שהרשות המנהלית הסבירה קובעת החלטה וביהמ"ש מחליט אם היא סבירה אם לאו.

 

בג"צ לנסקי נ' שר הפנים 442/71

העובדות:

לנסקי הוא מפיונר בדימוס מארה"ב, וביקש מכוח חוק השבות לעלות לישראל. ולא אישרו לו מסיבת עברו הפלילי.

הנימוקים התבססו על עדויות שהושמעו לפני וועדה של הסנט. וטען לנסקי שמדובר בעדויות שמיעה בלבד. וכמו"כ לא ניתנה לו זכות טיעון.

ואמר השופט אגרנט. שעניין הקבילות הקיים בדיני ראיות הוא מושג שאינו קיים במשפט הציבורי. ולכן רשאי שר הפנים לבסס את החלטתו על ראיות שאינם קבילות בבית משפט, ולגבי משקל העדויות – כל רשות סבירה הייתה רואה בהם ערך הוכחת ראוי ולכן זו ראיה מספקת.

 

במקרים שההחלטה פוגעת בזכויות יסוד לא די במבחן הרשות הסבירה אלא "מבחן האדם הזהיר והסביר במיוחד" המצריך ראיות ברורות חד משמעיות ומשכנעים.

כיום עניין זה מעוגן בח"י כהו"ח.

 

בג"צ מאיר שניצר נ' הצנזור הצבאי 680/88

העובדות:

עיתון העיר רצה לפרסם כתבה עם שמו של ראש המוסד, היוצא והצנזור פסל את הכתבה בנימוק של פגיעה בביטחון המדינה.

ואמר ביהמ"ש שמאחר שיש כאן פגיעה בחופש הביטוי נבדוק אם יש פגיעה וודאית קרובה בביטחון המדינה. ונאזן את החלטה הפוגעת בזכויות יסוד.

 

בג"צ ניימן (הראשון) 2/84

העובדות:

עתירה זו נסובה נגד ההחלטה לפסול את הרשימה המתקדמת לשלוב הראשון מיערי. והועדה שפסלה הסתמכה על תצהיר של השב"כ האומר שזוהי רשימה מסוכנת ועל תצהיר זה הסתמכה הוועדה בביאה לפסול את הרשימה.

וביהמ"ש מקבל את התירה ואומר כגודל הזכות הנפגעת כך גודלה ועוצמתה של הראיה הנדרשת לבסס ואת ההחלטה.

 

חזרה מהחלטה.

הרשות זכאית לשנות מדיניות וכאשר מדובר בהחלטה ספציפית, הרי שהיא יכולה לחזור בה.

ומה לגבי הסתמכותו של הפרט על החלטה זו?

סע' 15 לחוק הפרשנות אומר שההסכמה להתקין תקנות משמעה לתקנן לשנותן או לבטלן בדרך שהן הותקנו.

 

השאלה העולה היא מה לגבי החלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות, מאחר שיש כלל בבתי המשפט על "סופיות הדיון" דהיינו שהחלטה שיפוטית היא סופית ולא תשתנה. האם כאשר הרשות מקבלת החלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות היא יכולה לחזור בה מכוח סע' 15 הנ"ל?

 

בג"צ פנחסי 5368/96

העובדות:

בכנסת השלוש עשרה פנחסי נחשד בעבירות מסוימות וחסינותו הוסרה, ועל כך הוא פנה לבג"צ שאמר שנמצאו פגמים בהחלטה ולכן הוא החזיר את העניין לכנסת שהחליטה לא להסיר את חסינותו.

לימים הכנסת השלוש עשרה התחלפה בכנסת הארבע עשרה ושם עלה עניין פנחסי שוב והוסרה חסינות. ופנחסי טען לבית המשפט שלוש טענות:

1. הכנסת היא מוסד אחד וגם את ההרכב שלה משתנה היא לא יכולה לקבל החלטות שונות ולחזור בה מהחלטות שקבלה בכנסת הקודמת.
2. הליך הסרת החסינות הוא מעין שיפוטי. ושכזה א"א יהיה לחזור בו מהחלטה מעקרון סופיות הדיון.
3. גם כאש היוהמ"ש מקבל החלטה לשוב ולדון בחסינותו צריך שתהיינה שינוי נסיבות מהותי מה שלא היה.

ואמר השופט ברק שסע' 15 לחוק הפרשנות חל גם על החלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות. אלא שייך כאן עקרון סופיות הדיון.

ומאחר שאנו מאזנים בין אינטרס הציבור להסתמכות הפרט איזון זה יהיה קיים גם בהחלטות שיפוטיות ומעין שיפוטיות.

 

מגבלות לסע' 15 לחוק הפרשנות.

 

סייג א' – אם אין הוראה אחרת בעניין.

סייג זה קבוע בחוק הפרשנות בסע' 1 האומר שחוק זה יחול לגבי כל חיקוק והוראת מנהל אם אין הוראה אחרת בעניין.

א"כ החריג הראשון מדבר כאשר ישנה כוונה אחרת בחוק הרלוונטי.

לדוגמא:

סע' 13 לחוק העתיקות אומר "הפר בעל הרישיון הוראה בחוק זה רשאי מנהל הרשות לבטל את הרישיון ולהתנותו וכו'.

דהיינו – אפשר לחזור מההחלטה – "ובתנאי" שהופרו תנאי הרישיון. וזוהי הגבלה לסעי' 15 המאפשר לחזור מהחלטה בכל מצב.

 

בג"צ המכון לארכיאולוגיה נ' שר החינוך 512/81

העובדות:

שר החינוך המר התלה אך החפירות בעיר דוד מלחץ הציבור הדתי. ושם נשאלה השאלה האם זה מתאפשר לו, מאחר שסע' 13 לחוק העתיקות מאפשר להתלות רישיון "רק" כאשר הופרו תנאי הרישיון (מה שלא היה). או שאפשר יהיה להסתמך על סע' 15 לחוק הפרשנות המתיר לחזור מהחלטה ללא תנאי.

ואמר השופט לנדוי שעצם קיומו של הסע' הספציפי (סע' 13) אינו שולל את סע' 15 ושניהם דרים בכפיפה אחת. ולכן גם אם אין הפרה של תנאי הרישיון אפשר לבטל את הרישיון מכוח סע' 15.

 

חשין בפס"ד היה עו"ד שייצג את העותרים. ולכן כאשר הוא ישב בפס"ד הבא הוא ניסה לשנות את רוע הגזירה.

 

בג"צ ארפאל אלומיניום נ' קליל 7733/81

העובדות:

שני חברות (המערערת והמשיבה). יצרו מוצרי אלומיניום והעתירה נסובה סביב ביטול רישום פטנט שהמשיבה רשמה אצל רשם הפטנטים . מאחר שהם לא עמדו בתנאי של סע' 36 לפקודת הפטנטים האומר שניתן לרשום פטנט רק אם לא החלו להשתמש בו לפני הרישום. ולכן הם טענו שפטנט זה כבר פורסם.

ואומר חשין (דעת מיעוט) שסע' 36 לפקודת הפטנטים גובר על סע' 15 לחוק הפרשנות ומגביל אותו מחזרה מרישום מוקדם. רק בתנאי שהוא פורסם בישראל לפני מועד רישומו.

ואולם דעת הרוב בפס"ד זה וכן ההלכה שסעי' ספציפיים לא גוברים על סע' 15 לחוק הפרשנות ואינם מגבילים אותו.

 

תרגיל 12

 

תיקון שינוי בחלטה מנהלית (המשך).

 

סייג ב' – ביטול ושינוי באותה דרך שהתקבלה.

סע' 25 לחוק הפרשנות מסייג את ביטול שינוי החלטה מנהלית. בכך שהשינוי יעשה באותה דרך.

כאשר החוק דורש זאת במפורש זה אכן מובן.

אולם אם הרשות פעלה לפנים משורת הדין האם חזרה מהחלטה שכזו צריכה להיעשות באותה דרך.

לדוגמא:

כאשר אין בחוק הרלוונטי חובת היוועצות סטטוטורית, והרשות הסכימה לחובת היוועצות וולונטרית האם היא בחוזרה מן ההחלטה חייבת שוב בחובת היוועצות?

 

בג"צ האגודה לזכות הציבור לדעת נ' שרת התקשורת  104/00

העובדות:

היוועצות שנעשתה לצורך איוש מועצת רשות השידור והרשות נועצה באגודה לזכות הציבור לדעת באופן וולונטרי. ובהחלטה חוזרת היא לא נועצה באגודה זו ומכאן העתירה.

ואמר ביהמ"ש שעל אף שהתקיימה בהחלטה הראשונה היוועץ מאחר שאין חובה ע"פ דין אין היא חייבת לשוב ולהיוועץ האגודה. דהיינו בוחנים את תיקון ההחלטה ע"פ אמות המידה של ההחלטה הראשונה.

 

בג"צ דן בבלי נ' היוהמ"ש 4306/91

העובדות:

עתירה זו נסובה בעניין וויסות מניות הבנקים והיוהמ"ש שינה את החלטתו בעקבות פסיקת בג"ץ והעמיד לדין את הבנקאים. וטען בבלי שההחלטה להעמיד לדין לוקה בחוסר סבירות וזה לא מה שדרש בג"צ.

ואמר ביהמ"ש שומה על הרשות לקבל החלטה סבירה גם בהחלטה השנייה ולמקרה דנן מאחר שלא הייתה הסתמכות של הבנקאים להשתחרר ההחלטה השנייה סבירה.

 

העילות שמצדיקות חזרה מהחלטה.

1. אי חוקיות.

החלטה שהתקבלה בצורה בלתי חוקית – תיבטל מכוח עקרון חוקיות המנהל.

 

1. שינוי נסיבות מהותי ורלוונטי לעניין.

כאשר מדובר בשינוי נסיבות שהרשות לא יכולה הייתה לצפות מראש. ההנחה אומרת שאדם המתקשר עם רשות ייקח בחשבון שההחלטה תתבטל עקב שינוי נסיבות.

 

בג"צ תרמוקיר נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו 15/96

העובדות:

חברה לאיטום שרצתה בשירותי הפרסום של החזאי דני רופ והרשות אכן אישרה (ע"פ הכללים). ולאחר כחמישה חודשים בעקבות עלייתה של תוכנית בכיכובו של דני רופ חזרה בה הרשות מהחלטתה. ואשרה את הפרסומת עד שעה לפני החדשות ושעה לאחר החדשות (כל זמן הפריים טיים). והסיבה שהנסיבות השתנו.

ואומר השופט זמיר שבכדי ששינוי הנסיבות יהיה עילה לביטול החלטה הרי שהוא צריך לעמוד בשני תנאים:

1. שינוי נסיבות רלוונטי לעניין.
2. שינוי הנסיבה יהיה מהותי ולא טכני ופורמאלי.

ולכן הוא דוחה את העתירה מאחר שעלייתה של התכנית בכיכובו של רופ היא שינוי נסיבות מהותי.

 

1. טעות מהותית.

כאשר מדובר בטעות מהותית בודקים מי אשם בטעות.

אם הפרט הוא אשם. כגון: בג"צ שפרה רונן נ' שר החינוך 706/94

עתירה נגד שנסי שפברק את הנתונים הרפואיים שלו בכדי להשתחרר מהכלא ע"י חנינה.

כאן מאחר שהטעות באה מן הפרט מובן שהוא ישא בתוצאות.

 

ואם הרשות טעתה. כגון:ע"א נכסי אי בי אם נ' מנהל המס 133/80

העובדות:

טעות בשומת מס, והערר נדחה, ובערעור לעליון נטען שהרשות היא זו שטעתה בכך שחזרה בה ממיסוי מועט למיסוי גבוה.

ואומר השופט בך. שמחד גיסא יש את הסתמכות הפרט ומאידך גיסא יש את האינטרס הציבורי. ולכן הוא עושה סדר ונותן שלושה קטגורית לחזרה מהחלטה:

1. החלטה שסותרת את החוק או בלתי מוסמכת – כאן ברוב המקרים ראוי ולעיתים חובה שהרשות תחזור בה מעקרון חוקיות המנהל.
2. בטעות טכנית של נתונים מסוימים. שנעשו בהיסח הדעת הרשות רשאית לחזור בה.
3. בטעות מהותית בהבנת המדיניות – כאן בודקים את סוג הטעות – במקרים של טעות בשיקול הדעת הרשות איננה רשאית לחזור בה ובפרט שהפרט כבר החל לפעול על סמך ההחלטה. ולכן אומר השופט בך במאחר שבעניינו עוד לא הייתה הסתמכות של הפרט הרי שמותר לרשות לחזור בה מהחלטתה.

 

הפסיקה התחבטה מה מבין השניים יותר חמור. האם זה שהרשות תפגע מביטול ההחלטה או האם הפגיעה בהסתמכות הפרט?

 

בג"צ הרב יצחק יוסף עוואד נ' שר הדתות 727/88

העובדות:

הרב עוואד מונה לחבר במוה"ד ולא הודיע שעברו מוכתם בפלילים (חשד לגניבה). ולכן בהיוודע לשר על כך, הוא ביטל את המינוי. ועלתה השאלה האם הביטול סביר.

ואמר השופט ברק. שעל אף ששינוי ההחלטה פוגעת בפרט אולם מאחר שהפגיעה באימון הציבור ברשות הייתה קשה יש מקום לכך שההחלטה השנייה סבירה.

 

א"כ לא בודקים את הטעות אלא את תוצאת הטעות, ולכן אם התוצאה שהפרט נפגע בצורה אנושה ולא ניתן לפצותו בדרך אחרת והייתה הסתמכות ברורה – זכות הפרט תגבר. ומנגד אם כנגד הטעות עומד אינטרס ציבורי חשוב מותר יהיה לחזור מהחלטה.

 

 

סעדים בבג"צ.

 

ישנם ג' סעדים:

• ציווי.
• סעד הצהרתי.
• פיצוי.

ביאור:

צווי.

זהו הסעד העוצמתי של בג"צ בכך שהוא מאפשר לבג"צ לעצור או לעכב וכיו"ב כל החלטה של הרשות.

הבעייתיות בצו זה שלעתים הוא לא אפקטיבי מאחר שכאשר מדובר על מעשה עשוי לא יועיל ציווי.

 

בג"צ מיכאל סבו נ' המושל הצבאי ביפו 22/49

העובדות:

סבו קיבל דירה מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים והמושל הצבאי הקצה מתוכה חדר לעולים חדשים.

ואמר בג"צ שעל אף שהצדק עם העותרים אולם מאחר שא"א לסלק את הדיירים אין לו מה לצוות.

 

סעד הצהרתי.

כאן מצהיר בית המשפט שהמעשה שנעשה הוא איננו חוקי. סעד זה מוביל לשני אפשרויות:

1. לפרט, שרוצה לדרוש פיצויים.
2. ישנם מקרים בהם הסעד כשלעצמו מספיק, כגון הכרעה בין רשויות שלטוניות.

 

ובכל אופן בג"צ אומר שאם יימצא שהתביעה לסעד הצהרתי הוא רק בשביל תביעת פיצויים – הרי שהוא יסרב ליתן סעד שכזה.

 

פיצוי.

בשנות הארבעים והחמישים של המדינה לא הייתה סמכות לתבוע פיצויים מהמדינה.

ואולם כבר בשנות השישים היה ניתן כבר לתבוע את המדינה ובפס"ד הבא ניתנו פיצויים לראשונה ע"י בג"צ.

 

בג"צ בינוי ופיתוח בנגב נ' שר הביטחון 101/74

העובדות:

חברת בינוי ופיתוח זכתה במכרז של משרד הביטחון לסלילת כביש בסיני. ולאחר שנחתם ההסכם השר העביר למע"צ את העבודה. והחברה טענה שהיא זו שזכתה במכרז.

וביהמ"ש לראשונה פוסק פיצויים מאחר שהצדק מחייב זאת, ואמר השופט ברנזון שמכוח סמכותו של בג"צ לתת סעד למען הצדק הרי שהוא רשאי לפסוק גם פיצויים. ואולם לבג"צ אין את הכלים לאמוד פיצויים מאחר שהוא לא שומע עדויות וגם לא שומע מומחים. ולכן הפיצויים בד"כ סמליים, וברצות הנפגע לקבל פיצויים מלאים הרי שהוא מוזמן אחר כבוד לפנות לבית המשפט הרלוונטי.

 

בהמשך הפסיקה ציננה את חום החלטת ברנזון ורק במקרים נדירים היא קובעת פיצויים.

 

א"כ לסיכום:הסעד המקובל הוא הציווי. ולעיתים נדירות ביהמ"ש ייתן סעד הצהרתי. ולעיתים נדירות יותר הוא יקבע פיצוי.

 

המחבר עו"ד ראובן ביטון